אבא, עוד סיפור

איך מתחילים

זה היה יומיים אחרי הפרק הבעייתי ב"הוביט‭."‬ סיפרתי לילדה איך לפתע פתאום, דמות שצצה לה לפני כמה עמודים היא זו שמחסלת את הדרקון, ולא בילבו, גיבור הספר. היא קיבלה את זה לכאורה בלי למצמץ, ורק אחרי יומיים של עיבוד וחשיבה, זה עלה לפני השטח.

הילדה נשאה אליי עיניים באמצע הקראת הפרק לפני השינה וניסתה להבין למה. הניסיון הכושל שלי להסביר לא עזר. "אבא, מי כתב את הספר הזה‭"?‬ "טולקין‭,"‬ עניתי לה. "הוא לא ממש יודע לכתוב, נכון‭"?‬ חרצה בת השש את גורל יוצרם של שניים מהספרים האהובים ביותר בעולם בכלל, ועליי בפרט.

חשוב להתחיל בגיל ממש צעיר (צילום: שאטרסטוק)

התפוח נופל קרוב לעץ

אני הבאתי את זה על עצמי. מגיל צעיר היה לי ברור שהילדה תקרא, והרבה. גם כי היא גילתה חיבה לסיפורים ודמיון מפותח, וגם כי ככה רציתי. ולעזאזל, זו הילדה שלי. ולקרוא זה חינוכי, לא? השאלה היא איך מעודדים ילד לקרוא? ולא פחות חשוב: איך גורמים לו לאהוב, בואו לא נעמיד פנים, את הספרים שאתה אהבת כל כך כילד?

אריאנה מלמד כתבה פעם שלא מספיק לומר לילד לקרוא, או לספר לו שגם אתם קוראים. הצאצא שלכם צריך לראות אתכם שקועים בספר, מתענגים עליו, מאבדים קשר עם המציאות על הספה בסלון. במקום לספר לו שחשוב לקרוא, ספרו לו מה יתנו לו הספרים – פתח לעולם חדש ומופלא. לא להכריח, לא לכפות – פשוט לגרום לו להתאהב.

איך עושים את זה? שדרו להם שהספר הוא חבר 

מהרגע שבו למדה לזחול בביטחון על ארבע נתקלה נגה בספרים. הספר של אבא או אמא שנשכח על הספה, ספרים שלה שנחו על השטיח. מאז ועד היום היא יודעת איך מתייחסים אליהם: באהבה, לא בקדושה. כשנגה רוצה לסמן את המיקום שלה בספר היא מקפלת אוזן חמור נאה בפינת העמוד. הספר נגרר בתיק, נשאר על המיטה, יושב על השולחן ליד קערת נשנושים.

זה לא שאתם צריכים לחנך את הילד לטבול את הספר בכוס השוקו או לתלוש ממנו דפים. אתם צריכים לשדר לילד שהספר הוא חבר, לא משהו שצריך להניח על המדף ולהיזהר כשנושמים לידו. אפשר לגעת, לקפל קצת, לתת לו צורה של ספר שקראו בו, ולא סתם עוד קישוט.

תעשו מזה טקס

הסיפור לפני השינה (ובדרך כלל יותר מאחד) צריך להפוך להרגל. נגה אהבה את זה ואנחנו הקפדנו על זה. הספר נכנס לריטואל היומי של ארוחת ערב, ויכוח על מקלחת, מקלחת, ויכוח על צחצוח שיניים, צחצוח. אנחנו הלכנו על הקלאסיקות – "איה פלוטו‭,"‬ "דירה להשכיר‭,"‬ "תירס חם‭."‬ זה כמובן לא מחייב: אפשר להיעזר בהמלצות של חברים שסומכים עליהם, והכי חשוב – קראו בעצמכם.

