הברירה הלא טבעית של פול בטאני
כיצד הופך שחקן בריטי עם תדמית איכותית לכוכב סרטי אקשן לא מוצלחים במיוחד, במקרה הטוב? אמיר בוגן יצא לפענח את בחירת התפקידים התמוהה של פול בטאני
אחת התכונות הראויות ביותר של שחקני תיאטרון וקולנוע זו היכולת להשתנות, להחליף דמויות, לעטות עור של אדם לצורך תפקיד אחד ולפשוט אותו מיד לצורך תפקיד אחר, לנוע בין מימיקות ודרכי דיבור, לדעת להסתגל לסביבה. כך עשו גדולי השחקנים - מלורנס אוליביה ועד אל פאצ'ינו. וכך גם פול בטאני. אלא שבמקרה של האחרון, קשה להגיד שהשינוי שעבר היה לטובה. ההתאקלמות של השחקן הבריטי בקולנוע ההוליוודי מוצלחת, כנראה מוצלחת מדי.
בסרטו החדש "המאמין" ("Priest") ממשיך בטאני את הרצף האחרון ככוכב סרטי אקשן בשנים האחרונות. מה שהתחיל כחלטורות לא משמעותיות, הפך במקרה למשלח יד קבוע - שינוי כיוון די תמוה, אפילו מדאיג, למי שנחשב לאחד משחקני הרכש הזרים המבטיחים של הוליווד בחמש השנים האחרונות.
את קריירת המשחק הסכיזופרנית של בטאני, שרק לאחרונה חגג 40, אפשר לחצות לשניים. כמו רבים וטובים מבניו של האי הבריטי, הוא התחיל להופיע בגיל 19 על במות התיאטרון בלונדון בשלל תפקידים שייקספירים ("ריצ'רד ה-3" ו"רומאו ויוליה") ומשם עבר לעשייה טלוויזיונית וקולנועית - איכותית יש לומר. בין השאר השתתף בקומדיה "קיס קיס (באנג באנג)" לצד סטלן סקרסגארד השבדי, שהפך לאב רוחני עבורו.
הגן הבטאני
הפריצה הגדולה שלו בקולנוע הגיעה עם תחילת המילניום, עם התפקיד הראשי בדרמת הפשע המצליחה "Gangster No. 1". הוא זכה בשבחי הביקורות בבריטניה ובפרסים כתגלית השנה בארצו. הדי ההתלהבות חצו גם את האוקיינוס האטלנטי והגיעו עד לקליפורניה, שם גילה בריאן הלגלנד עניין בטאלנט הצעיר וליהק אותו לסרטו "סיפורו של אביר" (2001), שם גילם את הסופר הלירי של האביר הית' לדג'ר, עליו השלום.
בלי בגדים ב"סיפורו של אביר"
עם להג שייקספיראי שמתגלגל בטבעיות על לשונו ותחת מעוצב, כפי שנחשף במלואו בסצינה הראשונה שלו בסרט, יצא בטאני לארצות הברית וכבש את מסכיה. גם רון הווארד נשבה בקסמיו והוא לוהק לסרטו זוכה האוסקר "נפלאות התבונה" כצ'ארלס הרמן - חברו של הגאון המהורהר ג'ון נאש. הוא שוב זכה לשבחים רבים על הופעתו - ממטרים של ביקורת חיובית, שהפכו לשיטפון מתגבר של הצעות עבודה.
כצ'רלס הרמן ב"נפלאות התבונה"
אבל אולי שיתוף הפעולה המשמעותי ביותר התחיל כבר על הסט של "נפלאות התבונה", בדמות הקשר הרומנטי שנרקם בין בטאני לג'ניפר קונולי, שגילמה את בת זוגו של נאש. המפגשים המקצועיים בחסות הווארד הפכו למפגשים רומנטיים אינטימיים. שנתיים לאחר מכן, בטאני שינה את הסטטוס האישי שלו לנשוי ועבר לגור בניו יורק לצד אשתו היפהפיה ובנם הראשון סטלן (שנקרא על שם סקרסגארד). במאי האחרון נולד לשניים בן שני.
במקביל טיפח גם את מערכת היחסים החברית שלו עם קרואו, והשניים השתתפו יחדיו ב-2003 בסרט התקופתי "אדון ומפקד" כרב חובל קשוח ולוחמני (קרואו) וידידו הרופא (בטאני) על ספינת קרב אנגלית בסוף המאה ה-19. בטאני שוב זכה לשבחים והצעות לתפקידים - הבולט שבהם מצדו של לארס פון טרייר, יקיר העם היהודי (כמו קרואו), שנתן לו תפקיד ראשי ב"דוגוויל".
בטאני וקרואו ב"אדון ומפקד". זה כבר סיפור אהבה
קשה להצביע על אירוע מסויים שהביא לשינוי הכיוון בקריירה של בטאני, אבל כנראה שהוא קרה איפשהו ב-2003 - שנה משמעותית מבחינתו כבעל ואב טרי. המשפחה וההסתגלות לפרק החדש של חייו בניו יורק הביאו עמם אתגרים חדשים מחוץ למסך. ואחרי "דוגוויל" הטעון והמייגע, לא מן הנמנע שגם הוא, כמו הצופים, שבע מקולנוע כבד וקשה לעיכול.
פה קבור הכלב?
"דוגוויל" סימן סופה של תקופה בקריירה של בטאני - תקופת הסרטים התקופתיים איתם היה מזוהה כל כך. פתאום ראינו אותו בקומדיה הרומנטית "ווימבלדון" וגם במותחן "חומת אש" לצד האריסון פורד, בו גילם פושע מרושע. פתאום בטאני התגלה כנבל קולנועני משכנע. רשע וטוב לו.
ב"Firewall". נבל אמיתי
הטייפקאסט המרוענן של בטאני המשיך להתגבש בעיבוד של הווארד ל"צופן דה וינצ'י", בו גילם את הנזיר האפלולי סילאס. היה זה גם פלרטוט קולנועי ראשון של השחקן הבריטי, שגדל במשפחה קתולית, עם סוגיות של דת ואמונה. בטאני הצהיר פעמים רבות על כך שהפך לאתאיסט, ולא התכחש לכך גם באמריקה השמרנית - יתכן שגם לכך היתה תרומה לשינוי דרכו.
כסילאס המסתורי ב"צופן דה וינצ'י"
אחרי שלקח חלק בסרט הפנטזיה "Inkheart", חזר בטאני ב-2009 לנוף המוכר של מולדתו ושל ז'אנר הסרטים התקופתיים. הוא גילם את לורד מלבורן, יד ימינה של המלכה ויקטוריה ב"ויקטוריה הצעירה" והמשיך לתפקיד הבא והמאתגר כצ'ארלס דרווין בכבודו ובעצמו בסרט "Creation", בו מגלמת קונולי את אשתו הנוצריה האדוקה. במעמד זה התבטא בטאני בחופשיות על אמונותיו והזלזול של החברה האמריקנית בתורת האבולוציה.
כדרווין בסרט "Creation"
תפקידו של בטאני כד"ר סטיבן מטורין ב"אדון ומפקד" בוודאי קידם אותו לסרט של ג'ון אמיאל. רק שבניגוד לרופא הסקרן שמבקר במקרה באיי גלפאגוס, דרווין הוא דמות אמיתית ושנויה במחלוקת. "הוא גיבור שלי ואני חושב שבהעדרו של ישו, הוא באמת גיבור ראוי", אמר אחרי יציאת הסרט. אולי זוהי יד המקרה, אבל מאז שובו לאמריקה, התפקידים הראשיים של בטאני קשורים למרד באלוהים וגם לרובים, חרבות ושאר כלי נשק - חיבור מוזר, ולאו דווקא מעניין.
אבולוציה הפוכה
זה התחיל ב"Legione" של סקוט סטיוארט, בו נגלה אלינו בטאני כמלאך מיכאל - ובניגוד לכל מה שדמיינו בנוגע לדמות של שליחו המכונף של האל וגם בנוגע לדמותו של בטאני, הוא נוחת על כדור הארץ כבריון מחוספס חמוש בשלל כלי משחית. ממש מלאך המוות. והוא משתמש ברובים והאקדחים שלו כדי להגן על האנושות מהמבול הבא - צונאמי של יצורים שטניים.
כמלאך מיכאל ב"legion"
הוא הספיק עוד להשתתף בתפקיד קטן יותר כשוטר במותחן "התייר" וגם בסרט האינדי "Margin Call" לפני שגויס שוב בשירותו של סטיוארט ב"המאמין". בסרט החדש הוא מגלם כומר לוחם שיוצא נגד שלטון הכנסיה וכריסטופר פלאמר שעומד בראשה. הפרויקט הבא שלו יהיה דיבוב מחשב העל J.A.R.V.I.S בסרט הסופר-הירוז "הנוקמים" בשנה הבאה.
איך קרה שהשחקן השייקספירי החביב והרגיש הפך ללוחם שתקן וקשוח שמפרק ערפדים על ימין ועל שמאל? מדובר בתעלומה. לזכותו יאמר,
שבטאני הצליח באופן מרשים בטרנספורמציה שעבר - משחקן רגיש ומחונן, בעל יכולות דרמטיות מגוונות, לטייפקאסט מוקצן של גיבור פעולה אלים ורציני. כאמור, הוא הסתגל היטב לסביבה החדשה שלו - המסחרית. כך שמובטחת לו הצלחה, לפחות על פי דרווין והברירה הטבעית שלו. ומה השלב הבא באבולוציה שלו?
בראיון לקראת "המאמין", השתעשע בטאני באפשרות לשלב את ז'אנר הערפדים עם אלו התקופתיים שעשה בעבר. "זה יכול להיות כיף לגלם את דרווין, שנלחם בזן חדש של ערפדים", התבדח בטאני. אם הוא ימשיך ללכת במסלול הנוכחי, אל תתפלאו אם הבדיחה הלא מצליחה הזו תעלה לאקרנים בכיכובו.
