כל אחד והרובוטריקים שלו

וידאו, transform!

קיץ 1990. קצת לפני יום ההולדת התשיעי שלי, חופשה ראשונה בחו"ל עם המשפחה (או ליתר דיוק, חופשה ראשונה שאני אזכור ממנה משהו). אבל עוד לפני שיוצאים למערכה על סגירת המזוודה העמוסה מדי – ממתין קרב אכזרי הרבה יותר. אבא, ילד ומכשיר וידאו חדיש ומחודש (ופרימיטיבי להחריד) – נגד האפשרות המבהילה של שישה פרקי רובוטריקים שיחמקו ממני לעד.

רוצים לקרוא עוד על קולנוע? כנסו לפייסבוק שלנו

הפתיח של "הרובוטריקים"

אתם מבינים, אז, במציאות הטכנולוגית הפרה-היסטורית והפרה-אינטרנטית, עצם קיומו של מכשיר וידאו היה בגדר פריווילגיה.

בקושי ידענו שאם לוחצים על שני כפתורים במקביל, נדלק האור האדום וההקלטה נכנסת לפעולה. אבל לתכנת הקלטה מראש? כאן לא היה די בכמה לחצנים ותפריטים פשוטים - אלא נדרשה סריקה של השעות והימים המבוקשים מחוברת צפופת מספרים שצורפה למכשיר, באמצעות עינית שהסתתרה לה בפינת השלט. מסובך, מסורבל ולמעשה כמעט בלתי אפשרי.

אבל אבא שלי הבין דבר אחד פשוט: או שמקליטים רובוטריקים, או שהוא משאיר את בנו הבכור לבד בישראל לשלושה שבועות. וכך יצאנו למשימה, אב בן 40 ובנו בן התשע, למלחמת ה-VHS הראשונה שלנו. שאמא תטפל במזוודות, אנחנו לא זזים מכאן בלי להיות משוכנעים שכשנחזור, תמתין לי הקלטת עם ששת הפרקים.

המערכה הסיזיפית והמתמשכת, למי שתהה, הסתיימה בניצחו מוחץ: אחרי שלושה שבועות נחתתי בישראל, טסתי לסלון ומבלי לעבור בשירותים או לפרוק את התיקים, הרצתי לאחור את הקלטת ששכבה במכשיר, ממתינה ליום פקודה. אפילו הג'ט-לג העצבני לא מנע בעדי מלהתענג על אותו ניצחון מתוק: השינה תחכה, יש לי שישה פרקים של רובוטריקים לראות. הקלטת, אגב, עדיין ברשותי. ואני לא נותן אותה לאף אחד.

דרור עמיר

להידרס על ידי רובוטריק

מה כבר אפשר לצפות מילדים שגדלו בשנות ה-80? פקמן אכל כדורים זוהרים בחדרים

חשוכים, וגם אנחנו כשבגרנו. ומה בעצם קרה שם בין רגע ודודלי? ילד/בובה שהוא בן וגם בת ומאומץ על ידי ברנש עם שפם גדול, שלקח עליו חסות ומארח בחצר ילדים מהשכונה (ועל דמותו התמוהה של פיסטוק בכלל אין מה לדבר). אפשר לקבוע שרוח התקופה בלבלה אותנו: מיניות מעורפלת, ציניות מעורטלת וקרע בין סוציאליזם לקפיטליזם - כל אלה נשארו מנת חלקינו ילדי האייטיז עד היום.

ואז, לתוך ערמת בובות קישקשתא, טלפלא ומיצב המטאטאים, הידוע כחביתוש, נחתו אלינו הרובוטריקים, ובשורה חברתית חדשה בפיהם - המרצ'נדייז. כמעט לראשונה בארץ, עשרות רובוטים קטנים פשו אצל כל זב חוטם - ובעיקר אצל העשירים שבהם (העניים הסתפקו בבובות הסמרטוטים המקומיות).

