פצצת מימן

הסטטיסטיקאי הבריטי ד"ר ג'ף אליס מצא שלילדי סנדוויץ' יש את הסיכויים הגבוהים ביותר להפוך לפוליטיקאים וראשי ממשלה, במחקר שהתבסס על רשימה של מאה דמויות מוכרות מתחומי האמנות והפוליטיקה. יחד עם זאת, גורס ד"ר אליס, ילדי הסנדוויץ' לא תמיד מוצאים את המקום שלהם ולא בהכרח מתמקדים על קריירה כבר בתחילת דרכם.

גם אם לא מאמינים לתוצאות המחקר (ויש להניח שכרגיל, ישנו מחקר אחר המפריך את מסקנות המחקר הזה), וגם אם היא עצמה לא קראה אותו מעודה, הרי שהוא מתאים כמו פתק לכותל לנועה מימן.

אביהוא כתבה - פנימית 1

מימן, 30, שגדלה בין שני אחים בהרצליה, רצתה להיות ראש ממשלה כשהייתה קטנה, אבל ככל שהתבגרה "החלום הזה איבד מקסמו". עד להגשמת פנטזיית הכנסת, היא דילגה בין עבודות בחומוסיה, פיצריות, גלידריה, שעם כל הכבוד לישיבות קבינט ומרכזי מפלגה, הייתה "העבודה האהובה עליה". בהמשך נעוריה החיידק הפוליטי תפח וגדל ומימן הפכה ליושבת הראש הארצית של "נוער עבודה", בתקופה שלאחר רצח יצחק רבין. מותו הטראומתי של ראש ממשלת ישראל, המנהיג הלאומי והאידאולוגי שלה באותו הזמן, לא היה הדבר הקשה בחייה. מימן לא מסתירה כי למרות שהיא מגיעה ממשפחה מיוחסת ומאוד מבוססת, היא סבלה ממקרים שונים של תקיפות מיניות, בגילאי חמש וחמש-עשרה. אחת הפעמים הייתה על ידי אדם שהיה קרוב מאוד למשפחתה. מימן, שמחייכת לאורך מרבית הראיון, מעלימה את גומות החן כשהנושא עולה.

"זה משהו שחשוב לדבר עליו ונושא שחשוב לנשים לדעת עליו. נושא של תקיפות מיניות נתפס אצלי כמו שליחות. שלא תטעה, עכשיו יש לי את הכוח להתמודד עם זה, לדבר, אבל במשך שנים לא יכולתי. לא נגעתי בזה במשך תקופה ארוכה מאוד. אני רוצה לחזק נשים שעברו תקיפה ולא לחזק את הסטריאוטיפים שסובבים מקרים כאלו".

למה החלטת לדבר על זה?

"למעגלי הדחקה יש טבע כזה. הם הולכים וחוזרים. העניין המהותי ביותר, בטח כשמדובר בתקיפה בגיל ממש צעיר, הוא הפגיעה בזיכרון. אתה לא סומך על עצמך, אתה לא סומך על הזיכרון שלך, של המקרה. זה דבר שמאוד חשוב לי להדגיש, כי אני עדיין מפענחת את זה. בטח אעשה על זה סרט דוקומנטרי חדש... אגב, לפחות שלושה או ארבעה גברים באו אלי, אנשים שמעולם לא הייתי מעלה על דעתי שזה קרה להם, וסיפרו שהם עברו תקיפות קשות כשהם היו קטנים".

מה למדת מזה?

"לכל בן אדם יש את השיעור שלו, ואין ספק שזהו אחד השיעורים שלי. בדיעבד, גיל חמש צילק אותי. הייתי צריכה להבין שיש דבר שנקרא קיפאון שמגיע כתוצאה של טראומה. זה קצת הסביר לי עם מה אני מתמודדת. אבל עזוב, בוא נשחרר את זה".

בניו-יורק חוותה מימן טראומה מסוג אחר לחלוטין. קוראים לו אסון התאומים.

