באוניברסיטת חיפה השתגעו לגמרי. הרצון להתחשב כביכול בסטודנטים הערבים הלומדים שם גרם לראשיה להימנע מהשמעת ההמנון הלאומי בטקס הסיום בפקולטה למשפטים. אין לדעת של מי היה הרעיון המעוות הזה, אך ברור שהוא מסמל ציון דרך נוסף.
לא עוד גאווה לאומית ולא עוד חדווה על שהעם היהודי מצא לעצמו סוף-סוף מקום שבו הוא יכול לבטא את מאווייו הלאומיים לאחר שנות גלות ארוכות ומתישות, אלא רפיסות-דעת מדאיגה שסופה יהיה, ללא ספק, רע ומר. כמו סופם של יהודי אירופה שכל העת סברו שאם רק ייעתרו לדרישות כאלה ואחרות של היודנראט שהם הקימו לעצמם, הנאצים יתרצו ויוותרו על תוכניותיהם להשמדת יהדות אירופה כולה - עד אחרון בניה ובנותיה.
| ישראל במגננה |
|
| להילחם בדה-לגיטימציה / דני מגנר |
|
סיפרו לנו שאם ניסוג מלבנון, נשמוט את הלגיטימציה של חיזבאללה, וזה מה ששמענו לפני ההתנתקות. הדה-לגיטימציה של ישראל תימשך עם ההתנחלויות ובלעדיהן |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
זה לא עבד שם - ולא זה לא יעבוד גם כאן. הערבים, כמו מחריביה של יהדות אירופה, בדרכם שלהם, עושים כל שהם יכולים כדי להחריב את מדינת ישראל. המדינה הפלסטינית שהם רוצים לעצמם תכרסם במדינה היהודית מבחוץ בעוד שמבפנים יעשו הערבים, אלה המחזיקים בתעודות הזהות הכחולות, הכל כדי לחבל בחוסן הלאומי, תוך ניצולו של חופש הביטוי, וזכויות יסוד אחרות.
כאשר הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינה יהודית היה ברור לכל, גם לערבים שהתגוררו באותה העת בתחומיה של המדינה הצעירה שזה עתה קמה, שפה יהיה ביתו הלאומי של העם היהודי. נכון שלא היו אז לערבים הרבה ברירות - אבל זה לא כל כך משנה. מי שבחר להישאר בתחומיה של המדינה היהודית, על כל סמליה הלאומיים, ידע שיש לכך מחיר. מחד, הטבות מפליגות של מדינה מודרנית-מערבית, ומאידך, ויתור על שאיפות לאומיות וקבלת עולה של מדינה שבה הרוב היהודי יקבע את הנורמות שלה.
הערבים לא היו אז רבים ורובם היו נתונים תחת משטר צבאי, אך זה לגמרי לא משנה את מסמך-היסוד של מדינת ישראל, ולכן אם הערבים, אלה שרואים את עצמם כבני "העם הפלסטיני", רוצים לשנות סדרי בראשית - הם צריכים לדעת שלא יוכלו לעשות את זה כאן. יש הרבה מאוד מדינות ערביות. מימוש הזכויות הלאומיות שלהם יכול להיעשות רק שם. מעבר לירדן. לא כאן. לא בחיפה, לא בבאר שבע ולא ביפו. וגם לא בחברון או בשילה או בבית אל. העם היהודי לא חזר לכור מחצבתו כדי להקים כאן עוד מדינה ערבית.
אולם הבעיה האמיתית שלי היא לא עם הערבים. אותם אני יכול להבין. מה שהם רוצים, לשנות את אופייה של המדינה היהודית, הוא מאוד לגיטימי, מבחינתם כמובן. הם רוצים גם "מדינה פלסטינית" בגבולות 67', נקייה מהיהודים, וגם להפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית וגם להשאיר את ירדן כאופציה נוספת להשתלטותם. תורת השלבים שלהם אף פעם לא הייתה ברורה יותר. הבעיה האמיתית שלי היא עם אותם יהודים עקומי מחשבה, כאלה שמאסו ביהדותם, שיתמכו גם בדרישת הערבים, למשל, לאוטונומיה תרבותית-לאומית לכפרים בגליל או בוואדי ערה בתמיכה של הרוב שיש להם באו"ם.
ולכן אני שואל כעת, נוכח תופעות כה מחליאות, ולא רק באוניברסיטת חיפה, היכן הרוב הדומם? למה לא קמים בנותיו ובניו של העם היהודי, אלה הנמנים עם הרוב השפוי, וקובעים - עד כאן. זכויות אזרחיות מגיעות לערבים. זכויות לאומיות - לא ולא. ומי שלא רוצה לחיות תחת הדגל הכחול-לבן - יתכבד ויעזוב.
לא ניתן, פשוט לא ניתן, לזלזל כך בסמליה הלאומיים של המדינה היהודית.
לאחר פרסום המאמר, התקבלה מאוניברסיטת חיפה התגובה הבאה: "טקס סיום תואר הבוגר של הפקולטה למשפטים שנערך בשבוע שעבר לא הסתיים בשירת התקווה כנהוג באוניברסיטה. מבירור מיידי שערכה האוניברסיטה עולה כי מדובר בהחלטה פנימית של הפקולטה למשפטים, שאינה משקפת כלל את עמדת האוניברסיטה. האוניברסיטה רואה בחומרה את ההחלטה הזו וכמובן שאינה עומדת מאחוריה. אוניברסיטת חיפה היא אוניברסיטה ציונית במדינה יהודית דמוקרטית, ולכן ברור כי כפי שעד היום הושמע ההמנון הלאומי בטקסים הרשמיים של האוניברסיטה, כולל כל יתר טקסי סיום הלימודים שנערכו השבוע, דבר זה ימשך. מדובר במקרה חריג שאינו משקף את עמדת האוניברסיטה ואנו נפעל מיידית כדי שמקרה חריג מעין זה לא יישנה בעתיד".
ד"ר חיים משגב, מרצה למשפט במכללה האקדמית נתניה