זה מתחיל כבר בחנות הספרים

עמדו ליד מדף הספרים לילדים בחנויות, וקראו – הספרים קצרים ואפשר לרפרף בהם במהירות. תעיפו הצדה ספרים דידקטיים מדי, מתיילדים מדי, ותבחרו לילד את הכי טוב. לא שזה מתכון בטוח להצלחה. לא פעם גילינו שהטעם שלנו והטעם של נגה לא ממש זהים. הילדה דחתה לעתים בזלזול נכסי צאן ברזל, והעדיפה יציאות תמוהות למדי שהוגנבו הביתה באדיבות קרובי משפחה לא בררנים.

אין טעם להילחם, למעט מקרים קיצוניים של ספרים אנכרוניסטיים עמוסי סטריאוטיפים וגזענות. אם הילד שלכם מוצא בספר משהו שהוא אוהב, לכו עם זה. את הסיפורים שהילד אוהב אפשר להפוך לחלק מטקס הערב. משפטים שאתם מתחילים והילדה משלימה, הרמת קול דרמטית כאן, קול שמצחיק את הפעוט שם.

זו אחריות, ונראה אתכם מפספסים – החמצה קטנה וחמתו של הצאצא מתעוררת. וכשהסיפור נגמר מתחיל המשא ומתן על "עוד פעם‭,"‬ ואחרי כמה חודשים "עוד סיפור‭."‬ תמציאו, תאלתרו, יהיה כיף.

מתקדמים וממציאים

עברנו לפאזה חדשה – סיפורי הנסיכה נגה. זה מתחיל משיעמום ממלאי הספרים הקיים, והופך לתענוג של ממש ואתגר יצירתי. הנסיכה נגה דומה לבתי בכל, חוץ מכמה פרטים קטנים: מעבר לייחוס המלכותי היא גם לוחמת מעולה, פרשית מצטיינת ובאופן כללי סוג של גיבורת על. העובדה שכמו מקבילתה הארצית היא בגיל הגן, לא מפריעה לאף אחד.

לא חייבים להמציא לבד סיפורים לילד. אפשר לתת לו להשתתף: נגה, למשל, הייתה מודיעה לי בערב מה שם הסיפור של מחר, ואני הייתי צריך להמציא עלילה בהתאם. אבל הילד יכול להיות שותף בחיבור הסיפור כולו – אפשר לספר בתורות או סתם להמציא יחד. מהר מאוד תגלו שהילד הופך לקהל פעיל וביקורתי. בהתחלה נגה הייתה רק מאזינה פאסיבית, אבל מהר מאוד היא הפכה לשותפה ולמבקרת, כשאחרי כל סיפור יש פידבק: לא היה מספיק מעניין, לא היה מספיק מפחיד, היה יותר מדי מפחיד.

חינוכי זה הכי - אבל מפלצות זה מעניין

מה לגבי מסרים חינוכיים? באיזשהו שלב אמא של נגה התערבה: אתה מספר לה סיפורים מפחידים מדי, יהיו לה סיוטים. ואולי כדאי גם להכניס קצת מוסר השכל? הבנתי שהיא צודקת. בערבים הבאים מינון המפלצות והשדים ירד, ובעלילות השונות נשזרו מסרים חינוכיים על עזרה לחברים, יושר, אמינות ושאר ערכים שכבר לא ממש באופנה. הילדה סירבה לקבל את העניין. בביקורת נוקבת אחרי אחד מן הסיפורים האלה היא הודיעה לי שלא רק שהסיפורים ממש לא מפחידים מספיק, הם גם משעממים.

כיוון שחטא גדול מזה לא יכול להיות, כשמגיעים לספרים וסיפורים, נזרק מוסר ההשכל מבעד לחלון. המפלצות חזרו בכוחות מחודשים, ונגה שבה להיות קהל ביקורתי אך מרוצה. בדיעבד, היא אולי לא הוצפה במסרים חינוכיים שיהפכו אותה לאזרחית מועילה, אבל היא בהחלט קלטה כמה מהתבניות והכללים של הסיפור הקלאסי. בקיצור – דידקטיות יתר הורסת את כל הכיף. מסרים צריכים לעבור בשקט, בדרך אגב, ברקע של סיפור מעניין במיוחד.

