שתף קטע נבחר

מה עושה חזן ב"הבימה"?

שני חזנים וחזנית על במה המעוצבת כבית כנסת, הם הכוכבים האמיתיים של ההצגה "כי בנו בחרת" - שיתוף פעולה בין יוכי ברנדס לאורי וידיסלבסקי, שביקש להחזיר את התפילה לחילונים. ויש גם קליפ מיוחד לקוראי ynet

על רקע משברי הגיור חדשות לפרקים, רבים תוהים מה היה קורה לרות המואביה בישראל 2011. האם הצהרה גרידא אודות אהבתה חסרת הסייגים לעם היהודי ועל רצונה להידבק בו, היו עוזרים לה להתקבל בין שורותיו? הסופרת יוכי ברנדס שאלה את עצמה את אותה השאלה ממש, כשישבה לכתוב את המחזה "כי בנו בחרת", שמוצג בימים אלה בתיאטרון "הבימה".

 

 

במקום רות המואביה בראה ברנדס את רות הגרמניה, בתו של קצין נאצי שעולה לישראל, נישאת לבחור דתי ומגדלת עימו שלושה ילדים. רות שומרת מצוות, מקפידה על תפילות, ומלאה במעשי חסד – אך שומרת באמתחתה סוד גדול: היא ואף ילדיה אינם יהודים, כיוון שהיא לא עברה מעולם גיור.

 

רק אחרי מותה נחשפת המשפחה לגילוי המהמם, ועכשיו עליהם להחליט מה לעשות: להתגייר – ולהסתכן בכך שהחברה קדישא תוציא את אמא שלהם אל מחוץ לבית העלמין היהודי, ותקבור אותה מחוץ לגדר – או שמא לא להתגייר, על כל המשמעויות הנובעות מכך.

 

מקהלה יהודית על הבמה

הקונפליקט הוא רעש אדמה בעוצמה שלא תאמן עבור המשפחה. הם נזרקים מחוץ לעולם שהם מכירים ומאבדים שייכות. הדבר היחיד שמרכך את רעשי המשנה זו המוסיקה שמלווה את ההצגה. על הבמה, מאחורי וילון שקוף במעין בית כנסת מאולתר, מלווים שלושה זמרים את הדמויות שנאבקות למטה. מקהלה יהודית ששרה טקסטים השאובים מן המקורות, ועברו עיבודים מקסימים על ידי אורי וידיסלבסקי.  

על הביצוע אחראים החזנית האורתודכסית עדי ארד, הזמר החסידי שחזר בשאלה מני פיליפ ויגאל מזרחי. "המחזה הזה מתחיל מהמוזיקה", ברנדס מסבירה. "לפני חמש שנים פנה אלי אורי ואמר לי שהוא רוצה לכתוב מוזיקה יהודית. הוא ביקש שאכתוב לו מחזה שעוסק בזהות היהודית. אמרתי לו שאני לא מחזאית, אבל הוא לא ויתר, אז החלטתי ללכת על זה. לא היה לי מושג עד כמה זה הולך להיות קשה ומסובך".

 

החלק המסובך התחלק לשניים: טכניקה ותוכן. בצד הטכני היה על ברנדס ללמוד לכתוב מחזה, ואילו בצד התוכני, היא היתה צריכה לבחור על מה. "הבעיה היתה לקחת חומרים שמתעסקים איתם בבתי המדרש, ולהפוך אותם לדרמה עכשווית," מסבירה ברנדס, "ואז לשלב בתוך זה מוזיקה. החלטתי לשאול את עצמי מה היתה עושה המדינה אם רות היתה מגיעה היום. לפני 3,000 שנים פתחו אנשי יהודה בפניה את זרועותיהם בלי מקוואות, בלי לימודים ובלי מבחנים, ובזכות זה קיבלנו את דוד המלך.  

"לקחתי את סיפור רות, ושמתי אותו היום. יצרתי אישה שנמצאת במקום הכי משוקץ – גרמניה, בת למשפחה נאצית, ובדקתי מה קורה לאחר מותה. כל אחד מילדיה משקף צד בחברה הכללית. יש לה בת חילונית, בן הומו ובת דתייה אדוקה. המסע שלהם הוא מסע משפחתי לאומי".

 

לא ייתכן סוף טוב

ברנדס ידעה שהיא מוציאה את הגיבורים שלה למסע מפרך, וגם ידעה בתוכה שסוף טוב - לא יכול להיות פה. "היה לי ברור שבמדינה שבה יש ערבוב נוראי בין דת למדינה, לגיבורים יהיה קונפליקט רציני", היא מודה. "מבחינה חברתית לא יהיה פה סוף טוב. הם האנוסים של תקופתנו, כי אם ידעו שהם לא עברו גיור, לא יתחתנו איתם. לא יתפללו איתם. במחזה יש ללא ספק ביקורת כלפי החברה ויחסה לנוכרים. פעם קיבלו את רות, אבל היום לא מקבלים אותה.

 

"מאחר ובחיים שלי אני מאמינה שלא מספיק להראות בעיות, אלא צריך גם לטעת תקווה - יש למחזה שני סופים: סוף חברתי וסוף משפחתי, והסיום המשפחתי הוא אופטימי. סוף חברתי לא יכול היה להיות אחר, אבל מאחר שהוא כל כך רע, רציתי שלפחות המשפחה תייצג מקום חיובי".  


"ברגעים הקשים ביותר, המוזיקה מזכירה את המאחד" (צילום: איתן ויתקון)

 

מבין שלושת האחים לבית משפחת חסון, ברנדס מרגישה את הקירבה הגדולה ביותר דווקא לאפרת, הבת הדתייה. "אפרת מתחילה ממקום מאוד דוגמטי", אומרת ברנדס. "היא חושבת שהעולם מתחלק לטוב ורע. גם אני באתי ממקום דומה. בסוף היא תגיע לתובנה הכי מהפכנית. היא מבינה שאם היא תלך רק לפי ההלכה, היא תגיע לדרך ללא מוצא. היא מבינה שההלכה צריכה להתגמש. השינוי הזה הוא מאוד דרמטי, ואני אוהבת אותו".

 

המוזיקה מרככת את המכה

אבל לא כולם אוהבים את מה שברנדס אוהבת. השינוי שהיא מבקשת לחולל על הבמה לא מתקבל

תמיד באהדה על ידי הקהל שלה.

 

"בשלושה החודשים הראשונים ישבתי בהצגה, וראיתי תגובות של הקהל בזמן אמת", היא מודה. "חלק מהאנשים הגיבו בכעס - למה אני מציגה ככה את ההלכה, ולמה אני ביקורתית כלפי הממסד הדתי. הזמנתי להצגה את רבני 'צהר'. חלקם אהדו את הנושא, ולחלקם היה קשה עם זה. הם חששו שאנשים ייצאו מההצגה בתחושה שההלכה לא נותנת פתרון לבעיות מהסוג הזה.

 

"אני מבינה שההצגה מתעסקת בדברים שהם בנפשו של העם היהודי, ומוציאה קריאות אחרות, וזה גורם לטלטלה - ובמקום הזה נכנסת המוזיקה. הטקסט שלי מביא איתו את הביקורתיות, ואורי - עם המוזיקה שלו - מביא את הנשמה היהודית. ברגעי הטלטלה הקשים ביותר, כשהקרביים מתהפכים, מגיעה המוזיקה שמזכירה את המאחד ואת הקשר לאלוהים. המוזיקה השמיימית הזו מרככת את הקונפליקטים".

 

היהדות היא של כולם

"היה לי חשוב שהמוזיקה תייצר נחמה", מחדד וידיסלבסקי. "זו לא מוזיקה שנמצאת מעל האנשים, והיא לא מנחמת כי היא יודעת יותר - אלא משום שהיא מגיעה ממקום מוכר, מהמקום שמשותף לכולם. היא מזכירה שלכולנו יש שורש אחד. לכן בחרתי בטקסטים מוכרים. המוזיקה מאפשרת לראות את הדמות מעבר לקונפליקט שהיא נמצאת בו".

 

וידיסלבסקי התעקש להציב בית כנסת על הבמה, כדי להראות, לדבריו, שמוזיקה יהודית היא נחלת הכלל. "אני חושב שבתיאטרון יש משהו מהקדושה שיש בבית הכנסת", הוא אומר. "אנשים מגיעים לשם כדי לקבל איזה ערך מוסף. לשמחתי, ברוב האנשים זה נוגע. רובם חושבים מה זה אומר להם, מתי הם היו בבית כנסת לאחרונה, מה זה אלוהים עבורם. ואלו גם השאלות שאני שואל את עצמי.

 

"הציונות פספסה באיזשהו שלב, וניתקה את עצמה ממשהו חשוב. הם חשבו שיהדות קשורה רק לאמונה, אבל היא קשורה לכולנו. לא חייבים לאהוב את אלוהים בשביל לאהוב את התנ"ך. כיום אנשים חילונים חשים תחושת זרות בבית כנסת. הם לא יודעים איפה מתחילה התפילה, ומה צריך לעשות. התפילה הופקעה מידיהם, אבל התפילות שייכות לכולם. אני חילוני, ואני מלחין טקסטים דתיים באהבה וכוונה. זה לא קשור לאמונה באל, זה קשור לאמונה במשהו; לאמונה בערכים, בדרך חיים".

 

ייעוד ואחריות של שחקן

עדי ארד, חזנית אורתודוכסית וזמרת, מרגישה כי ההצגה מהווה, מבחינתה, שילוב אופטימלי בין תיאטרון לתפילה.

"השילוב הזה אומר שהתפילה שייכת לכולם", ארד אומרת. "אין אדם שלא יכול להתחבר לטקסטים שאנחנו שרים. למוזיקה בהצגה יש ייעוד - ולנו יש אחריות. אחריות - כי נתנו לנו טקסט קדוש, והיעוד הוא לחפש את הגנום היהודי.

 

"המוזיקה פועלת באופן בלתי מודע על אנשים. בחיי היומיום קשה לנו להגיע לאחדות, ודווקא המוזיקה מסוגלת לעשות את זה. בעזרתה אפשר להביא את הצופה למקום של רגש, והיא מביאה לו סוג של נחמה והתרוממות רוח".

 

ארד מאמינה כי המחזאית לא התכוונה להעביר בהצגה מסר אחד, אלא להוציא את הצופה עם שאלות. "אין מסר וודאי, ואין פתרון סופי, אבל יש נחמה ברורה", היא מוסיפה. "המוזיקה היא סוג של חיבוק שמקבל כל אחד מהצופים, חיבוק שמזכיר לו מאיפה כולנו באים".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"ניסיתי לטעת תקווה". יוכי ברנדס
צילום: דורון גלעד
"התפילות שייכות לכולם". אורי וידיסלבסקי
צילום: איתן ויתקון
"נתנו לנו טקסט קדוש". עדי ארד
צילום: איתן ויתקון
מומלצים