מה גדול היה מפח נפשי כשגיליתי שאבי הטוב קנה לי רובוטריק, אבל חיקוי פוּשט - רובוטריק לא ידוע (ממש כמו בובת סינדי שקנה במקום ברבי), שכיכב באיזה פרק עלום שם עם הרובוטריקיות שנשארו במטבח הסייברטרוני, והפכו למכונת כביסה+מייבש (אשתו של אופטימוס), תנור בישול (אשתו של סאונדווייב) ולאקדח סיכות (אשתו של מגטרון).

הנשים נשארו במטבח. נלחמות על סייברטרון

כה רציתי את מגהטרון, נכספתי לסאונדווייב, ערגתי לסטארסקרים ואפילו...אופטימוס פריים, כמיהה שלא העזתי להעלות על דל-שפתי. ואז, ע', בן כיתתי קיבל אותו. ואתם יודעים למה? כי הוא נדרס קלות על ידי מכונית, והדורס כה התייסר שבבקרו בביה"ח הביא לו קטלוג של כל הרובוטריקים, וציווה עליו לבחור כל דמות שחשקה נפשו.

ע' נשך את לשונו המשורבבת, מתח אצבע ובחר "אני רוצה את זה". כה יפה, כה מבריק וכה מתוחכם – הו אופטימוס פריים, ואני?! אני ממעמקי תחושות הקיפוח חשבתי שזה לא פייר. למה הוא נדרס ולא אני?! ולא שלא ניסיתי. אז אם אתם רוצים לדעת איך הגענו למצב שאנשים מוכרים את אימא שלהם בשביל 15 דקות תהילה בתכניות ריאליטי דלוחה, דעו שהרובוטריקים אשמים.

נטע אקשטיין

טקס חניכה בחניכיים

לאורך השנים אדם עובר כמה וכמה שלבים התפתחותיים ובכל אחד מהם הוא נדרש להשאיר משהו מאחור - מוצץ, דובי מרופט, שיער ארוך ובמקרים קיצוניים גם אברי גוף. כך קובעים כללי הטקס, טקס החניכה: אתה חייב לוותר על משהו ועל מטעניו הרגשיים, כדי להמשיך הלאה אל השלב הבא בחיים. ובמקרה שלי, אי שם בשנת 1985, נדרשתי להיפרד משלוש שיניים ביום אחד כדי להמשיך הלאה. להתגלגל אל שלב הרובוטריקים בחיי.

תמונת מחזור, הרובוטריקים

אופטימוס פריים, האונד, אומגה סופרים, מגטרון וסאונדווייב נכנסו אל חיי כשהייתי בן עשר. ילד חולמני, שמסתגר בחדר כדי לשקוע בפנטזיות בעזרת הפליימוביל. ואז לפתע - ביום שלישי ב-16:00, נחתו הרובוטריקים בעולמי, ושאבו ממנו כל קוביית אנרגיה אפשרית (וגם לא מעט כסף, שהושקע באלבום התמונות הנלווה).

אבל עד שנגמלתי מהפליימוביל, התמכרתי לחברים החדשים ואימצתי את ג'אז כדמות לחיקוי, הגיעו הבשורות הקשות מרופאת השיניים: הגיע הזמן לעשות אוברול דנטלי, שיני החלב מסרבות ליפול. אני נשארתי תקוע בילדות ושיני החלב בחניכיים שלי. ואם לא די בכך, הינה המכה האמיתית: רצף של תורים אצל ד"ר ישראלי בימי ג' ב-15:00. במקום לצפות בסדרה המגניבה בתבל, קיבלתי סידרת טיפולי שיניים. 

משלימים פערים. הכירו את אומגה סופרים

לא עזרו התחנונים לאמי העקשנית, וכך פספסתי פרק אחד, שניים, חמישה...זה כבר היה בלתי נסבל, אפילו יותר מהצבת דמויית הטרקטוריק, שגבתה ממני שן חלב בכל טיפול. בלית ברירה הצעתי לה עסקה מאחורי הגב של אמא: "תעקרי לי כמה שיניים שצריך ונגמור עם זה". וכך בטיפול אחד טראומתי נפרדתי משלוש משיני. אמנם הסתובבתי כמה שבועות עם חסרים מטופשים בלוע, אבל פיציתי על כך בהשלמת פערים טלוויזיוניים.

