רוצה להיות אבא צעיר, אבל משהו מעכב אותי
אני לא לחוץ על זוגיות, אלא ממש רוצה. יש הבדל גדול מאוד. אני מרגיש שככל שיעבור הזמן, אגיע לגיל 50 וארגיש סבא כשאקח את בני לבית הספר. אולי התבניות שלי מקלקלות לי?
שיער בלונדיני/שטני/חום בהיר, עיניים בהירות, רזה, גוון עור בהיר, משכילה (בדרך כלל תואר במדעי ההתנהגות או פסיכולוגיה), חכמה, מתוקה, נראית ילדה טובה ומשפחתית, לא חובבת כל כך מסיבות ומועדונים, קצת ביישנית. זו התבנית של הבחורות שיצאתי איתן במהלך השנתיים האחרונות. עד אז העדפתי משום מה בחורות שחומות בעלות מראה שובב ואקזוטי, פלפליות, אך בעלות אותו אופי. לא מתוך גזענות, חס וחלילה, זה עניין של משיכה וטעם. יכול להיות שעוד אופתע, ולא אשלול אף פעם אשה בגלל גוון עורה, אבל יש לי תמונה מסוימת בראש שאחריה אני תר.
שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא מיואש, לא ממורמר ולא כועס על היותי רווק. אני בטח שלא מאשים את עצמי, את היקום, או את הנשים בהיותי כך. אני סתם חולק עמכם שאלות שעלו בראשי בנוגע לתבנית הזו שחוזרת על עצמה.
בואו לדבר על דייטינג וזוגיות גם בפייסבוק של ynet יחסים
אולי זה אני, בגלל שלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה (אמנם לא סיימתי, אבל בכל זאת), או שזה סתם בדרך המקרה (קרוב לשש בחורות כאלו). כך או כך, זה חוזר על עצמו: אני מכיר אותה, היא נראית מושלמת (בעיניי, כמובן), מושכת אותי להכיר אותה מבפנים, מגלה שהיא לא מוכנה נפשית לזוגיות, או לא בוגרת מספיק לקשר רציני למטרה משותפת - ואז זה נגמר עוד לפני שהתחיל.
חלקכם יאמרו שפשוט לא בא להן עליי, וזה יכול להיות. השאלה היא מדוע זה כך? הרי בהתחלה המראה תואם למה שהן מחפשות, והן אפילו מציינות זאת בנדיבות, וגם אומרות שהמטרות שלהן דומות לשלי (אם כי משום מה כעבור פגישה או שתיים מתגלה אחרת).
אולי זה אני זה שרציני מדי, שמדבר בפגישה הראשונה על הרצון והכמיהה שלי להקים משפחה ולהביא ילדים יורשים לשושלת לביא המפוארת? אולי זה הרצון שלי לא להתעסק בשתייה ובילויים כל הזמן, אלא בדברים שאני באמת אוהב, כמו צילום וכתיבה? אולי זה אני שמעדיף את הבית על פני החוץ? אולי אני מעדיף ליצור הכנסה פאסיבית במקום לבזבז כסף על פאבים ועל בגדים שיש לי מספיק?
אני איש של בית. אני אוהב משפחתיות
זווית נשית:
רוצה זוגיות אמיתית? תפסיק לפסול על שטויות
קרין דלאמור
תופעה חדשה צצה בסצינת הרווקות הישראלית: גברים בני 29-30, רווקים, לרוב מוקפים בחברים וחברות נשואים עם ילדים, טוענים שהם מחפשים את האחת והיא מתעכבת
טוב לי בבית. אני איש של בית. אני אוהב משפחתיות, שמחה, צחוקים, כיף, אבל אני מעדיף זאת בתוך המבצר שלי, שבו חם ונעים לי, ובקירבת אנשים שאני מכיר.
זה לא שיש לי בעיה להכיר אנשים חדשים; יש לי המון חברים, בעיקר בפייסבוק. זה לא שיש לי בעיה חברתית, אני עושה חיים בחוץ ודואג להדליק את הסביבה כשאני כבר יוצא. אבל זו העדפה שלי. תמיד אמרו לי שאם לא אצא ואהיה כל הזמן בבית, איך אכיר את זוגתי?
התשובה פשוטה למדי: זה יגיע בדרך שזה צריך להגיע ובזמן הנכון. אם זה יום הולדת של אחד מחבריי או חברותיי, אם זה דרך העבודה (אני מעצב תכשיטים לנשים), אם זה במהלך קניות בסופר, בתל אביב, סתם במהלך צילום הפקה או בזמן ההליכה בשכונה.
אני לא לחוץ, אני ממש רוצה. יש הבדל גדול מאוד. אבל אני כן מרגיש שתבנית מסוימת חוזרת על עצמה כל פעם מחדש. השאלה היא אם לשבור את התבנית ולשלול מישהי שדווקא תואמת לפרופיל התבניתי, או להמשיך לא להתפשר על הסגנון שאני אוהב ובסופו של דבר אמצא אותה.
ככל שהזמן עובר, אני מרגיש שאני לא נהיה צעיר יותר (האפור שבשיער ממחיש לי זאת בבירור). החודש מלאו לי 30. אני מרגיש שככל שיעבור הזמן ואהיה בלי אהבה ובלי ילד, אגיע לגיל 50 וארגיש סבא כשאקח את בני הצעיר לבית הספר. אני רוצה להיות אבא צעיר, זו לא מטרה טובה בחיים?
עוד מבט:
"דוקטור, עזור לי, אני חושב שיש לי רחם"
מורה נבוכות
זה התחיל במין עקצוצים כאלה באזור המותן אחת לחודש, שהפכו בהמשך לכאב בלתי נסבל, ואז, לילה אחד, שמעתי "תיק-תק, תיק-תק, תיק-תק". מי אמר שרק לנשים יש שעון ביולוגי?
בטוח גם לכן ולכם, ושאלתם את עצמכם "למה תמיד אני מושך דווקא כאלה", או "נמשך דווקא לכאלה". האם אנחנו משדרים שזה מה שאנחנו מחפשים, וכל אחד שמתאים לתבנית הזו מגיע כדי ללמד אותנו משהו מסוים עד שיגיע האדם הנכון? האם הבעיה היא אצלנו ואנחנו לא מוכנים להודות בזה?
כל אחד שפגשתם בחייכם, היה לו תפקיד
התשובה, כפי שאני רואה אותה, מאוד פשוטה: כל אחד שפגשתם בחייכם, היה לו תפקיד, בין אם קטן וקצר או ארוך ומתיש. הוא הגיע, כי היה צריך להיות. אחריו תצטרכו פשוט לנסות ולחשוב עצמכם מה היה המפגש הזה אמור ללמד אתכם.
מתוך הכתיבה הבנתי, שבעצם, אני מושך אליי את התבנית הזו של הבחורות שיצאתי איתן. הן מושכות אותי מבחינה חיצונית ואין מקריות, כי זה מה שאני מחפש. אני אוהב את הסגנון, לכן אני ממשיך לתור אחר האחת שתשבור את התבנית ותשאיר אותי עם פה פעור.
את עבודתי בחרתי לעצמי, את הטורים כתבתי בעצמי, ובעצמי שלחתי אותם לעורכת המדור. אני יצרתי את גורלי ואת מצבי הנוכחי. אני נשארתי רווק עד כה כי לא רציתי להתפשר וזה לא היה הזמן הנכון. אני עדיין טוען שיש שלמות, מאחר שהיא סובייקטיבית, ואני חושב ומקווה שפתחתי לעצמי כמה שיותר דלתות להכיר את אותה האחת שעוד תהיה אשתי ואם ילדיי.
אולי מבין הקוראות של המדור נמצאת האחת בשבילי, ואולי לא? אני אמנם אדון לגורלי, אבל בהחלט נותן לרוח לכוון אותי לבחור באחת הנכונה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