תקריאו ספרים שאהבתם

קצת לפני כיתה א' החלטתי שהגיע הזמן. ספרי הילדים שסיפקו את נגה עד כה כבר היו קטנים עליה. סיפורי הנסיכה נגה התישו אותי, ואולי הגורם הכי חשוב – הדחף המיסיונרי הבוער לגלות לילדה את נכסי צאן ברזל שאני גדלתי עליהם. מצאתי בחנות ספרים משומשים את "האריה, המכשפה וארון הבגדים" (לפני שהסרט הפך את הסדרה ללהיט) והתחלנו לקרוא. כל ערב פרק. אם אבא עייף אז חצי פרק, עם הבטחה לפיצוי הולם מחר.

מיד אחרי הספר הזה עברנו לקלאסיקה אחרת, "ההוביט‭."‬ הקראת ספר של ממש, פרק פרק, היא חוויה שונה לגמרי. הילד שלכם, שהתרגל לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף בהקראה אחת, נאלץ להתמודד עם דחיית סיפוקים, עם התפתחות של דמויות ועלילות משנה, עם ללכת לישון בלי לדעת מה יהיה הסוף.

תבחרו ספר שאהבתם בתור ילדים, ותגלו שלהקריא סיפור פירושו לקרוא אותו דרך עיניי הילד. פתאום תבינו כמה קשה לחכות בסבלנות לתשובות. תבינו גם את חוסר הוודאות הילדותי: הילד שלכם לא מכיר את כללי המשחק עדיין, הוא לא יודע שהגיבור לא ימות, שהסוף בהכרח יהיה טוב.

ופתאום הם קוראים לבד

ההפסקה בהקראת הסיפורים לא נבעה רק מהעובדה שהילדה קוראת שוטף. נגה, מה לעשות, פיתחה לעצמה אישיות וטעם משל עצמה. אם היה שלב שכל סיפור שהקראתי לה הניב את הבעת הפנים המקסימה ההיא – פה קצת פתוח, עיניים פקוחות לרווחה, מנסות לבלוע את המילים – הרי שכעת הוא עבר. הילדה כבר הרבה יותר ביקורתית ומפוקחת.

בספרייה היא עדיין נותנת לי לייעץ לה, אבל כבר כמה פעמים נחלתי מפח נפש כשספר שהמלצתי עליו בחום נפסל על סמך קריאת העמוד הראשון. ז'ול ורן למשל, לא זכה לשום אשראי מצד הילדה. אולי זה התרגום, ואולי זה החומר עצמו שכבר קצת ארכאי לדור שלה.

בשלב מסוים הילד כבר לא צריך שיקריאו לו שום דבר, וגם לא רוצה. הוא יתחיל לחזור הביתה עם המלצות של חברים על ספרים שלא שמעתם עליהם מעולם. אתם יכולים לנסות לקרוא אותם – חלק מהם יפתיעו לטובה – אבל בשלב זה הילד כבר עסוק מדי בליצור לעצמו אישיות תרבותית משל עצמו, וזה כולל עצמאות קריאה.

נגה ואני יכולים לחלוק עכשיו ספה ולשקוע יחד, כל אחד בספר שלו. וזה לא רע כלל. כי המטרה המרכזית הושגה. אם הילד מחליט לבד וקורא מה שבא לו – סימן שהוא כבר נשבה באהבה הגדולה לספרים. אתם את שלכם עשיתם.

עוד כתבות בלאשה

חדשות האופנה - בקרוב שבוע אופנה ישראלי  

יופי של שיער - אסתי או בר?

בננה ביץ' - חזרה לנשיות בגווני פסטל