שתף קטע נבחר

מה עושים? ההורים שלו מתנגדים לנישואים

"הנישואים שלנו הם בינך לביני", אומר אייק, "מה אנחנו עושים ואיך אנחנו עושים את זה – זה לא העסק של אף אחד, רק שלנו. אנחנו יוצרים את הדרך שלנו. זאת המשמעות של נישואים – הם הדרך שלנו. אחרים יכולים להצטרף אלינו או להסתלק לכל הרוחות". מתוך הספר החדש "לחלום באנגלית"

צילמתי עוד תמונה של גבר שחור, יחף ובלי חולצה, עם צמות מוזרות, שרכב על חד-אופן וניגן בחליל. צילמתי מכונית שהיו מצוירות עליה מרגניות ורודות ועוד אחת של חברתי אווה מהמותניים למטה, בחצאית מיני ומגפיים שמגיעים עד הברכיים. צילמתי כתפיים חשופות של בחורות. דלתות בתים שנפתחות אל העולם. זוג גברים הומואים מחזיקים ידיים בפומבי. ריקודי עם בפאב בסגנון קאנטרי. חבורת מעודדות בתרגילי מריצה בדשא של הקמפוס.

 

בואו לדבר על התנגדות ההורים לחתונה גם בפייסבוק שלנו

 

את מחפשת את החופש בכל הפרטים שבדרך כלל מתעלמים מהם, אייק שם לב. את מצלמת מעשים קטנים של מרדנות יומיומית.

 

הוא צדק. ואפילו אחרי שלושה חודשים, עדיין הכי קל לי לראות ככה את החופש, בצורות הזעירות והיומיומיות שלו. אני שבה ומביטה לתוך בית הקפה ומדמיינת את כל מה שהוא מתאר באוזניי – את הנינוחות המוקפדת, את המזרקה על הקיר, אבל בעיקר אני מדמיינת את התמונות שלי תלויות על הקירות. אני אגדיל אותן ואמסגר במסגרות נחמדות במיוחד. אני אעשה אותן אדירות. מאוד מקצועיות. אני אהיה אמנית של ממש.

אני מסתובבת לעבר אייק וכורכת סביבו את זרועותיי. "תודה!"

 

הוא מקבל את החיבוק שלי, אבל לא את התודות. "יש בעיה אחת גדולה שבגללה הכל יכול להתפוצץ. ההורים שלי היו אמורים להשקיע אותו סכום כמוני – מאה אלף דולר. את שלוש השנים האחרונות ביליתי בשיפוץ ותיקון בתים מטופשים עם אבא שלי כדי להרוויח את החלק שלי, ואני מדבר על תקופה שבה שוק הנדל"ן התעורר. אלוהים יודע כמה זמן ייקח לי להרוויח את שאר הכסף, ואחרי הערב..." את עיניו ממלא כאב עמוק. "אין מצב שהם ייתנו לי את הכסף עכשיו".

 

"אוי, אייק". זה קרה בגללי. אני גרמתי לו לכאב הזה. "אני כל כך מצטערת".

 

"אף פעם אל תגידי שאת מצטערת שהתחתנת איתי".

 

"אבל מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב עם ההורים שלך?"

 

הוא חושב לרגע. "אני לא יודע אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות".

 

"אבל זה החלום שלך, אייק. אתה לא יכול לוותר על החלום שלך".

 

הוא מושך בכתפיו במין חוסר אונים. "יהיו מקומות אחרים. הזדמנויות אחרות".

 

הוא לא נשמע כמו מישהו שמאמין במה שהוא אומר, ואפילו לא כמו מישהו שמסוגל לחכות. אני מתרחקת ממנו ומקיפה את החנות מצדה השני, כאילו אני רוצה להתבונן בה מזווית אחרת. מה שאני באמת רוצה לעשות זה לבעוט בחלון הזכוכית או להפוך את אחד השולחנות המפורזלים האלה או... או... משהו. משהו אלים והרסני בכוונה, מפני שכשהתחתנתי עם אייק – כשאני הגשמתי את החלום שלי – בלי כוונה עשיתי משהו מרושע. הרסתי את החלום שלו.

