אני לא מצליחה לעלות שוב לרכבת הזוגיות
נותרתי אחרונה בתחנה, מסתכלת על רכבת עמוסה באנשים החיים בזוגיות טובה יותר או פחות, חושבים על דור העתיד ועל החיים המשותפים בהם זכו. ואני עומדת ומחכה שמישהו יושיט לי יד ויעזור לי לעלות שוב לרכבת
בואו לדבר על לבד מול זוגיות גם בפייסבוק של ynet יחסים
אני לא רומזת שאולי הייתי בוחרת להישאר בקשר שכבר גווע והסב לי רק סבל, אבל אולי היחס שלי לאותה פרידה היה פחות זחוח. אולי אילו הייתי פחות יהירה ובטוחה בעצמי הייתי מבינה כבר לפני שנה את שאני יודעת היום.
אולי הייתי מתחילה לצאת יותר ופחות מרשה לעצמי להיבלע במסע "הגילוי העצמי והשלמת הפערים" בו הייתי נתונה בשלוש השנים האחרונות. מסע שבו הרגשתי שאחרי כמעט שש שנים בהן ביליתי את מיטב שנותיי עם אדם אחד, עליי לצאת ולגלות את כל קשת הגוונים שיש למין הגברי להציע לי, לטוב ולרע.
המסע אכן הוביל אותי לתובנות ומסקנות טובות וגרם לי להבין מה אני מחפשת היום ומהו הטיפוס האידיאלי בשבילי ואיך אני יכולה להיות בתור אדם עצמאי ולא רק בתור חלק מזוג. אבל המסע הזה גם השאיר אותי מאחור. נותרתי אחרונה בתחנה, מסתכלת על רכבת עמוסה באנשים החיים בזוגיות טובה יותר או פחות, חושבים על דור העתיד ועל החיים המשותפים בהם זכו. ואני עומדת ומחכה שמישהו יושיט לי יד ויעזור לי לעלות שוב לרכבת.
הדברים השתנו בשנים האחרונות, כללי המשחק כבר אינם ברורים
אני מודעת לעובדה שהבחירה בידיי במידה מסוימת, ואני אכן גאה לומר שאינני נמנית עם אותן בנות היושבות בצד, אלא מרשה לעצמי להעז ולעשות את הצעד הראשון לעיתים (אף על פי שאני חדשה בתחום זה).
אבל הדברים השתנו בשנים האחרונות, כללי המשחק כבר אינם ברורים לי כפי שהיו כשהייתי רווקה לפני תשע שנים. זהו עולם חדש ואכזרי, מלא במשחקי אגו וחצאי אמיתות. היכולת שלי להבין היום את רחשי ליבו של הצד השני ורצונותיו הולכת ונעלמת, המסכות שאנשים עוטים על עצמם משאירות אותי אובדת עצות. העובדה שתפקידי המקצועי הוא להעריך אנשים איננה תורמת לי אפילו בזירה זאת. עולם הפנויים-פנויות הקיים מורכב מאינספור דקויות ומחוות, ואני מרגישה שאין בידי כלים לפצח אותן.
האם כנות היא הדרך לזוגיות מאושרת?
עם זאת, אני מודה שגם אני חוטאת ועוטה על עצמי את אותן המסכות ומשחקת את אותם המשחקים. אבל עייפתי, ואני מרגישה מוכנה לתת ל"עצמי" האמיתי לצאת.
האם כנות היא הדרך לזוגיות מאושרת? האם ברגע שאשיל את המסכות ואתן לעצמי להיות חשופה ופגיעה הצד השני ידע להעריך זאת ולשמור על עצבי החשופים? והאם אני אדע להכיל את עצמי רגישה ופגיעה?
לעיתים נראה לי שמחיר הפגיעה יהיה גדול מדי. היכולת שלי לא להתפרק בשום מצב היא זאת שהובילה אותי למקומי היום, ואם אוותר עליה אשאר נטולת כל. התותחים שלי דרוכים בכל מצב, והוויתור עליהם גם בשביל הסיכוי לזוגיות נראה לי כרגע כהקרבה גדולה מדי ללא כל הבטחה שברגע שאוריד אותם יגיע "האחד".
אני תוהה אם עליי להמשיך לנסות למצוא את האחד שיושיט לי את היד ויעזור לי לעלות לרכבת, או שמה נידונתי לשבת לנצח בתחנה ולראות רכבות חולפות על פניי?
טוקבק כדורבנות:
את מתמקדת ברכבת הנוסעת ושוכחת את הרציף עליו את עומדת / מירב רזניק
הרכבת "הזוגית", זו שאת רואה חולפת לה מולך, היא אכן קבוצת הייחוס שלך ואת שואפת להגיע לשם. זה בסדר, וזה נכון. מצד שני, את שוכחת איפה את נמצאת כרגע ואת עסוקה בלהביט קדימה (לרכבת) במקום לצדדים (לרציף). את לא באמת לבד שם, והרכבת לא באמת מכילה את כולם מלבדך.
משחקים? מסכות? קיימים, אכן. זה לא מחייב אותך לקחת חלק פעיל בעולם הזה. את היחידה שיכולה לבחור מי להיות. לבחור כל מי שהוא לא "את" - זו בחירה עצובה עם מחיר גבוה.
את זו שיוצרת את המציאות, שבה תחיי - אל תתני לסובב אותך להחליט בשבילך. אל תתאימי עצמך למה שאת חושבת שקיים. גרמי לקיים להתאים עצמו אלייך.
לטנגו צריך שניים, וכל עוד את בוחרת לשים מסכה ולשחק את המשחק, את רק מעודדת את התופעה, ברור שתהיי מותשת ממנה. היי אמיצה מספיק כדי לומר: מגיע לי יותר! ותפסיקי עם המשחקים המפגרים. שני את עצמך, הגברים שתכירי ישתנו בהתאם.
למה בעולם שלנו "אמיתי/ת" הפכה להיות מילה גסה?