אפשר להגיד שהשארתי מאחור את הילדות ושיניי החלב, תוך הפגנת הקרבה ואומץ בוגרים. ומה מאז? לא ברור עם הצלחתי לעשות את ה-transform מילד למבוגר: אמנם שיני קבע נטועות בפי, אבל שלב הרובוטריקים - קשה להגיד שחלף.

אמיר בוגן

פריים-טיים

הפעם הראשונה שהלכתי מכות היתה בגלל הרובוטריקים. זה לא משהו שאני גאה בו, וזה לא משהו שאני מאמין שאצילי סייברטרון היו תומכים בו, אבל כמו במקרה שלהם, לפעמים אין ברירה.

במלחמה כמו במלחמה. רובוטריקים נגד שקרניקים

הייתי בן חמש ובגן טרום חובה. ההורים שלי עבדו שניהם, ואת שעות אחר הצהריים הייתי מבלה אצל שכנה, ששתי בנותיה היו במקרה איתי בגן. היחסים ביני לבין התאומות לא היו רעים, אך מעולם לא שררה שם קרבה. שלום שלום ושם זה נגמר. ואז, פרצה המלחמה.

השעה שקדמה לשעת האיסוף על ידי הוריי, הוקדשה לצפייה בטלוויזיה. אם לדייק, מדובר בשעה ספציפית, שהתחילה עם "ערי הזהב הנסתרות" ואחריה "הרובוטריקים". אני, שהתברכתי בידיעת אנגלית מגיל שלוש, הצלחתי להבין את מהלך העניינים ברובוטריקים. בכל יום חיכיתי לראות מה יקרה עכשיו לאופטימוס פריים, באמבלבי (שכבר אז לא ממש סימפטתי), ווילג'ק (דוד קנה לי את הצעצוע שלו ליום הולדת, אז הוא היה האהוב עליי) והאחרים.

מלחמת ה-dinobots. דינוזאורים מהאייטיז

המארחות שלי לעומת זאת לא הבינו דבר, בלי קשר ליידע שלהן באנגלית, ולא ממש עניין אותן לראות רובוטים שיורים אחד בשני. במקום, הן מצאו שעשוע קבוע: להפריע לי לצפות בסדרה. הן היו מרעישות, מציקות ופעם אחת אפילו נעמדו מול המסך. בכוונה. איני אדם אלים, במיוחד לא כלפי בנות (שמרן או שוביניסט, אתם תקבעו), אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

את הפרק של אותו היום לא זכיתי לראות, אבל את הפרקים הבאים כבר ראיתי מההתחלה ועד הסוף, באין מפריע. 

יוני זאבו

הייתי בגיל הגן כשהרובוטריקים שודרו, ולא כל חברותיי חלקו איתי אותה חיבה לחבריי המכאניים. הנאמנות שלי לצפייה בפרקי הסדרה היתה כה גדולה, שהישיבה הקבועה מול המסך, קרוב ככל האפשר, בזמן לשיר הפתיחה, עמדה בראש סדר העדיפויות שלי.

פעם אחת, בעודנו שקועות בעניין שכלל בארביות, חברה שלי קלטה שאני לא מרוכזת. שעת השידור התקרבה, ופחדתי שאגיע הביתה באיחור, ואפסיד את ההתחלה. "את כל כך אוהבת את זה, שאת לא יכולה פעם אחת לא לראות פרק, ולהישאר לשחק?" היא שאלה בתמימות.

שלום, אני אופטימוס פריים

לירון סיני  

ומה אתכם? ספרו לנו על הזכרונות שלכם מהרובוטריקים