 

אני משתלטת על הנשימה שלי, מביטה מבעד לחלון בית הקפה הנטוש ובוחנת את בעלי הטרי. הוא נשען על עמוד הבטון ברחבת הפאטיו המקורה וזרועותיו שלובות. הוא בוהה אל החלון שמפריד בינו לבין החלום שהיה כל כך קרוב להגשמה. אלמלא הגעתי אני לחייו, הוא היה מגשים אותו. הוא מבחין במבט שלי ומחייך אלי חיוך עצוב. אני בקושי עומדת בזה. אני ניגשת אליו נחושה. "יכול להיות שההורים שלך צודקים, אייק".

 

הוא מביט בי כאילו מה שאמרתי עכשיו בכלל לא מפתיע אותו. כאילו שהוא ידע שזה מה שאגיד. "להורים שלי יש כוונות טובות", הוא אומר, "אבל הם לא צודקים".

 

"אם אתה רוצה שהנישואים שלנו יבוטלו, אני אבין", אני אומרת לו ברצינות, אבל בתוכי אני רועדת, כי זה לא מה שאני רוצה.

 

למרבה השמחה, זה לא מה שאייק רוצה. "את משוגעת, עלמה פרסייה?"

 

"לא ידעת שזה מה שיקרה", אני אומרת. "אילו ידעת, היית מקבל החלטה אחרת".

 

הוא מטלטל את ראשו. לא.

 

"זה החלום שלך, אייק. אתה לא יכול לוותר עליו".

 

החזקנו ידיים ודיברנו, אבל פתאום הוא אחז בזרועי. "תקשיבי טוב. אני גם אוהב לגלוש, והייתי רוצה לחצות את הארץ ברכיבה על אופניים ולחצות ברגל את הרי האפלצ'ים, והייתי רוצה לקנות אופנוע הארלי ולחיות שנה בספרד. לפתוח בית קפה זה לא חלום, טאמי. זה רק דבר אחד מתוך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות בשלב מסוים בחיי".

 

"כל הדברים האלה הם חלומות, אייק. אתה איש של הרבה חלומות".

 

"אבל הם לא..." הוא משתתק, מתוסכל, ומפנה את מבטו. הוא מתאמץ למצוא את המילים הנכונות. כשהוא חוזר ומביט בי, העיניים שלו מרצינות. "כשחשבתי שאאבד אותך הרגשתי כל כך... חלול. לשום דבר כבר לא היתה משמעות. את קוראת לדברים האלה חלומות, ואולי בשלב מסוים הם היו חלומות, אבל אחרי שאיבדתי אותך הם הפכו לסתם דברים ברשימה. אפילו לפתיחת בית קפה כבר אין אותה משמעות כמו קודם".

 

הוא עוצר את נשימתי, אייק שלי.

 

"ברגע שפגשתי אותך החלומות שלי השתנו", הוא אומר. "את כל מה שאני רוצה לעשות בחיים אני רוצה לעשות כשאת לצדי. זה החלום החדש שלי. את החלום שלי".

 

אני בת 27, זה שלב די מאוחר להתאהבות ראשונה

"אייק". העיניים שלי נמלאות דמעות, הלב שלי נמלא פליאה. אני בת 27, ופתאום אני מבינה שזה שלב די מאוחר להתאהבות ראשונה, אבל זה המצב, ואני מאוהבת. כשדמיינתי את החזרה לאיראן, היה בי חלק שחשב שאני ארגיש כאילו אייק עדיין נמצא איתי, כמו מין מלאך שיושב על כתפי ולוחש מילות אהבה באוזני. חלק אחר – החלק היותר מציאותי – חשב שאני אתאבל על חסרונו בכל יום עד סוף חיי. האהבה הזאת כובשת. אני שמחה שאני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה.

 

ובכל זאת.

  

"אני יודעת כמה ההורים שלך חשובים לך", אני אומרת. "והם צודקים. אנחנו בקושי מכירים".

 

"אנחנו מכירים מספיק", הוא מניח את אצבעו על שפתי כדי להשתיק אותי. "אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להיות יחד".

 

אני מנשקת את האצבע שהוא הצמיד לשפתיי ואז מסירה אותה בידי. "בוא, לפחות נגור יחד כדי להראות להם שהנישואים שלנו אמיתיים. בוא נעשה את זה".

 

"התנאי היחיד שהצבת לי לפני החתונה היה שנעשה את הדברים לאט", הוא אומר. "את לא יכולה לוותר על זה עכשיו".

 

אחד החלומות שלי הוא לגור לבד. לגמרי לבד. אני יודעת שזה אולי לא נשמע כמו חלום כל כך גדול, ואולי זה רק חלום קטן וטיפשי, אבל בכל זאת, אני רוצה לגור לבד. את המילים האלה פלטתי מפי בחדר במלון בלאס וגאס. לא היה לי מושג עד כמה אני רוצה את זה עד שאייק הציע לי נישואים ואני מצאתי את עצמי אומרת לו את המשפט הזה, שהרגשתי שהוא מאוד אמיתי באותו רגע.

 

בהתחלה זה בלבל אותו, והוא חשב שאני מתכוונת לומר שאני לא רוצה להתחתן איתו, אבל זאת בכלל לא היתה הכוונה. אין איש בעולם שרציתי להתחתן איתו יותר מאשר עם אייק.

 

הפגישות עם אייק וההתאהבות בו היו הסוד שלי

אני רוצה שנצא לדייטים אמיתיים, אמרתי. באמת, לצאת. לארוחת ערב. לראות סרט. אולי אפילו ארוחת ערב וגם סרט. החלק האחרון היה סוג של בדיחה מתוך שיחה שפעם ניהלנו, אבל האמת היא שהתכוונתי לזה, מפני שעד עכשיו אייק היה מחוץ לתחום בשבילי. היו לנו רק רגעים גנובים, מסוף שיעור האנגלית שלי ועד שאחותי חזרה הביתה מהעבודה. מרים חששה שהגברים הפרסים יחשבו שאני לא מוסרית, משום שאני מבלה לבדי עם גבר אמריקני. לכן הפגישות עם אייק וההתאהבות בו היו הסוד שלי. וככל שהייתי אסירת תודה על כך שאני אשתו, בעצם דילגנו על כל החלק של להיות חבר וחברה. עדיין לא יצאנו אפילו לדייט רשמי אחד.

 

במשך שלושה חודשים נהגנו להיפגש מדי יום לכוס קפה אחרי שיעורי האנגלית שלי. פלירטטנו, הקנטנו זה את זה. הבטנו זה בזה בעיניים כמהות, אבל אף פעם לא יצאנו לדייט. אייק הציע לי, אבל לא יכולתי להיענות. חיפשתי בעל, לא חבר, ויציאה – ועוד עם גבר אמריקני – היתה תענוג שלא יכולתי להרשות לעצמי. במקום זה עזבתי אותו מדי יום וחזרתי הביתה, ושם פגשתי גבר פרסי אחד ועוד אחד ועוד אחד, בניסיון למצוא גבר אחד שיתאים לנישואים. וכל הזמן הזה חלמתי על אייק.

 

אני רוצה שנשלב ידיים ונלך יחד לאורך הרחוב בלי שאפחד להפגין את רגשותיי בחוץ. אני רוצה לנצור כל רגע של התאהבות. אני רוצה ללמוד איך לנשק אותך בלי פחד. ואני רוצה לחיות איתך, יום אחד, כשנהיה מוכנים. כשאני אהיה מוכנה. אמרתי את כל זה אתמול, והתכוונתי לכל מילה. אז הייתי בטוחה שזה רעיון מצוין. אבל עכשיו, אחרי שהתברר שהוריו של אייק מתנגדים לנישואים שלנו וחושבים שהפלתי אותו בפח, אני מבינה שהחיים בנפרד הם לא רק טעות, הם גם מעשה אגואיסטי.

 

"אין לי מושג מאיפה כל זה בא", אני אומרת. "המילים פשוט יצאו לי מהפה".

 

"הן יצאו מהמקום בנפש שמכיר אותך היטב", אומר אייק. "המקום שממנו את לא אמורה להתעלם".

 

"אבל, אייק, ההורים שלך אוהבים אותך", אני אומרת. "ואם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור להם להיות פחות נסערים – אנחנו צריכים לנסות".

 

הוא טלטל את ראשו. "הנישואים שלנו הם בינך לביני. מה אנחנו עושים ואיך אנחנו עושים את זה – זה לא העסק של אף אחד, רק שלנו. אנחנו יוצרים את הדרך שלנו. זאת המשמעות של נישואים – הם הדרך שלנו. אחרים יכולים להצטרף אלינו או להסתלק לכל הרוחות. בסופו של דבר הזמן יוכיח אם זאת הדרך הנכונה או לא. אבל אנחנו לא נשנה את הדרך שלנו – אלא אם כן נחליט בעצמנו שאנחנו רוצים לשנות אותה כי זה הדבר שהכי טוב לנישואים שלנו".

 

הוא נשמע בטוח לגמרי בעצמו, והוא גם נראה בטוח. כשהוא מדבר, הוא מותח את הכתפיים ומבליט את החזה וזוקף את הסנטר. הוא כל כך חזק הבעל הטרי שלי.

 

"באמת לא אכפת לך שההורים שלך כל כך נסערים?"

 

"ברור שאכפת לי", הוא אומר. "זה כואב לי נורא. אבל אני חייב להאמין שהם יתרצו בסופו של דבר". הוא מושך בכתפיו. "במקרה האידיאלי, כשאתה מתחתן כולם שמחים. אבל זה לא תמיד קורה, ולכן אתה חייב לבחור את מי אתה הולך לשמח. הבחירה הזו קלה בעיני: זאת צריכה להיות בת הזוג שלך. זאת המשמעות של נישואים: אני בוחר בך על פני כל האחרים".

 

אני לוחצת את ידיו, ומנסה לדחוס לתוכן את אהבתי. "אני בוחרת בך, אייק. אני רק..." אני נאנחת ומביטה בחלון הראווה הריק. "אני רוצה שיהיה לך בית הקפה שלך. אני לא רוצה שתיאלץ להקריב בשבילי".

 

"העולם תמיד מנסה להפריד בין זוגות"

"אנחנו לא יכולים להניח לאיש להרוס את מה שיש לנו", הוא אומר. "לאף אחד ולשום דבר". הוא מזיז תלתל שצנח על כתפי. "העולם ינסה להפריד בינינו, טאמי. העולם תמיד מנסה להפריד בין זוגות. אסור לנו לתת לו. רק ככה ננצח, נכון? כל עוד נישאר יחד, כל עוד נילחם זה למען זה, ננצח. נכון?"

הבעל שלי נהיה פתאום גם פילוסוף.

 

"נכון".

 

"אז..." הוא מצמיד אותי אליו. "אנחנו יחד בעניין הזה, נכון?"

 

"כן, אייק. אנחנו יחד".

 

"אנחנו מאוחדים?"

 

אני נשואה לו רק יום אחד, וכבר אינני יכולה לדמיין חיים בלעדיו. ההתאהבות היא תחושה חדשה לי, אבל תחושת החברות הזו, שותפות המטרה – זה מוצא חן בעיניי אפילו יותר מ"להיות מאוהבת". זאת תמצית האהבה, וזו בעיניי תחושה אל-זמנית וחיונית לחיים כמו מזון או אוויר או מים. יש הרבה דברים שבהם אני לא מבינה, אבל דבר אחד אני יודעת: אהבה כזו ראויה שנילחם עליה.

 

"אנחנו מאוחדים", אני אומרת. "בהחלט".

 

  • מתוך הספר "לחלום באנגלית" מאת לורה פיצג'רלד (הוצאת ספרית מעריב. מאנגלית: דפנה לוי)


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
האהבה הזאת כובשת
עטיפת הספר
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים