BI: לקחי הכשלים בניהול מלחמת העולם - חלק שלישי
בעלות הברית, לא פחות מגרמניה הנאצית, היו שבויות של קונספציות עתיקות מימי מלחמת העולם הראשונה. בממוצע, נדרשו 3 שנים, מאות אלפי אבדות, ובזבוז של עשרות מיליארדים לפני שהגנרלים, האדמירלים והפוליטיקאים הסכימו שהגיע הזמן לשינויים
זה החלק הפרק השלישי מתוך ארבעה בסדרת כתבות המסכמות דברים ששמעתי בסמינר בינלאומי שדן באנליזה של כשלים בקבלת החלטות במהלך שנות המלחמה 1939-1945. בסמינר, שנערך במלון Peninsula בהונג-קונג, השתתפו היסטוריונים לצד גנרלים בדימוס, אנשי אקדמיה ואנליסטים מקצועיים. הציר המרכזי של הדיון הוגדר כשאלה: מה יכולים העסקים במאה ה-21 ללמוד מתהליכי קבלת ההחלטות של קברניטי המלחמה העולמית – ובמיוחד מה חייבים ללמוד מכשלים לוגיים שהשפיעו על התוצאות ועל חייהם של מיליוני אנשים?
המחיר של פצצה המושלכת ללא אבחנה
בסך הכל השתתפו במערכה האווירית נגד גרמניה כ-45,000 מפציצים, אמריקאיים ובריטיים, שהטילו על הרייך השלישי כ-2.7 מיליון טון פצצות. כאשר בודקים את המחיר לטון פצצות שהושלכו על גרמניה מתבררים כמה מספרים מפתיעים:
• המחיר הכולל של ההפצצות. בלי לקחת בחשבון את המחיר בחיי אדם ואת הערך הכספי של שירות חובה, שיגור טון למטרה עלה יותר מ-12,000$ בדולרים של שנת 1943 (הרבה, אבל פחות מרבע המחיר של טון המשוגר על ידי טיל V2). בתרגום לדולרים בני זמננו, אפשר להכפיל את הסכום פי 12.5, כך שמדובר כנראה בעלות גבוהה יותר מהנזק למטרות על הקרקע.
• כוח האדם המגויס שהועסק בפעילות קרקעית תומכת הפצצות, החל בבוחרי מטרות וכלה במתקני מסלולים ושומרי האנגרים, הגיע בשיאו ל-1.35 מיליון חיילים. זאת בנוסף לעשרות אלפי טייסים שסיכנו את חייהם מעל אדמת אויב.
• בסך הכל, בכל טון פצצות הושקעו כ-1.8 שנות אדם, שלא משתקפים במחיר הדולרי משום שאלה היו חיילים בשירות חובה.
• את שנות האדם האזרחיות אפשר להעריך מהמחיר הדולרי, בהנחה ששכר עבודה מהווה כמחצית מעלויות היצור והמשכורת הממוצעת לעובד/ת תעשייה בשנות המלחמה היה כ-4,000 דולר לשנה. הערך המתקבל הוא 18 חודש, מחולקים בין השקעה ביצור המטוסים, יצור החימוש, חומרי גלם ולוגיסטיקה.
• האבדות בטייסים הגיעו לאחד על כל 17 טון ובסך הכל כ-160 אלף אנשי צוות אוויר, כולל טייסי הליווי.
סיכום המחיר בוודאי שמעורר ספקות בקשר לכדאיות המערכה. אך מה בנוגע לתועלת? מניתוח קפדני שעשה חיל האוויר האמריקאי לאחר המלחמה התברר שרק אספקט אחד של המערכה הוכיח את עצמו כגורם משמעותי בזירוז הניצחון: השמדת תשתיות הדלק של גרמניה. המערכה נגד הדלק, שיזמו אותה מומחי חקר ביצועים אזרחיים, השביתה בסופו של חשבון את צבאות גרמניה הרבה לפני שנגמרה התחמושת. ללא דלק נוזל, המטוסים לא המריאו כדי ליירט את המפציצים, הטנקים נתקעו בארדנים (בקרב על הבליטה) ללא יכולת להתקדם או לסגת, ואפילו הצוללות נאלצו להישאר בנמלים. "האמריקאים תמיד ידעו שהפצצות המרבד הן חסרות ערך", אומר החוקר מ-RAND. "לכן הם סיכנו את הטייסים בשליחתם למשימות "הפצצת דיוק" ביום. הדיוק היה יחסי בלבד, משום שבטכנולוגיה של 1944 פיזור של קילומטר נחשב לטוב.
מאות מפציצים ואלפי אנשי צוות נשלחו למשימות שדרשו רק תריסר פגיעות ישירות בלב המטרה. לדוגמה, הפצצת Schweinfurt באוגוסט 1943 על ידי 376 מפציצי B17, שלמעלה מחציתם הופלו או ניזוקו מעבר ליכולת תיקון, הביאה לירידה של כשליש בלבד מתפוקת בתי החרושת למסבים שהיו יעד התקיפה. באוקטובר הותקפה שווינפורט פעם שנייה, ושוב חזרה הטרגדיה. 291 מפציצים המריאו, רבע לא חזרו ו-120 ניזוקו מעבר ליכולת תיקון. בסך הכל, בשתי ההפצצות, אבדו מעל 1,200 אנשי צוות אוויר - והמטרה לא הושמדה. עוד 20 הפצצות נעשו במהלך 1944-5 אך אז כבר פוזרה תעשיית המסבים במספר מפעלים תת-קרקעיים. בשורה הסופית: תועלת מעטה מדי במחיר גבוה מדי".
ובינתיים הצוללות חוגגות
למעט המערכה על הדלק, כל שאר ה"הישגים" המפוקפקים (כמו נטילת חייהם של כחצי מיליון אזרחים) של מערכת ההפצצות מתגמדים מול האווילות המוחלטת שבחוסר הקצאת משאבים אוויריים מספיקים להגנה על השיירות בצפון האטלנטי! המפציצים B17, B24, לנקסטר והליפקס לא התאימו במיוחד למלחמה נגד צוללות, אבל אפשר היה להסב אותם לכך - אם פיקוד ההפצצה של חיל האוויר היה מוכן לשתף פעולה עם הצי, והצי היה מוכן "להשפיל את עצמו" ולהעביר את האופרציה לחיל האוויר! זה לא נעשה, למרות שצ'רצ'יל היה מודע לקריטיות של התדרדרות המצב בים, משום שאף אחד, אפילו לא צ'רצ'יל, לא היה בעמדה לכפות סדרי עדיפות על הזרועות השונות. היריבות המסורתית בין הזרועות סיכלה כל סיכוי לערוך השוואות תועלת בין השלכת עוד טון פצצות על עיר גרמנית רצוצה לבין המראת עוד מטוס לפטרול מיגע מעל לאוקיינוס בחיפוש סימני הנוכחות של צוללות בנתיב השיירות.
למפציצים האסטרטגיים, אימת היטלר ותושבי הערים, היה "החזר השקעה" בלתי משביע רצון בכל קנה מידה (צילום: shutterstock)
אחרי הצהריים חלקו את הפודיום שני היסטוריונים צבאיים, אחד גרמני והשני בריטי, שהשלימו את התמונה שהתקבלה ב-Keynote עם דוגמאות מהיבשה ומהים, עדיין ממלחמת העולם השניה. ראשון עלה קומודור ג'והן בולטון, שעמד בראש אחת מוועדות החקירה של הצי המלכותי לאחר המלחמה. "כולם יודעים להצביע על השגיאה של היטלר בכך, שעד 1941 הוא לא נתן קדימות ראויה לצוללות", הוא פתח. "במקום לשמוע את מה שהיה לקארל דיניץ להציע, היטלר אישר לאדמירלים שלו לבנות מפלצות ראווה דוגמת "ביסמרק" ו"טירפיץ". כפי שדיניץ ידע להציג אך לא לשכנע, הפלדה, הכסף והאנשים שהוקצו לבניית ולאיוש אוניות המערכה האלה היו מספיקים כדי לבנות ולאייש לפחות מאה צוללות נוספות, המספר שהיה חסר לו על מנת לשחוק את צי הסוחר הבריטי בקצב שהיה מכריע את המלחמה.