"יש לי מין טיימינג כזה. יום לפני אסון התאומים ישבנו פה באיזה באר ואחי, אוהד, סיפר לי על חבר שלו שביקר לאחרונה במגדלי התאומים. התלבטנו אם לנסוע למחרת בבוקר, או אם ללכת לשם בכלל. קמתי מוקדם באותו היום אבל החלטתי לחזור לישון. שעתיים אחרי זה אחי העיר אותי וסיפר לי שהיה פיגוע. באותה תקופה גרתי בירושלים וחשבתי שהנה, עוד פיגוע. אבל זה היה האסון הזה והתזמון היה מאוד מוזר ומעניין".

סרטים ומאבקים חברתיים

למימן תואר ראשון בספרות ובלימודים כלליים מאוניברסיטת תל-אביב. לאחר לימודיה היא קמה ונסעה ללונדון, שם שהתה במשך שלוש שנים, למדה משחק, טלוויזיה ותסריטאות, ואף סיימה תואר שני בפוליטיקה השוואתית ולימודי קונפליקטים באוניברסיטה היוקרתית, לונדון סקול אוף אקונומיקס. היא "החליטה לשלב בין האהבה שלה למדיה מצד אחד, ולפוליטיקה מצד שני".

אחר כך היא הקימה את חברת ההפקותAdded Value . ברזומה נרשמו שני סרטים דוקומנטרים: "סטטוס: רווקה", ו"אוי מאמא". לפי הדיווחים, מימן נמצאת במחלוקת משפטית עם אורנה בן דור, שותפתה לפרויקט האחרון, שתבעה אותה על הפרת זכויות יוצרים. שני הסרטים האלו, כמו גם זה הנוכחי, הוקרנו בערוץ 10 בישראל. אביה של מימן, יוסי מימן, הוא בעל המניות הגדול בערוץ ושותפם של רון לאודר, ארנון מילצ'ן ורופרט מרדוק באחזקות.

ולכן, מלבד אחיה הבכור, אוהד מימן, שחי פה כבר 12 שנים, הסיבה העיקרית לביקורה של מימן בתפוח הגדול הוא הסרט האחרון אותו הפיקה וביימה, "השיבה הביתה". הפיצ'ר הדוקומנטרי השתתף בפסטיבל סרטים בגרייט נק, לונג איילנד, וגרם למימן להתרוצץ בין העיר הגדולה לפרבריה שבמזרח.

"לנסוע לפסטיבל שם היה קצת להיקלע לתוך הזיה, אני חייבת להודות. תמיד הכרתי את הערים הגדולות של ארצות הברית, אבל להגיע לעיירות כאלו... תראה, היה מאוד נחמד. חוויה מאפסת, נקרא לזה".

הסרט עוקב אחרי שלושה בני נוער, שנולדו בארץ לעובדים זרים שהיגרו מפרו, קונגו, והפיליפינים וביקשו לצאת ממעגל העוני ולהעניק עתיד טוב יותר לילדיהם. השלושה נראים, מדברים ומתנהגים כמו ישראלים לכל דבר וחיים בעולם של מוניות שירות, מטליות רצפה, חתולים רזים ואימת משטרת הגירוש המרחפת ברקע השכם וערב.

שם הסרט מדגיש את העובדה שהילדים יצאו מישראל בכדי לחזור לביתם, לארץ מולדת הוריהם, רק כדי לשוב ולגלות שישראל הפכה לביתם האמיתי. הכותרת מדברת בעד עצמה.

המניע המרכזי לפרויקט של מימן והקשר לנושא נוצר כאשר סבתה, ניצולת שואה, ביקשה ממנה להבטיח כי משפחתה תדאג לפיריטה, נכדתה של העובדה הזרה שחיה עמה, כשהיא כבר לא תהיה בין החיים. "הייתה לי החלטה של או לאמץ את הילדה, שזה אומר שאמא שלה לא טובה מספיק, או להיכנס למאבק. ואז בדיוק התחילו השמועות על גירוש הילדים. אני נכדה לניצולת שואה שהסתתרה אצל פולניה קתולית וממש נשאבתי לנושא הזה.

"תקופת הצילומים הייתה מאוד מאוד אינטנסיבית. בילינו שבוע בכל מדינה ומיהרנו לערוך כי רצינו להספיק להקרין את הסרט בטלוויזיה. למרות שמה ששודר בישראל הייתה גרסה מוקדמת וקצרה יותר. אפשר לומר שעבדנו על הפרויקט במשך שנה לא רציפה. התקציב עמד על כחצי מיליון שקל. קצת יותר יקר מסרטים דוקומנטריים אחרים, אבל לא הכי יקר שיש. יש לנו מפיצה כעת ואני מאוד מאוד מקווה שהיא תצליח למכור אותו לגוף אמריקאי. זו שאיפה גדולה שלי ואני מרגישה שזהו גם נושא רלוונטי, עם כל מה שקורה באריזונה עם עניין ההגירה והגבול למכסיקו".

איך הגעתם לילדים האלו?

"התחקירן שלנו, אלעזר, יצא לחפש ילדים שיתאימו לפנטזיה שלי: שלושה ילדים, חברים, שכל אחד מגיע מיבשת שונה בה הוא לא ביקר מעולם. וזה קרה! אבל כשכבר ראיינו כמה ילדים והתאהבנו בשלושת הגיבורים שלנו, קרה משהו מאוד מצחיק. מגיל שש עד עשר הייתה לי אומנת בשם אופליה שגידלה אותי. לא ראיתי אותה בערך עשרים שנים, וכשאוטו, אחד הגיבורים, סיפר לאמא שלו על הסרט שהוא משתתף בו היא הבינה שזו אני עושה את הסרט והתחילה לבכות. הוא התקשר אלי ואז גם אני התחלתי לבכות! היא גידלה אותי בתקופה מאוד דרסטית בחיי ואהבתי אותה כמו אמא. זה היה צירוף מקרים שגם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליחה להכניס לתסריט".

היכן המאבק עומד כרגע?

"אנשים יכולים להתנדב ל-Israeli Children, אירגון שפועל דרך מתנדבים ותרומות וסיוע. צריך להפעיל לחץ על האנשים הנכונים. אני חושבת שכמעט כולם מסכימים שאסור לגרש ילדים, אבל אף אחד לא מוכן לחשוף את הצד הזה. אפשר לשלוח מכתבים למקבלי ההחלטות, יש הרבה דרכים".

קשה לאנשים להקדיש לכך זמן.

"בוודאי. אנו חיים בעולם בו המצוקה הכי גדולה היא זמן. בדיוק אמרתי לאחי אתמול שצריך לבטל את הרעיון הזה של זמן – פשוט אין מספיק ממנו! יש מחסור בזמן, אבל לפעמים דברים שאנו עושים לצד הדרך שלנו שווים הרבה לנשמה".

את חושבת ששינוי חברתי שמגיע מתוך האזרחים יכול להשפיע בישראל? כמו מה שמתרחש עכשיו במזרח התיכון?

"אני מאוד מאוד מאמינה בזה. שינוי זה משהו שאין לי בו ספק. אני מרגישה שהעידן בו פייסבוק וטוויטר שולטים הוא הדמוקרטיה האולטימטיבית. לכל אדם יש פה. אתה לא צריך להיות שר או מתווה דעה או עיתונאי. אנחנו מסתכלים על הדמוקרטיה שלנו כשיטת מימשל אולטימטיבית אבל יש בה הרבה בעיות. אבל כאן יש דמוקרטיה אולטימטיבית אמיתית. אתה מעלה משהו בפייסבוק ושואל את החברים שלך אם הם אוהבים אותו או לא. אפשר ככה להשפיע. עובדתית, רוב ילדי העובדים הזרים נשארו בינתיים בארץ ורק חלק קטן גורש".

שמתי לב שמשטרת ההגירה בכלל לא מופיעה בסרט, זה במכוון?

