על נהרות ברלין בכינו על מחיר הקוטג'
אני מדפדף עכשיו בשורות שכתבתי אז, בדירתי הברלינאית הגדולה, שלימים ראו אור בספריי: למה ליטר חלב עולה פה רבע ממחירו בארץ ולמה הקוטג' שליש? שבוע הספר ושבוע הקוטג'
היתה זו שעת בין ערביים זהובה ואלילית של קיץ 1995, כשנכנסתי לראשונה לסופרמרקט השכונתי שלי בפאתי כיכר סאביני היפהפיה במרכז ברלין. את הלם הביקור הראשון ההוא לא אשכח לעולם: כמו עלי באבא נדהם ושמוט לסת שוטטתי בין מדפים גדושי גבינות משובחות, עליהן יכולתי רק לחלום בתל-אביב היקרה, אותה זה עתה עזבתי: פקורינו מופלאה של חלב כבשים תוצרת סרדיניה, עטופה רדיד אדמדם של דונג, גורגונזולה חורצת עורקים כחולים ירוקים של עובש, מוצארלה סיבית טובלת עד מותניה המעוגלות במי מלח, כיכרות ענק של גאודה שהיתה כה צהובה עד שנחה מולי כתומה ממש.
והמחירים, הו - המחירים המגוחכים הוציאו אותי מדעתי לגמרי. כאילו מאן דהוא פסע לו ברחבי המרכול ומחק בנוצה של קסם אפס אחד מכל המחירים. אחוז אמוק התחלתי למלא את העגלה כל טוב. הזבנית בקופה לא האמינה: למעלה מ-100 מארקים של אז שילם התמהוני בעל העיניים הפעורות והמבטא הגרוני עבור הר של גבינות. עבורה זה היה אולי הון. עבורי - חובב גבינות ידוע - היה זה אוצר גבינות מרהיב ונטוש.
שבתי לדירתי בכיכר סאביני, המשקיפה לים של צריחים ומרפסות עטורות גרניום ולילך, ובחנתי את המחירים אחד אחד. התדהמה העולצת פינתה את מקומה לזעם. למה ליטר חלב עולה במרכז ברלין חמשים ותשעה פפניג (100 פפניג = מארק), רבע ממחירו בארץ זבת חלב? ומדוע גביע קוטג' גרמני על גדות השפרה, מחירו כשליש מזה של הקוטג' העברי על גדות בוגרשוב? ואיך לכל הרוחות נתח עבה של גבינה צהובה נהדרת זול כאן כל כך, עד שאתה יכול לנעוץ בו שיניים מורעבות ולנגוס בלי ללקות בלבך מחמת המחיר?
אדום מזעם ומתחושת אי-צדק בוערת, ישבתי מול הקסת לכתוב את תעניותי, שלימים יראו אור בקובץ הנובלות "כנגד ארבעה בנים" וברומן "דודה פרהומה לא היתה זונה" שבא אחריו.
"גבינה צובה מביאה לי אלף מחלות"
נזכרתי בסבתי האהובה ננה, שהאכילה את נכדיה פרוסות לחם שחור מרוחות מרגרינה ושכבה דקה של גבינה לבנה תשעה אחוז. אבל הילדים ביקשו גבינה צהובה. סבתא ננה הטובה עמדה אפוא מול בעל חנות המכולת, לידמן הקשיש, שחנותו עמדה בקצה הרחוב ממש, וביקשה בעיניים מושפלות "זנבות של מה קוראים לזה, גבינה צובה", בשביל החתולים יימח שמם. לידמן הקשיש הבין, אבל לא אמר מילה.
בעדינות אין-קץ היתה סבתא לשה את שאריות הצהוב-צהוב הזה שנותרו מהבלוקים הגדולים והיקרים, ומערבבת אותן בלחם לבן שהושרה כל הלילה ובמיני קמחים, עד שהיתה יוצרת גבינה צהובה מעשה ידיה, ואומרת "תאכלו, אפרוחים שלי, לי זה אסור, יש לי כולסטרול, יימח שימו. גבינה צובה מביאה לי אלף מחלות", היתה מחבקת אותנו אל חזה החם.
נזכרתי בכל זה בדירתי הברלינאית רחבת הידיים ושאלתי את עצמי בכעס, מדוע קיים אי-צדק כזה. מאין ולמה נולד העוול הגדול. מדוע דווקא הם, הגרמנים, חיים ב"דויטשה ויטה", ואנחנו - במחסור ובדחקות.
אני מדפדף כעת בשורות שכתבתי אז, איש פרוע נפש יושב בדירה שתקרתה מלאכים נוכריים מגולפים, ומגדף. "שליש המחיר", ירקתי את מארתי על הדף: "המשכורות גבוהות כאן פי שניים, והמחירים - שליש. גושי ענק של גבינה צובה נהדרת. חריץ שלם של גבינת פקורינו משובחת. גוש עשיר וכתום של אדאמר, שני כדורונים צחורים ולחים של מוצארלה אלוהית. לא משנה באיזה פלפול תלמודי ותירוצים תחשב את המספרים - שתיים כפול שלוש הם לעולם שש. וזו תמצית הטרגדיה".
אני זוכר שנטלתי את סל הגבינות הנהדרות, והשלכתי אותו עמוק למקרר פנימה. אני לא יכול לאכול את זה, סבתא אהובה, מלמלתי לעצמי. אלף מחלות זה מביא, קמתי ועמדתי חפוי ומר במרפסת.
יוסי אבני-לוי התגורר שנים אחדות באירופה. מספריו: "שירת החטאים", "דודה פרהומה לא היתה זונה" ו"איש ללא צל".