מהסטטיסטיקה של הצי אפשר ללמוד שממוצע ההטבעות של צוללת עמד על 4 אוניות, כך שהתוספת של 100 צוללות הייתה שולחת עוד 400 ספינות סוחר בריטיות במעמס כולל של כ-2 מיליון טון למצולות ומביאה רעב ממש לתושבי האי. ביסמרק, לעומת זאת, הספיקה להטביע את סירת הקרב Hood ולפגוע עמוקות בגאוות הצי הבריטי - אבל מבחינה אסטרטגית לא הייתה לכך כל משמעות. ה-Hood הייתה יקרה מדי לעבודה האפורה של ליווי שיירות - וקרבות תותחים בין אוניות מערכה היו ב-1941 אנכרוניזם רומנטי".
הקמצנות הבריטית מכתיבה חימוש פרימיטיבי
מצד שני, גם אי אפשר להבין איך הצי הבריטי לא הכין את עצמו למלחמת צוללת בהיקפים גלובליים. "כאילו שהם לא למדו דבר ממלחמת העולם הראשונה!" אומר הקומודור. "בריטניה נכנסה למלחמה עם עודף של אוניות קרב כבדות ויקרות - ולא מספיק משחתות וספינות ליווי קלות. בקיץ 1940, מיד עם כניסתו לתפקיד, צ'רצ'יל פתח במגעים קדחתניים לקבלת 50 או 60 משחתות מיושנות, עודפי הצי האמריקאי ממלחמת העולם הראשונה. מדהים יותר שבמהלך כל המלחמה, גם כאשר המצב הקריטי באוקינוס האטלנטי הדיר שינה מעיני צ'רצ'יל, הצי לא הצליח לפתח נשק יעיל באמת נגד צוללות. אומנם נעשו שיפורים דרמטיים במכ"ם ובסונאר, פותח מערך פיצוח צפנים שעשה נפלאות בגילוי מוקדם של מהלכי הגרמנים, וניסו אפילו למלכד ספינות סוחר כפיתיונות לצוללות - אבל הקמצנות הבריטית המסורתית מנעה מהצי לפתח טורפדו מתביית אקוסטית נגד צוללות. הטכנולוגיה הייתה קיימת רק המחיר נחשב לבלתי סביר עבור "מתכלים". בתפיסה המסורתית מותר להשקיע בפלטפורמות ככל שהטכנולוגיה דורשת, אבל המתכלים - הפגזים והפצצות, הכדורים והמוקשים - חייבים להיות זולים. בשל הפיקסציה המנטלית הזאת, הבריטים (והאמריקאים) המשיכו להילחם בצוללות על ידי השלכה עיוורת של חביות נפץ ("פצצות עומק") וירי "פצצות ברזל" ממרגמות פרימיטיביות. זאת בזמן שהיה צריך להיות ברור לכל, שה-ROI, החזר ההשקעה, מכל שיפור שולי באחוזי הפגיעה בצוללות היה פנטסטי. השניות הזאת פשוט מדהימה אותי. מצד אחד תחכום נפלא וחשיבה יצירתית בפיתוח מערכות הגילוי והתקשורת בים ובאוויר, ומצד שני התעקשות אטומה על פשטות הגובלת בפרימיטיביות בכל מה שנוגע לחימוש. קשה להבין איך שתי הגישות מתקיימות זו לצד זו באותו ארגון".
Battle Ships: מצודות הפלדה על קרקעית הים
אוניית המלחמה המודרנית, קונספציה שנולדה בשלהי המאה ה-19, היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למשיכה הפאטלית של אנשי צבא לפילים לבנים. היא נוצרה כאשר טכנולוגיה חדשה לייצור פלדה מחקה כמעט בין לילה את הערך של ספינות המלחמה הקלאסיות, בעלות גוף מעץ ותותחים מארד. מרוץ ההתחמשות באוניות החדשות, שנקראו Dreadnoughts על שם הראשונה שנכנסה לשירות בצי הבריטי, הפך לציר המאבק הגלובלי על השליטה בימים עד סוף מלחמת העולם השנייה. ההתלהבות שאבה את השראתה מניצחון הצי היפני על הרוסים בקרב צסשימה, ב-1905, ניצחון ששם את יפן על מפת המעצמות והנביט את זרעי מורת הרוח מהמשטר הצארי ברוסיה. הקרב הימי המשמעותי ביותר בו נלחמו מסות של אוניות מערכה התרחש ב-1916 בים יוטלנד, ממערב לדנמרק. שני הציים, הבריטי והגרמני, היו אדירים בכל קנה מידה, ובכל זאת הקרב הסתיים ללא הכרעה ושני הציים חזרו לנמלי הבית בהם נשארו האוניות עד סוף המלחמה ב-1918.
הקרב על האטלנטי היה בעצם תחרות יצור, בין מספנות האוניות בארה"ב למפעלי הצוללות בגרמניה (צילום: shutterstock)
בקרבות הימיים המשמעותיים של מלחמת העולם השנייה ניצחו מטוסים, לא אוניות. למעט כמה התנגשויות שזכו להרבה פרסום אבל לא היו משמעותיות לתוצאות המלחמה, אוניות המערכה שימשו בעיקר להפגזת חופים וכמטרות למפציצים. אפילו הקרב המפורסם בין ביסמרק ל-Hood היה חשוב רק מבחינה מורלית. ה-Hood, "גאוות הצי המלכותי" הייתה יפה ומרשימה - אך לא חסונה מספיק להתמודדות תותחים - ומפקדי הצי המלכותי התייחסו אליה כנטל, לא נכס. והביסמרק יצאה ל"צייד אוניות סוחר", עיסוק מבייש לקפיטן שנתנו בידיו מכונת מלחמה משוכללת ויקרה כל כך. הטבעת אוניות סוחר היא משימה בזויה של מפקדי צוללות נטולי אצילות בעליל, שמוכנים להופיע לפני הצוות בבגדי עבודה ולא מגולחים. ואכן צוללת גרמנית ממוצעת רשמה לזכותה יותר הצלחות כל מה שעשו שתי אוניות המערכה הנאציות (ביסמרק וטירפיץ) גם יחד.
את הקונספציה של מלחמה אווירית בים המציאו האמריקאים, אבל תלמידיהם היפנים (אדמירל יאמאמוטו את המקצוע למד באקדמיית הצי בארה"ב) הפנימו את השיעור טוב יותר. הפרדוקס ההיסטורי הוא, שהמטוסים היפנים הטביעו בפרל הארבור את אוניות המלחמה האמריקאיות - ונושאות המטוסים האמריקאיות נשאר לנצח בקרבות ים האלמוגים, ומידווי ובשלבים הסופיים של המלחמה, כאשר ליפנים לא נשארו מספיק מטוסים כדי להגן על אוניות הענק (יאמאטו ומוסאשי היו אוניות המערכה הגדולות ביותר שנבנו בזמן מהזמנים, גדולות כפליים מהמקבילות להן בצי האמריקאי). האמריקאים נכנסו למלחמה במצב של נחיתות טכנולוגית מול תלמידיהם. ליפנים היו מטוסי צי טובים יותר, טורפדו יעיל יותר, מערכות כינון וטיווח מדויקות יותר וצוותים מתורגלים יותר. האמריקאים ניצחו בסופו של דבר הודות ליתרון אדיר במשאבים תעשייתיים וכוח אדם, אבל מחיר הניצחון הוכפל כמה מונים כתוצאה משמרנות הצי בשנים שקדמו למלחמה.