"העמדה שלנו חברתית. לא רצינו סרט פוליטי עם הפגנות, ומאבקים וכו'. הקטע של סרטים דוקומנטרים הוא שהכוח שלהם הוא ב'אישי', בפנים. אם יראו את הילדים, יחשבו על החיים שלהם ולא יחשבו על מספרים כמו 'אלף ילדים יגורשו' , זה יהיה עדיף. אני עוד בקשר עם שלושת הגיבורים של הסרט ובטח שעם אופליה, האומנת שלי".

איך הסרט התקבל בארץ?

"זה היה מעניין. לי חבל שלא ראו את הגרסה החדשה, אבל אני חושבת שקיבלנו תגובות טובות ופידבקים חזקים מאנשים. היו אנשים שאמרו לי שהם היו בעד הגירוש אבל שינו את דעתם. אני מבינה שיש גם צד ריאליסטי של שיקולי מדיניות ושיקולי הגירה, אבל חייבים למסד אותו. בוא נקבע מראש עם מה אנחנו מתמודדים".

את מרגישה מחויבת לעסוק בזה כי נולדת למשפחה בעלת אמצעים?

"במשך תקופה ארוכה שאלתי את עצמי את השאלה הזו. אני לא חושבת שזה עניין של לעזור יותר או פחות לאנשים, אלא יותר רגישות סביבתית מוגברת. אני מאוד רגישה לכאב. אני שמה לב לאנשים שכואב להם ברחוב. זה משהו שתמיד קיים בי, שאני חשופה אליו. ספציפית לעניין הזה, הרי תמיד שאלתי את עצמי איך היו גרמנים או פולנים שלא עשו כלום במהלך השואה. מתוך המקום הזה מגיע העיסוק שלי בזה. גם אם החברה או הדמוקרטיה משתגעת, יש לי קו של אמון בעצמי, בדרכי. זה מאוד אני, האופי שלי פוליטי, הרי".

קשב בהפרעה

אביהוא כתבה - פנימית 2

נועה, כאמור, היא בתו של יוסי מימן, יו”ר מועצת המנהלים ונשיא ומנכ”ל "אמפל" ואחד מאנשי העסקים העשירים בישראל ובמזרח התיכון. שמו נמצא בכותרות בחודשים האחרונים בהקשר לבעיה באספקת הגז דרך חברת EMG, שמימן הוא אחד מבעלי האחזקות בה.

היא שיחקה ב"איים אבודים" של רשף לוי, "המקום", "פרשת השבוע", במספר פרסומות ואף שימשה ככתבת Y-בעשר בחו"ל.

"זו עוד שאלה שאני שואלת את עצמי בימים אלו, מה אני אוהבת יותר. אני מאוד אוהבת לשחק ואני גם מאוד אוהבת ליצור. בין אם זה לכתוב, לצלם, לביים, לצייר. אני עדיין מפענחת את השאלה מה אני אוהבת יותר מהכל, אבל זה לא יכול להיות רק משהו אחד. בעולם בו אנו חיים אתה כבר לא יכול לעשות רק דבר אחד. את כל מה שהיה לגלות בתחומים ספציפיים כבר גילו, ועכשיו השלב הבא הוא בשילוב בין התחומים האלו. פילוסופיה פוסט-מודרנית כזו, של כמה דברים ביחד. אני משוכנעת שאמשיך עם המשחק ועם היצירה, הפקה זה משהו שאני מאוד טובה בו אבל לא הכי אוהבת. פוליטיקה נראית יותר ויותר כמו מקום שאני לא ארצה להיכנס אליו".

ולמרות זאת, מימן היא אחת הפעילות המרכזיות ב"ויזיט פלסטיין", אירגון הקורא ומסייע לישראלים לבקר ברשות הפלשתינאית.

"האמת היא שאנו די נאבקים שם. קשה לעשות שינוי כשהמערכת עוצרת בעדך, והמערכת עוצרת בעדנו משני הצדדים. לא הצלחנו להוציא סיור כבר כמה חודשים, אם זה בגלל צה"ל שביטל לנו את האישורים ברגע האחרון או בגלל הרשות הפלשתינאית. אנו מנסים להשיג מימון לעובד שיריץ את זה. הכנסנו כבר 1,500 ישראלים לשם ואנו מנסים להשאיר את היוזמה בחיים. אני עובדת על סרט עלילתי קצר, בן 25 דקות, שיקרא 'אוסאמה ודקל', למרות שעכשיו, אחרי שהורידו את בין לאדן, אולי כדאי לי לשנות את השם... בכל מקרה, מדובר על פלסטיני מיריחו שלא מתעניין בתהליך השלום בכלל ורק רוצה להתחיל בפייסבוק עם בחורות ממזרח אירופה. הוא נתקל בדקל הישראלי בשני נקודות בחיים שלו, ויש שם איזשהו חסד קטן, אבל בלי כל קשר לקונפליקט. סיפור על אנשים, מאוד יפה".

את לא קצת מתפזרת לכל הכיוונים?

"יתכן, יתכן. זה הפוסט מודרניסטיות והפרעת הקשב שעוזרת לנו לעסוק בדברים כשאנו בלחץ. אני נורא מנסה לעשות לעצמי סדר. אני באמת מנסה לא להתפזר יותר מדי. אני נוטלת תרופות נגד הפרעת קשב יום כן ויום לא. אני נורא שמחה שלא לקחתי אותן כילדה, ואני חושבת שהפרעת קשב, למי שמצליח להתמודד עם זה, זו ברכה מאוד גדולה. בעולם אליו אנו הולכים יהיה קשה להסתדר בלי הפרעת קשב: בין אם זה עשרים חלונות פתוחים במחשב, או קריירות שמשיקות לארבע נושאים. זה דוחף אותך להיות יצירתי, או מנהל טוב. אם אצטרך לתת את התרופה לילדים שלי בגיל צעיר אני לא יודעת מה אעשה. כמבוגר, הכדור הזה הוא שדרוג איכות חיים משמעותי מאוד. בלי הכדור אין לי פוקוס, הכל עובר לי מול העיניים וזה המון המון אינפורמציה. שנים הכנסתי את עצמי ללחץ בכדי שאוכל להתרכז בדברים. הציונים הכי טובים שלי הגיעו בימים בהם היו לי שני מבחנים".

אז מה הלאה?

"החיים מזיזים אותי קדימה כל הזמן. אני מאוד רוצה משפחה וילדים, וגם למצוא עוד בסיס אם מלבד ישראל. יש משהו מאוד מרענן בלצאת מישראל. אולי הכיוון יהיה לוס אנג'לס. בגלל התעשיה וגם בגלל שאפשר לנהוג שם. אני מאוד אוהבת לנהוג! פגשתי לא מזמן את נועה תשבי, אני אוהבת ומעריכה אותה וחושבת שעשו לה עוול בישראל".

מה את רואה בטלוויזיה?

"לא הכי פופלארי להגיד, אבל אני סאקרית של קומדיות רומנטיות. בכלל, עם כל ההתעסקות האובססיבית שלי בשואה אני אוהבת שמצחיקים אותי. אני גם אוהבת סדרות כמו 'אבודים', 'מאד מאן', שמצולמות כמו פיצ'רים. וכמובן, סרטים עם נגיעה פוליטית, כמו W".

זה תואם את מי שאת?

"אני בנאדם רב תחומי. קצת נאיבית. רגישה, אולי רגישה מדי. ואני מאמינה שעוד אפשר לשנות את העולם. אני שוקלת פרויקט שייקרא 'חומות', שייקח צעירים, אולי סטודנטים לקולנוע, מאזורי סכסוך שיש בהם חומה: ישראל, אירלנד וקפריסין. נחליף ביניהם לשבוע וניתן להם לספר את הסיפור של הצד שני. אנחנו נורא מחפשים לזה גורמי מימון מחו"ל. נראה לי שבארץ יהיה קשה להשיג לזה מימון ראשוני".