הורים, צאו מהשאננות - ותתחילו לשמור על הילדים

אנחנו חמישה ימים בלבד לפני פרוץ החופש הגדול, וכבר הוא החל באופן האסוני והנורא ביותר שיכול היה להיות. מותם של ילדים חפים מפשע דווקא במקומות שהיו אמורים להיות מעוז של בילוי וכיף משפחתי: בבריכה, בים ובחדר הילדים בלב הבית - המקלט המוגן והמגונן ביותר.

• לכל הטורים של ענת לב אדלר לחצו כאן

הנה מוטלות לפנינו הגופות הקטנות, קורעות את הלב והנשמה, וזה בדיוק הזמן שבו המצקצקים בלשונם קוראים להכניס את ההורים לכלא, לעצור אותם בעוון הזנחה פושעת. אבל האם יש הורה שקם בבוקר ומחליט שהיום הוא יתרשל בתפקידו בכוונה, עד כדי סיכון חיי הדבר היקר לו ביותר בעולם?

אל תחשבו: "לי זה לא יקרה"

להורים שחיי ילדיהם נגדעו באכזריות הדברים הללו כבר לא יעזרו. הם נכתבים עבורנו, מיליוני ההורים שילדיהם הרכים יוצאים בסוף השבוע לחופשה הגדולה וחושבים "לי זה לא יקרה". הורים יקרים, זה הזמן להוציא גם את השאננות ואת האופוריה לחופשה, ולחבוש את קסדת המודעות ואת שכפ"ץ הבטיחות.

התפקיד שלנו הוא לשמור על חיי הילדים שלנו. זה התפקיד החשוב ביותר והמשמעותי ביותר שנבצע בימי חיינו. נכון, הוא התובעני והקשה מכולם, אבל הוא גם המתגמל מכולם.

זו זכות גדולה להיות הורה, אבל את המקצוע הזה צריך ללמוד ולשנן בכל בוקר מחדש, שהרי מהרגע שבו פוגש הזרע את הביצית, וכתבתי את זה לא פעם בעבר, נולדת האחריות ההורית.

אחריות הורית נמשכת עד יומנו האחרון, היא מתפרשת על פני שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, ולא, אין שום דרך לקחת פסק זמן מהצורך לגונן על ילדינו ולהבטיח את שלומם.

דווקא במקומות שנועדו להיות כיפיים כמו ים, בריכה, פארק שעשועים או בבית אנחנו מרשים לעצמנו להוריד רגע את העיניים מהמכ"מ, לשחרר חור בחגורת הבטיחות. אבל אז, ברגעים הלכאורה מושלמים הללו, אווירת הקיץ והחופש משתלטת גם עלינו ויש להיזהר שבעתיים ולזכור שבהורות אין חופשות ואין פסקי זמן. מספיקה שנייה של היסח הדעת, של התקת המבט - והילד כבר נעלם במצולות הים או בקרקעית הבריכה וחיים שלמים נטרפים יחד איתו לבלי שוב.

צריך רישיון להורות?

הורה שרוצה להינפש גם מתפקידו כהורה אינו יכול לעשות זאת במהלך המשמרת שלו. עליו להיות אחראי מספיק ולדאוג שבזמן שהוא מוריד את העיניים מהילד יהיה שם מבוגר אחראי אחר שימלא את תפקידו. זה נכון גם לזמן הנהיגה בכביש, שצריכה להיות אחראית שבעתיים כאשר הילדים חגורים במושב האחורי, וזה נכון גם למצבים שבהם הילדים סתם שוהים בבית במשך אחר הצהריים ולכאורה מדובר בשעות תמימות שדבר רע לא יכול להזדחל לתוכן. דווקא אז הרע אורב, ממתין לשעת כושר כדי לבתר את המארג הפריך של חיינו.

אומרים המקטרגים שכדי להיות הורים צריך רישיון. אולי לא רישיון, אבל בטח רענון של התודעה והנהלים לקראת החופש הגדול, שבו הילדים שלנו חשופים מרבית שעות היממה לסכנות שונות ומשונות, בבית, ברחוב, בקניון, אצל חברים, בשפת הים, בקייטנה.

ואפרופו קייטנות, זה בדיוק הזמן לשאול שוב מדוע משרד החינוך והרשויות המקומיות אינם נותנים את הדעת על הצורך הדחוף בהקמת מסגרות תומכות להורים עובדים במהלך החופש הגדול. לאחר ששר החינוך החליט לחזור בו מהחלטתו המשונה לקצר בפתאומיות את החופש הגדול (וטוב שכך, את שינוי מערך החופשות לאורך השנה יש לבצע בתבונה ולא בפזיזות), אנו ניצבים שוב מול האוקיינוס הלוהט של יולי-אוגוסט ומול יומיום שבמהלכו יסתובבו ילדים בחוסר מעש ברחובות ובבתים הריקים ממבוגר אחראי.

הרי ב"מציאות הקוטג'" שבה אנו נאלצים לפרנס את ילדינו, משכורת אחת אינה מספיקה ועל שני ההורים לצאת לעבודה (ובמקרים רבים ועצובים מדי, גם זה אינו די), ומי ישגיח על הילדים שנשארים לבד בבית?

במקום להשקיע בוועדות שונות ומשונות, מדוע לא לייצר מערך תומך של קייטנות למעוטי יכולת, וגם סתם למעמד הביניים השחוק והדווי, שיספקו מענה למשפחות העובדות, שלא לומר האובדות?

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן