למה לא שיתפו את נוסעי האוטובוסים?

הרפורמה בתחבורה הציבורית נראית על פניה סבירה בהחלט, לפחות לחתום מטה. אמנם היום אפשר להגיע כמעט מכל נקודה בגוש דן לכמעט כל נקודה אחרת בקו אוטובוס אחד, אבל הגיוני שלרובנו יהיה נוח יותר להחליף באמצע אוטובוס מהקו המקומי לראשי יותר, ולקבל בתמורה אוטובוסים בתדירות גבוהה הרבה יותר, ולא להתייבש בשמש בהמתנה לאוטובוס עמוס לעייפה, ולנסוע איתו בין סמטאות צדדיות שאין סיכוי שהיינו מבקרים בהן אלמלא המסע בחסות "אגד" או "דן".

רפורמה בתחבורה הציבורית - כל מה שרציתם לדעת

נדמה לי שגם לא קשה להסביר את ההיגיון הזה ולהביא את רוב הציבור לקבל אותו. מדוע אם כן נתקלו משרד התחבורה וחברת "נתיבי איילון" בזעם ציבורי כה משמעותי, וככל הנראה גם אפקטיבי? התשובה לא טמונה במהות המקצועית של הרפורמה, אלא בגישה הדמוקרטית של האחראים לה בממשלה. כן, גם רפורמה בתחבורה הציבורית צריכה להיעשות באופן דמוקרטי, אפילו שרק המחשבה הזו יכולה לעורר בעתה אצל כמה פקידי ממשל.

רפורמה דמוקרטית אין משמעותה שצריך להביא את הנושא למשאל עם ואפילו לא למשאל בגוש-דן. זה מסורבל ויקר, ואי אפשר לנהל ככה שום דבר. אבל משמעותה שצריך לשתף את הדמוס - את העם. שצריך לתת לו מידע כדי להבין במה מדובר, שצריך לתת לו לגבש עמדה ולתת לו הזדמנות להשמיע אותה בפני מתכנני הרפורמה. ואחר כך, להציג שוב תוכנית מעודכנת.

נציגי חברת "נתיבי איילון" מתעקשים ששיתפו את הציבור בהליך. האחראית על הרפורמה, רותי אמיר, מספרת על יותר מ-70 פגישות עם נציגי ציבור ומעל 100 שינויים שהוכנסו ברפורמה בעקבות פגישות אלה. יש לברך אותה על כך, ונשמע שהיא באמת מתכוונת למה שהיא אומרת. הבעיה שהיא וחבריה אינם מודעים למהפכת שיתוף הציבור במידע ובקבלת החלטות שעוברת על הדמוקרטיות המערביות, שמציבה סטנדרטים אחרים לגמרי, מנצלת טכנולוגיות חדשות, ומייצרת שיתוף אמיתי, לא בפגישות בחדרי חדרים עם נציגים מטעם עצמם, אלא בתהליך פתוח, שקוף ומשתף.

איך עושים זאת בעולם ואיך היה צריך לעשות זאת כאן? כבר בשלב הראשון, היה על הגורמים האחראים להקים אתר אינטרנט ולהציג בו את הכוונה לבצע רפורמות, את הבעיות שהרפורמה אמורה לענות עליהן, ואת השיקולים המקצועיים העיקריים. היה צריך להציג דוגמאות מהעולם שעומדות בפני המתכננים וכל חומר מטה רלוונטי אחר, ולהקצות חודשיים-שלושה לשמיעת תגובות מהציבור. השקת אתר האינטרנט היתה צריכה להיות מלווה בקמפיין ציבורי צנוע שיעדכן את הציבור שיש כוונה לבצע רפורמה וכיצד הוא יכול ללמוד עליה ולהביע את דעתו.

קודם להקשיב, אחר כך להשיק רפורמה

בשלב השני היו צריכים גורמי המקצוע לשקוד על תוכניתם, המתייחסת לכל ההערות שהתקבלו מהציבור, ואז להציג את התוכנית המפורטת מחדש באמצעות אתר האינטרנט. היה צריך לפתוח אותה שוב להערות, ובשלב זה גם לקיים מספר כנסים פתוחים לציבור במקומות שונים בגוש דן, בהם יציגו אנשי המקצוע את התוכנית, ישמעו תגובות מהקהל ויענו על שאלות. כעת היה צריך לתת תקופה נוספת לקבלת תגובות לתוכנית המעודכנת, ורק אז לגשת למלאכת התכנון הסופית ולהשיק את הרפורמה.

התוצאה של תהליך כזה לא היתה השתקת כל ביקורת, אבל הביקורת היתה הופכת לדיון ולא לעימות בין הציבור לבין משרד התחבורה. התוכנית היתה הופכת ללגיטימית יותר בעיני הרוב הגדול של הציבור ואת המתנגדים למייצגי מיעוט. החשיבות של הגישה הזו אינה ביתרונות היחצ"ניים שלה. החשיבות היא בכך שאולי בזכות שיתוף הציבור היתה מתקבלת תוכנית טובה יותר, שפקידי הממשלה היו מגלים שיש יתרון בלשמוע מה הציבור רוצה.

עולם הרפואה לומד לאט לאט שאין טיפול רפואי טוב בלי שיתוף החולה במידע ובקבלת ההחלטות. מחקרים הוכיחו חד-משמעית שגישה כזו לא רק משפרת את תחושת החולה, אלא משפרת את תוצאות הטיפול הרפואי. הדברים נכונים גם לנושא הרפורמה בתחבורה הציבורית. חוכמה רבה טמונה אצל אנשי המקצוע, אבל לא כל החוכמה. מוטב להקשיב גם לחוכמת ההמון.

רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע.