שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תערוכה: המוזיאון לארכיאולוגיה שמעולם לא נפתח
    "בית הנכות לעתיקות היהודים", המוזיאון לארכיאולוגיה שהקמתו מעולם לא הושלמה, הפך לממצא ארכיאולוגי בפני עצמו. תערוכה חדשה המוצגת בימים אלו בירושלים מביאה את סיפורו מעניקה הצצה לראשית הארכיאולוגיה הישראלית

    תערוכה חדשה ואינטימית מספרת את סיפורו הלא מוכר של מוזיאון שמעולם לא זכה להיפתח לציבור הרחב, מוזיאון "בית הנכות לעתיקות היהודים", וזאת לרגל חגיגות ה-70 שנה להיווסדו. את הרעיון הגתה אוצרת התערוכה, דפנה צורן, אוצרת בפועל של חדר האוספים במכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית.

     

    צורן, שביקשה לתעד את קורותיו של חדר האוספים שבמכון לארכיאולוגיה, גילתה, כדבריה, סיפור ישן הראוי "למחקר ארכיאולוגי בפני עצמו": סיפורו של "בית הנכות לעתיקות היהודים", מוזיאון ארכיאולוגי שפתיחתו נעצרה בעקבות מלחמת העצמאות.

     

    המוזיאון מעולם לא קם, אך אוספיו הפכו ברבות הימים לתשתיתו של חדר האוספים שבמכון לארכיאולוגיה. רבים מאוצרותיו מוצגים כיום לציבור, חלקם לראשונה, בתערוכה "ימים ראשונים", ביניהם ממצאים מבתי כנסת עתיקים, כתובות, מטבעות וחפצי פולחן מאתרים שונים בישראל כגון שומרון, בית אלפא, יריחו וחמת גדר, כמו גם ממצאים מרתקים מתרבויות מצרים, מסופוטמיה והעולם האגאי.

     

    התערוכה מעלה מן האוב את המוזיאון שתולדותיו מאגדות בתוכן הרבה מציוני הדרך המשמעותיים בדרכה של האקדמיה בארץ-ישראל הצעירה: הניסיון לחקות מודל אירופאי, מחקר מוטה אג'נדה פוליטית, את התפתחותן של שושלות אצולה אקדמית מקומיות, והכל בצל מלחמות, בריחה והתחדשות.

     

    מהו "בית נכות"?

    בין שדרת עמודים וסכך גפנים ניצבת כיום הכניסה ההיסטורית לבניין המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, מן המבנים היפים שבקמפוס הר הצופים. על הכניסה עדיין ניצב השלט "בית הנכות לעתיקות היהודים", שריד לייעודו הנשכח של הבניין. "בית הנכות" אינו אלא שם עברי ארכאי למלה הלועזית "מוזיאון", וכך נהוג היה לקרוא למוזיאונים מקומיים רבים באותה תקופה.

     

    בשנת 1938 מונה אליעזר ליפא סוקניק, מראשוני הארכיאולוגים בארץ, ממייסדי האנציקלופדיה המקראית, ראשון חוקרי המגילות הגנוזות ואביו של הרמטכ"ל והארכיאולוג הנודע, יגאל ידין, לעמוד בראשו של המוזיאון הצעיר, שאת הקמתו ציווה אחריו במותו נדבן בשם גדליהו משה בן צבי הירש קוטשר.

     

    תרומתו של קוטשר, לצד תרומות נוספות מיהדות דרום-אפריקה, הן שאפשרו את הקמת המבנה המפואר. בסיועו של הארכיאולוג נחמן אביגד ובתמיכתו של יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, הוביל סוקניק את עבודת התשתית להקמת המוזיאון בתחומי האוניברסיטה, מפעל ששיקף את השאיפות הלאומיות של היהודים בארץ בסוף שנות השלושים של המאה שעברה.

     

    בטקס הפתיחה, בשנת ב- 1941, שטח סוקניק את חזונו: הוא ראה בבית הנכות "המוסד המרכזי להמחשת תולדות התרבות של עמנו וגורלו ההיסטורי", וצפה כי "כל שריד שהשאיר עמנו בנתיבות עולמו הן בארץ מכורתו, ארץ-ישראל, והן בארצות הגולה העתיקות, ימצא את מקלטו בבית הזה".

     

    נאומו של סוקניק הבהיר את גודל החזון שעמד לנגד עיניו: "ורואה אני בעתיד את מבקרי הבית הזה: הנה ינהרו הנער והנערה, שהקסם הנובע מהשרידים האלמים היהודיים יצודד את נפשם... מכאן ישאבו אף חוזי החזיונות, אמני העט, המכחול והעלילה בבואם להעלות ביצירתם את העבר היהודי".


    צוות בית הנכות לעתיקות היהודים העומד בפתח הבניין. מימין לשמאל: זאב בן צבי, סטלה בן דור, אליעזר ליפא סוקניק, רות עמירן, נחמן אביגד, אפריל 1941 (עיבוד תמונה: גבי לרון) 

     

    קריאת הנאום עשרות שנים לאחר מכן, אומרת צורן, היא שהמחישה לה את גודל הפספוס: למרות המאמצים הכבירים, המסע לבניית מוזיאון לארכיאולוגיה יהודית בלב האוניברסיטה העברית לא צלח.

     

    מוזיאון ישראלי או יהודי?

    השם שנבחר למוזיאון, "בית הנכות לעתיקות היהודים", נשמע כמעט גלותי, אומרת צורן, שהרי ארץ-ישראל כלל לא נזכרת בו – מוקד המחקר המוצהר הוא לא המקום והתרבויות המקומיות, אלא היהודים לבדם. בנושא זה דנה גם יהודית ענבר במאמר אודות בית הנכות שפרסמה בכתב העת "אריאל" בשנת 1994.

     

    השם משקף היטב את האג'נדה התרבותית שעמדה מאחוריו: לאסוף חפצים ארכיאולוגיים יהודיים באשר הם. "עד ימי המנדט לא היו ארכיאולוגים יהודים", מבהירה צורן. מכיוון שבארץ לא הייתה תשתית ללימודי הארכיאולוגיה, את סוקניק עצמו, היא מסבירה, היו צריכים לשלוח לגרמניה כדי ללמוד את רזי המקצוע.

     

    אלא שמבחן המציאות גילה ששיוך אתני אינו בהכרח עניין פשוט במחקר ארכיאולוגי. "בפועל, קשה לדעת אם קנקנית כזו או אחרת היא אכן 'יהודית'", מסבירה צורן, ועד מהרה התברר שאין מנוס מלהתייחס לתרבויות השכנות במזרח הקדום.

     

    על רקע זה רכש סוקניק אוספים ובהם כלים ממסופוטמיה, ממצרים העתיקה ומן העולם האגאי. גם מקומן של התקופות המוסלמיות לא נפקד מן האוסף, אם כי סוקניק לא הקדיש להן תשומת לב מחקרית, מספרת צורן, ועם הזמן נוספו גם ממצאים פרהיסטוריים שקיבץ ראשון הפרהיסטוריונים הישראליים, משה שטקליס, חלקם גם הם מוצגים בתערוכה.

     

    בנוסף, בית הנכות השקיע ממון רב ברכישת העתקים של ממצאי מפתח מן המזרח הקדום שאי אפשר היה לקנותם, כמו כתובת מישע המוצגת כיום במוזיאון הלובר, או תבליטי לכיש המוצגים במוזיאון הבריטי, אשר גם הם מופיעים כעת בתערוכה.

     

    בחזרה לארץ כנען

    אוסף בית הנכות לעתיקות היהודים נועד לתת ייצוג ראוי לכל הממצאים הארכיאולוגיים שהותירו אחריהם יהודים, ולשמש כמרכז תרבותי לקהל הרחב ולקהל החוקרים כאחד, ובו גם ספריה פעילה.

     

    כמו כן, בית הנכות פרסם כתב עת מקצועי בשם "קדם", אותו ממשיך לפרסם המכון לארכיאולוגיה גם היום. "המטרה הייתה לאפשר לתלמידים תנאי לימוד כמו באירופה הנאורה. אתה יושב כאן ומוקף בספרים ובממצאים, ומרגיש בטבורו של העולם האקדמי", מספרת צורן.

     

    כראש מוזיאון המנסה לספר את סיפורם של היהודים, סוקניק גם החל ברכישתן של המגילות הגנוזות.

     

    היה זה סדר היום האידיאולוגי של בית הנכות שהוביל לדחייתו על הסף של מה שהפך, ברבות הימים, לאחד מן הסמלים המובהקים של האמנות הישראלית: הפסל "נמרוד" שיצר הפסל יצחק דנצינגר.

     

    הפסל, שהתפתח לאחד מן הסמלים המזוהים ביותר עם התנועה הכנענית, אותה תנועה שקראה לחזרה לשורשים הכנעניים, המקומיים, של תרבויות המזרח הקדום ולזניחת התרבות היהודית הגלותית, נולד במקור כמתווה לתבליט שעתיד היה להיות מוצג בכניסה לבית הנכות.

     

    המתווה לתבליט "נמרוד", כמו הפסל שנולד בעקבותיו, מציג את דמותו של גיבור המלחמה הנזכר במקרא כצייד חייתי, מיני ומתריס, התגלמותו של ה"כנעני" בעיני דנצינגר. לפי צורן, "זה לא התאים לרעיון של "עתיקות היהודים".


    הפסל "נמרוד" מאת יצחק דנציגר (צילום: באדיבות מוזיאון ישראל ירושלים)

     

    על כך הרחיב בדבריו חוקר תולדות האמנות, ד"ר גדעון עפרת, בטקס פתיחת התערוכה. ההתנגשות האידיאולוגית המובהקת בין תפישת עולמו "היהודית" של סוקניק לבין זו "הכנענית" של דנצינגר היא שהובילה, כנראה, לדחיית ההצעה.

     

    על רקע חילוקי הדעות הבסיסיים הללו קשה להבין מדוע הוזמן דנצינגר ליצור תבליט עבור המוזיאון מלכתחילה; התשובה, כנראה, טמונה בהכרות קודמת בין המשפחות בירושלים הקטנה, משערת צורן. כמובן, דווקא המאפיינים שהובילו לדחייתו של התבליט על-ידי בית הנכות לעתיקות היהודים הם שהובילו לפרסומו מאוחר יותר.

     

    מלחמות במקום מוזיאון

    לאחר שנות עבודה מאומצת נסתיימה הכנתם של אולם הכניסה למוזיאון ואולם המוקדש לחפירות העי, והם עמדו להפתח לקהל הרחב. אלא שהמוזיאון, כך מספרת צורן, מעולם לא זכה לקבל מבקרים. השנה הייתה 1948, ובעקבות מלחמת העצמאות אבדה הגישה הסדירה להר הצופים. המוזיאון ניטש וצוותו חזר לנקודת ההתחלה. עבודה של שנים ירדה לטמיון.

     

    כעבור 19 שנה, כאשר הגיע הזמן לשוב להר הצופים, אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כבר לא היה טעם לפתוח עוד מוזיאון, מסבירה צורן. מוזיאון רוקפלר, מוזיאון לארכיאולוגיה שהוקם על-ידי הבריטים בתקופת המנדט, עבר באותה תקופה לידיים ישראליות לאחר שנים ארוכות בשליטה ירדנית, ומוזיאון ישראל, שמימש הרבה מן התקוות שהיו למקימי "בית הנכות ליהודים" והרבה יותר מהן, הוקם ב- 1965.

     

    ירושלים המתחדשת הייתה רוויה במוזיאונים לארכיאולוגיה. כך קרה שאוספי המוזיאון הפכו לאוסף הלימודי של המכון לארכיאולוגיה, ולא למוזיאון פתוח לקהל הרחב. החזון שהוביל סוקניק לא זכה להתגשם; הבניין ההיסטורי שנועד לשמש את המוזיאון הוא כיום מקום מושבו של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית.

     

    הקהל הרחב מוזמן לבקר בתערוכה "ימים ראשונים " בין הימים א'-ה', בין השעות 10:00-16:00, במכון לארכיאולוגיה, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

     

    ליאת נאה היא כותבת ותלמידת תואר שני בארכיאולוגיה מקראית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תערוכה: המוזיאון לארכיאולוגיה שמעולם לא נפתח"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בין המוצגים: אריח מצויר מבית הכנסת בדורא אירופוס, סוריה
    צילום: גבי לרון
    מומלצים