שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם איינשטיין טעה? "אלוהים משחק בקוביות"
    האבולוציה, בניגוד לדעה המקובלת, היא הוכחה נהדרת לקיומו של בורא עולם. לכן דווקא לאתאיסטים כדאי לנסות ולהפריך אותה ולבריאתנים כדאי לחפש היטב ראיות לקיומה. קטע מתוך ספרו של ד"ר מיכאל אברהם, "אלוהים משחק בקוביות"

    האבולוציה היא תהליך שיש לו כיוון, מגמה. מחומר דומם והִיוּלי, חסר כל תכונות, זה שנוצר במפץ הגדול, אנו מגיעים ליצורים חיים ומורכבים שנראים גם תכליתיים. סטיבן ג'יי גולד, שעומד על הקושי העקרוני הזה, מציע לו הסבר באמצעות משל השיכור.

     

    הוא מסביר שייתכן מצב שבו תהליך שמתנהל בכיוונים אקראיים ובאופן לא מתוכנן יוליך לתוצאה הכרחית קבועה מראש, כמו הופעת יצורים מורכבים. כדי להבין זאת, אומר לנו גולד, עלינו לדמיין מצב שבו שיכור יוצא מהפאב אל המדרכה הרחבה שלפניו, משמאלו ניצב קיר הפאב ומימינו מדרכה, ומעבר למדרכה ישנה תעלת ביוב עמוקה.

     

    מה יקרה לשיכור?

    השיכור מתחיל לזגזג פעם לכיוון הקיר ופעם לכיוון המדרכה, כלומר בכיוון אקראי. אך בסופו של דבר, אם ניתן לו די זמן, נמצא אותו, ללא ספק, מתגולל בתעלת הביוב. הקיר מייצג כמובן את האילוצים של הברירה הטבעית, והאקראיות בבחירת הצדדים היא היווצרות המוטציות. המשחק בין שני אלו יוצר את התוצאה הצפויה מראש.

     

    הבעייתיות במשל הזה, נעוצה בשתי רמות שונות:

    ראשית, הבעיה העיקרית היא שהקיר שלאורכו מתקדם השיכור עשוי מנייר. יתר על כן, מאחורי הקיר הזה יש תהום שכל באיה לא ישובון. כל הליכה לכיוון הלא שריד אבולוציונית (כלומר לכיוון הקיר) מוליכה לקצה מת (dead end) של התהליך, כלומר להיכחדותו של היצור או של צאצאיו האבולוציוניים (נפילה של השיכור לתהום שמאחורי הקיר, במשל).

     

    כל צעד אבולוציוני שיוצר מוטציה לא חיה מוליך להפסקה מוחלטת של התהליך, שקוטעת את כל השרשרת האבולוציונית. בתהליך האבולוציוני אין לנו קיר שדואג לזה שבכל פעם השיכור ישוב מחדש למסלול. אם באחד מהשלבים במשך ההיסטוריה לא נוצרת מוטציה שרידה, התהליך כולו נפסק סופית.

     

    אם כן, במשל המתוקן, הקיר שלאורך המדרכה עשוי מנייר. כל פעם שהשיכור נופל עליו הוא קורע אותו ונופל לתהום שמאחוריו. כעת אפשר לשער: מה הסיכוי, במקרה כזה, שהשיכור המתנהל באקראי יגיע בסופו של דבר לתעלת הביוב?

     

    אם תרצו, נוסיף למודל שלנו את העובדה שיש מספר קטנטן של נקודות על הקיר שעשויות מאבן קשיחה, ופגיעה בהן תחזיר את השיכור בחזרה אל המדרכה (אלו האיים באוקיינוס, שנחיתה עליהם מאפשרת את המשך התהליך האבולוציוני).

     

    פגיעה של השיכור בכל נקודה אחרת על הקיר תוליך אותו מיידית לתהום. שיעורן של הנקודות הקשיחות בשטח הקיר לעומת חלקי הנייר שבו הוא בערך כמו ראש סיכה לעומת אוקיינוס שלם.


    אבולוציה: תהליך עם מגמה (איור: Shutterstock) 

     

    זהו המשל ההולם למסלול האבולוציוני השריד במרחב המוטציות. מדובר במסלול של מאורעות שבכל אחד מהם יש לתהליך סיכוי אפסי שלא להיכחד, ודרושה הצטברות של כולם בזה אחר זה ללא אף כישלון כדי להגיע למה שמוגדר כ"הצלחה".

     

    השיכור צריך להתנהל באופן עיוור ואקראי ולפגוע בכל פעם מחדש בדיוק בנקודה קשיחה בקיר הנייר. כעת הקורא יכול לשוב לנמשל ולחשוב מהי התוצאה של תהליך כזה, ומה הסיכוי שהוא יסתיים בהצלחה.

     

    הסביבה קובעת

    שנית, גם אם נתעלם מהעובדה שהקיר עשוי נייר, ונשתמש במודל האבסורדי של גולד, המשל עדיין בעייתי. הרי העובדה שעל אף האקראיות של התהליך יש לו תוצאה מוכתבת מראש, היא נגזרת של מבנה הסביבה שבה מתבצע התהליך הזה. סביבה שבה יש תעלת ביוב מצד אחד וקיר קשיח מצד אחר היא שמכתיבה את התוצאה הסופית של התהליך.

     

    כדי לבחון אם התהליך הזה הוא אכן אקראי, עלינו לשאול: מי יצר את המבנה הזה? מי בנה מדרכה שלאורכה יש קיר מצד אחד ותעלת ביוב מהצד האחר בדיוק ביציאה מהפאב?

     

    צריך לזכור שבנמשל לא מדובר בתעלת ביוב אלא במְכל גלידה. התוצר של התהליך האבולוציוני ה"עיוור" הוא חיים, כלומר תוצאה חיובית וייחודית, ולא התגוללות בתעלת ביוב.

     

    אם נראה מבנה כזה ביציאה מהפאב, בצד אחד קיר ובאחר מכל מים קרים שמיועד לעורר את השיכור משכרותו, האם לא נניח שיש מי שבנה את המבנה הזה כדי לוודא שהשיכור יגיע, בסופו של דבר, למכל הגלידה או למים הקרים?

     

    המסקנה המתבקשת מהתרחשות כזו תהיה שהמתכנן יצר כאן את המבנה המסוים הזה בדיוק כדי להשיג את התוצאה הסופית שבה רצה (שהשיכור יגיע אל מכל הגלידה או אל המים). ובנמשל, חוקי הטבע הם הסביבה שבתוכה מתנהל התהליך האקראי הזה, ורק בזכותם הוא מגיע בסופו של דבר ליעדו, על אף האקראיות שבדרך. הסבר באמצעות חוקי הטבע אינו אלא תיאור של האופן שבו המתכנן התבוני הוציא לפועל את תוכניתו.

     

    אם נרצה לדון בשאלה אם התהליך מכוון או לא, אין די בשאלה אם התהליך הוא עיוור ואקראי או מתוכנן, אלא עלינו להיזקק גם לשאלה החשובה לא פחות, מי עיצב את הסביבה שבה התנועה הזאת מתבצעת, כך שהתוצאה שלה מוכתבת מראש.

     

    מי שקבע את חוקי הטבע כך שיוליכו אותנו באופן "עיוור" לתוצאה המיוחלת, הוא שתכנן או פיקח על התהליך הזה. אנו פוגשים כאן שוב את הטעות שעליה כבר עמדנו למעלה, שלפיה מציאת חוקי טבע מתיימרת להחליף את הטענה על אודות קיומו של גורם מתכנן.

     

    לא רק שלא מדובר כאן בתחליף, אלא שמציאותו של הסבר דטרמיניסטי מחזקת עד מאוד את הראיה הפיזיקו תיאולוגית. החוקים הללו הם הם המעידים שיש כאן מישהו שדואג לכך שהשיכור יגיע בדיוק אל היעד שאליו הוא אמור להגיע.

     

    מה לכל זה ולאלוהים?

    המסקנה המתחייבת מהניתוח שעשינו היא שאם אכן נתחשב בעובדה שהקיר עשוי מנייר ושמאחוריו יש תהום, התוצאה היא שאותו שיכור פשוט לא יגיע לתעלת הביוב. ובנמשל, התהליך האבולוציוני של אוסף דילוגים בין איי האוקיינוס ה"מת" בלי ליפול ביניהם אף פעם אינו אפשרי מבחינה הסתברותית, ולכן הוא כנראה לא התרחש בדרך זו.

     

    כעת נשאל את עצמנו: מה עלינו לחשוב אם בכל זאת מצאנו את השיכור בתעלה? הוא הלך לאורך קיר נייר שמאחוריו יש תהום, התנדנד התנדנדות בלתי נשלטת לכל אורך הדרך, ובסופו של דבר, ראו זה פלא, הוא מוצא את עצמו בתעלת הביוב ולא בתהום.

     

    המסקנה הבלתי נמנעת היא שהיה מי ששמר עליו לכל אורך הדרך, כיוון את צעדיו או מיקם את הנקודות הקשיחות בקיר כך שלכל אורך הדרך הפגיעות שלו בקיר תהיינה בנקודות קשיחות בלבד.

     

    החלופה האקראית עיוורת אינה יכולה להיות הסבר קביל במצב כזה. ההסבר האבולוציוני אתיאיסטי, או הניאו דרוויניסטי, לממצא המפתיע הזה הוא שהברירה הטבעית היא שדאגה שכל מי שלא פגע בנקודה קשיחה באחת התנועות שלו הצִדה ייפול לתהום. מי ששרד הוא מי שפגע אך ורק בנקודות קשיחות לכל אורך הדרך שעבר בה.

     

    השאלה שממנה מתעלם אותו ניאו דרוויניסט אתיאיסטי היא: מהו בכלל הסיכוי שדבר כזה יקרה? והתשובה היא: הסיכוי לכך אפסי. כמה שיכורים צריכים לצאת מן הפאב כדי שיהיה סיכוי סביר שאחד מהם יגיע בסוף אל היעד? הרבה יותר ממספר תושבי היקום.

     

    לכן אם בכל זאת התהליך הזה התרחש, אין ספק שזה לא היה מקרי. התהליך לא היה עיוור ואקראי. המסקנה המתודולוגית היא שמשלים הם דבר מסוכן. לפני שמשתמשים בהם יש לוודא שיש דמיון כלשהו בין המשל לנמשל.

     

    אם אדם, שצף על קליפת אגוז באוקיינוס המוטציות, פוגש בדיוק את ראש הסיכה שהוא מחפש, או נופל בדיוק על האי ה"חי", האין זה מעיד שהמהלך לא היה עיוור? האין זה ברור שהמסקנה המתבקשת היא שמישהו הוליך אותו אל הסיכה הזאת? ואם אנחנו מוצאים חוקי טבע שמסבירים את התהליך, האם זה משנה משהו? ישנה כאן הכוונה חד משמעית של התהליך הזה, והוא אינו יכול להיות אקראי.

     

    גם באשר לנמשל, כלומר האבולוציה עצמה, הסיכוי שהיא תתרחש באופן עיוור הוא אפסי. אין זה אומר שהיא לא התרחשה, אלא שאם היא כן התרחשה זוהי ההוכחה הברורה ביותר לקיומו של גורם תבוני שדאג לכך.

     

    מחזק או מחליש את האמונה?

    רבים סוברים שהטיעון ההסתברותי תוקף את תיאוריית האבולוציה עצמה, שכן לפי התיאור הזה מדובר בתהליך בלתי סביר לחלוטין, ולכן התיאוריה היא מופרכת במישור המדעי. זה באמת מה שטוענים הבריאתנים הפונדמנטליסטים.

     

    הניאו דרוויניסטים עונים להם באמצעות העיקרון האנתרופי (עובדה שזה קרה), ונסמכים על ראיות אמפיריות טובות לכך. מדברינו עולה שמדובר בדו שיח של חירשים. תיאוריית האבולוציה היא תיאוריה בלתי סבירה בעליל, אך מתברר לנו במפתיע שהיא נכונה, שהרי היא מגובה בנתונים ובממצאים אמפיריים לא מעטים.

     

    לכן הוויכוח לא אמור להתנהל על השאלה אם האבולוציה התרחשה, אלא בהנחה שהיא אכן התרחשה, מהו הסיכוי שזה קרה בלי מעורבות של גורם תבוני ברקע? כתשובה לשאלה זו אין שום טעם לנופף בממצאים שתומכים בקיומו של תהליך אבולוציוני, שכן אין על כך ויכוח.

     

    להפך, העובדה שהתהליך מתקיים היא היא הבסיס לראיה הפיזיקו תיאולוגית. אם הוא לא היה מתרחש לא היתה כאן ראיה. הבריאתנים אמורים להיות אלו שיחפשו תחת כל אבן ראיות לקיומו של תהליך אבולוציוני, ודווקא האתיאיסטים אמורים לחפש פִּרכות בתוכו. הדו שיח המנותק הזה מבטא בבהירות רבה את חוסר ההבנה הפילוסופי של שני הצדדים בוויכוח.

     

    המסקנה מדברינו אינה נמצאת בתחום המדעי, אלא בתחום האינטרפרטציה הפילוסופית של הנתונים המדעיים: במישור המדעי, התהליך האבולוציוני ככל הנראה אכן התרחש, אך במישור הפילוסופי, המטא מדעי, משיקולים הסתברותיים עולה כי כמעט אין ספק שזה לא היה תהליך עיוור.

     

    הראיות הרבות לתהליך האבולוציוני, שהניאו דרוויניסטים מנופפים בהן כל העת, לא רק שאינן מפריכות את ההשקפה התיאיסטית, אלא שיש בהן משום הוכחה כמעט חד משמעית לקיומו של בורא.

     

    הראיות הללו מוכיחות לנו שהתהליך הבלתי סביר הזה אכן התרחש, ובכך הן מהוות בסיס איתן לניסוח האבולוציוני של הראיה הפיזיקו תיאולוגית. תהליך בלתי סביר שהתרחש, נראה שהתרחש מכוח יד מכוונת. אם השיכור הגיע בסופו של דבר לתעלת הביוב, כלומר אם אכן בתהליך האבולוציוני נוצרו חיים ובני אדם, זוהי ההוכחה הטובה ביותר לקיומם של תכנון ושל יד מכוונת.

     

    האמונה הבריאתנית הפונדמנטליסטית שהאבולוציה כלל לא התרחשה, וכמותה האמונה האתיאיסטית בדבר עיוורון של התהליך האבולוציוני המוצלח הזה, שתיהן אמונות דוגמטיות ולא רציונליות. מה שאנחנו רואים כאן הוא שהבריאתן מכחיש עובדות, והניאו דרוויניסט מאמין בנִסים. טיעון כזה, המוצג בשם הרציונליות וההתנגדות למיסטיקה, הוא להטוט אינטלקטואלי שלא ממש מרשים אותי.

     

    "אלוהים משחק בקוביות" מאת הרב ד"ר מיכאל אברהם ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האם איינשטיין טעה? "אלוהים משחק בקוביות""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים