רווקות, לפחות הקפיאו ביציות, ליתר ביטחון
הזמן עובר, עושה את שלו, ובום, יום אחד מתעוררים בגיל 40 ומגלים שכבר אין הזדמנות נוספת
"לא, ואני לא רוצה לדבר על זה", היא מכריזה.
"מה, סתם שאלה, אני לא מחתנת אותך", אני ממהרת להבהיר.
"לא ממש יצא לי להעמיק בנושא", היא עונה לי, "ואני חושבת שזה טעות".
בואו לדבר על הקפאת ביציות גם בפייסבוק של ynet יחסים
"למה? הנה, את רווקה כרגע, לא תקבעי לעצמך גיל שבו את קמה ואומרת, זהו אני רוצה ילד משלי?" אני ממשיכה להציק.
"איזו שאלה, בטח שאני רוצה ילד משלי, אבל לא בלי אבא", היא עונה בהחלטיות.
"אז אולי הקפאת ביציות?"
"אין סיכוי. לרוב עושות את זה נשים חולות, וזה כרוך בטיפולים ועולה הרבה כסף", היא אומרת.
"אבל את עשירה", אני עוקצת אותה.
"אני לא. אל תבלבלי את המוח", היא עונה לי, מגוננת על המיליונים שמוחבאים מתחת לבלטות. "באמת טלי, אני לא חושבת שזה משהו שאשקול ברצינות. אולי רק בגיל מסוים".
היא בתחילת שנות ה-30 שלה. למתי היא מחכה?
ואני חושבת לעצמי, באיזה גיל היא תחקור את זה? היא בתחילת שנות ה-30 שלה. למתי היא מחכה?
אולי בתיה היקרה שלי קצת שמרנית בעניין הכניסה להריון מתרומת זרע ולכן קשה לה להחליט בנושא. הייתי רוצה שהיא תדמיין את עצמה מטיילת עם הילד שלה בעגלה, מאכילה אותו, מלמדת אותו דברים, רואה איך הוא מושיט לה ידיים כדי שתרים אותו ותשחק איתו. ואז, אם היא עדיין לא חושבת שתיכנס להריון מתרומת זרע, לפחות שתקפיא את החלקיקים שאחראים להמשכיות שלה.
הסברתי לה את העניין ואת נקודת המבט שלי על הנושא.
"טלי, תשתקי. יותר טוב שתסבירי לי למה את מדברת איתי על הנושא הזה על הבוקר?" היא תוקפת אותי.
"חשבתי עלייך", אני עונה לה.
"למה רק עליי? מה עם מירית, ליאת, אורטל, לירז, רק בי את מתעללת?"
"לירז גרושה ויש לה את מאי", אני עוצרת את שטף הדיבור שלה.
"טוב, אז תתקשרי לליאת".
היא מנסה בכל מחיר להימנע משיחה על הנושא, ואני שואלת את עצמי, למה? אולי כי בתיה ואחרות, לא רוצות להתמודד עם המציאות? לא רוצות לחשוב בלי סוף על 'מה יהיה איתי בעוד חמש שנים?'
זה כאילו שיש יותר מדי מבחר, וקשה להחליט
אני יושבת לי וחושבת על שיעורי הזוגיות סביבי, ואני חייבת להודות שהוא לא משהו. אתמול טיילתי עם חברים ברוטשילד וצפיתי בחיים השוקקים והמיוחדים של תל אביב, ובכל זאת היתה לי צביטה בלב. עכשיו אתם אמורים לשאול את עצמכם למה, ואני עונה. אז ככה: מהסיבה הפשוטה שהחיים והתרבות בתל אביב מיוחדים, ובכל זאת, זה כמו גרף ליניארי שעולה למעלה. ככל שיש יותר הווי, יותר חברה, כך גם גדל הסיכוי שאחוז מסוים של בנות לא תמצאנה את בן הזוג המיוחל. למרות שזה אמור להיות ההיפך. זה כאילו שיש יותר מדי מבחר, וקשה להחליט.
רווקות יקרות, בשלב מסוים אתן חייבות לקום ולהגיד - אני הולכת להיכנס להריון מתרומת זרע, או לפחות להקפיא את הביציות שלי שהולכות ומידלדלות גם כך.
הביציות אינן מתחדשות במהלך השנים, כמותן מתדלדלת
אני באה מעולם המדע, לכן אני חייבת להדגיש: אצל אשה, מגיל 26 הגוף מתחיל להזדקן. תינוקת באה לעולם עם כמות מסוימת של ביציות, וככל שחולפות השנים, כך הן פוחתות. הביציות אינן מתחדשות במהלך השנים, כמותן מתדלדלת באופן קבוע, ואם אני עדיין לא ברורה, אז אדגיש: הביציות לא מחכות לנו!
שאיבת ביציות (איור: Shutterstock)
שאלתן את עצמכן מה אתן עושות בנושא?
אני, לדוגמה, התחתנתי יחסית צעירה, בגיל 24, אחרי ארבע שנות זוגיות. לא חוויתי על בשרי את האכזבה והבדידות של חוסר בן זוג. אני לא מרגישה בגיל 30 איך זה להיות בחורה ללא בן זוג וילד, מכיוון שיש לי כבר שלושה ילדים (אחד מהם, אגב, הוא בעלי). אני כן יכולה לכתוב כאן, שהם תופסים 100% מחיי ואף יותר.
אני בטוחה שאתן, הפנויות מביניכן, גם רוצות את זה. לכן אני ממליצה בחום - עשו זאת, הקפיאו את הביציות שלכן. כי הזמן עובר, עושה את שלו, ובום, יום אחד מתעוררים בגיל 40 ומגלים שכבר אין הזדמנות נוספת.
אני יודעת שרבות הטכנולוגיות הרפואיות ללדת אפילו בגיל 60, אבל זה מה שבאמת תעשו בסוף? תמצאו את עצמכן מגיל 40 עושות טיפולים, הרבה יותר מורכבים משאיבת ביציות שעדיין קיימות, כדי לאתר ביצית אחת קטנה שנותרה? כדי להיות בגיל 50+ כשהילד שלכן יגיע לכיתה א'?
לפנייה לכתב/ת 
