לך הביתה, ברק

בצעד חסר תקדים, ויש לומר גם חסר כל טעם, התפטר אהוד ברק מתפקידו וקבע בכך בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. ההסבר של ברק להחלטה הוא רצונו לזכות מחדש באמון הציבור, לאחר שגילה בחלוף שנה וחצי מיום היבחרו כי הכנסת אינה נותנת בו אמון. עוד הוסיף שבכך תעמוד למשפט הציבור תוכניתו המדינית למשפט הציבור, ויתקיים גם מעין משאל עם בנושא הסכם השלום.

סעיף 23 לחוק יסוד הממשלה ("חוק הבחירה הישירה"), נועד לאפשר לראש ממשלה הסובל מפגיעה ביכולתו לתפקד (למשל: מחלה, בעיות אישיות וכדומה) לפרוש מתפקידו, מבלי שהדבר יביא לבחירות כלליות חדשות. הוא לא נועד לשמש כתרגיל מניפולטיבי לחיזוק מעמדו של מי שניכשל בגיוס התמיכה בכנסת למדיניות שהוא מבצע.

ההתפטרות שמאפשר הסעיף יועדה לפנות את הדרך למועמדים אחרים להתחרות על ליבו של העם.

מעציב אותי לגלות כי מי שנחשב לאדם חכם ופיקח ביותר, האיש בעל ה"מוח האנליטי", מסוגל להשלות את עצמו. הרי גם אם ייבחר ברוב עצום, לא יהיה בכך דבר ושום דבר. ברק לא יוכל לכפות על חברי-כנסת המתנגדים למדיניות השלום שלו לתמוך בה, משום שנבחר מחדש לתפקידו. האם יוכלו תוצאות הבחירות לגרום לשינוי בדעתם של חברי הכנסת? האם יושתל במוחם מנגנון תיפקוד חדיש ומחודש, שיביא אותם להצטרף אליו במצהלות אחווה ולהצביע בעד ההסכמים המדיניים?

אבל גם אם ננהג ברוחב לב פלאי, ונייחס לסעיף ההתפטרות גם את הפרשנות שייחס לו ברק, לא נוכל להימנע מהשאלה: האם ברק קורא את הסקרים שאנחנו קוראים?.

הייתי מבין את התנהגותו, אילו ידענו כולנו – על-פי הסקרים הרבים המתפרסמים חדשות לבקרים – כי ברק זוכה לפופולאריות רחבה בקרב ציבור המצביעים; לאמון חסר תקדים של העם; לתמיכה חוצת קווים בתיפקודו כראש-הממשלה.

ברק רואה את הסקרים, שומע את הקולות, אך מתעטף לו בחומת מגן אוטמת. אין בסקרים הנערכים חודש טרם הבחירות, כדי לעורר בו כל תקווה. הוא כמובן מתעלם מכך, ומאשים את 'מחנה השמאל' ואחדים מאנשי מפלגתו בתבוסתנות. הוא מוסיף ומסביר בנימה כמעט הרואית, כי השלום חשוב לו מכיסאו, והוא נלחם על תמיכת הציבור בשלום, בהסכמים שיציג בפנינו ובעתיד שהם צופנים בחובם, עתיד טוב יותר לילדינו.אין להתפלא על קו ההסברה הזה: הרי ברק הצדיק, כפי שנאמר, את התפטרותו בצורך לאשר מחדש את תמיכת העם בדרך השלום שהוא מוביל. אלא שבכך כורה גם ברק את הבור שלתוכו נפל: אם התפטר ברק משום הפער שהוא מוצא בין כמיהת העם לשלום לבין ההתנגדות בכנסת, ועשה בכך שימוש שלילי בסעיף ההתפטרות שב'חוק הבחירה הישירה', ראוי גם שיפנה את מקומו למועמד שלא יעמוד כמכשול בין העם לבין הדרך המוצעת לו. הסקרים המנבאים למועמדים של השמאל הצלחה רבה יותר הם כרמזור אדום לפניו, אך הוא ממשיך ודוהר לו אל הלא נודע.

לא היה דבר ברוח החוק המקורית שהצדיק התפטרות של ראש-הממשלה במטרה להתמודד שוב ולקבל את אמון העם. לא היה דבר ברוח החוק שהתכוון לאפשר לראש-הממשלה לפנות ישירות לציבור בכדי לעמוד כטריז בינו לבין הכנסת. לא היה דבר ברוח ההיא שיועד להביא בפני העם הכרעה מהותית ורעיונית בדמות בחירה מחודשת בראש-הממשלה, ללא בחירה מחודשת של הכנסת.

אבל את ברק הנקודה הזאת לא מטרידה. כמעט כמו קודמו, שנבחר אף הוא בבחירה ישירה, הוא עושה בחוק שימוש ציני והופך אותו לעוד תרגיל פוליטי שקוף ומסריח. אבל כמו בכל דרמה יוונית ראויה, סופו של המזיק להינזק בעצמו. אותה מניפולציה שבאמצעותה הוא מקווה להיבחר מחדש באיצטלה של אישור או פסילת הצעותיו להסכם שלום, קורסת למראה הסקרים ומסתכמת בדברי עמיתיו למחנה השמאל הגורסים כי ברק הפך לנטל על השלום.

הציבור ראוי להזדמנות להכריע בין שתי דרכים המוצגות לו. מדינת ישראל עומדת במרחק צעד אחד הצומת הכרעות מהחשובות ביותר בתולדותיה. ברק, שכבר אמר כי הוא מוכן לוותר על כיסאו למען השלום, צריך לפרוע את השטר. למרות שאין כל סיבה להניח שמועמד אחר של השמאל יוכל, אם ינצח בבחירות, לקיים את ההסכמים עם הפלסטינים ואף לאשרם בכנסת. אולם הסקרים מדברים בעד עצמם, ומועמדים אחרים יאפשרו לעם להכריע בענין שביקש ברק להביא להכרעה: מדיניות השלום, ולא אישיותו של ראש הממשלה.

איקי אלנר, מנכ"ל עמותת "חוקה למדינת ישראל"