הייה שלום, כלבלב קטן שלי
הלב לא עבד כמו שצריך, הנשימות היו כבדות והחיים כבר לא חייכו לצ'ומפי הכלב. איך אפשר להרדים מאהבה את החבר שליווה אותך מאז הילדות במשך 17.5 שנה? יאיר נתיב נפרד מכלבו האהוב והקשיש
בחיי שזו הייתה הנסיעה האיטית ביותר שהייתה לי בחיים. עצרתי בכל רמזור צהוב שהיבהב, אפשרתי לכל רכב שביקש לעקוף אותי וזו גם היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שקשישות צפרו לי מאחור על הזחילה המתמשכת שלי בכביש.
לפני הנסיעה נתנו לצ'ומפי סעודה אחרונה, עוף מבושל שהוכן במיוחד עבורו. היה לו קשה לאכול אותו. נתנו לו מים, גם אותם שתה בקושי. הוא כבר לא יכול היה ללכת, אז הרמתי אותו ולקחתי אותו אל ד"ר אלכס קלר, הווטרינר, שכבר לפחות שלוש פעמים הציל אותו ממעבר לעולם הבא, כשחשבנו שכלו כל הקיצין ושאין עוד טיפולים רפואיים שאפשר להעניק לו.
הפעם כולנו ידענו שלא נשוב עם צ'ומפי בחזרה לבית. צ'ומפ, כלב אהוב שכמוך, שתדע שזאת לא הייתה החלטה קלה, אבל היא היתה נכונה, שהתקבלה בייסורים. אם היינו מחליטים להשאיר אותך איתנו כי קשה לנו להיפרד, רק היית סובל מכך, וזה היה אנוכי מצידנו כלפיך.
הרדמנו אותך מאהבה
הלב שכבר לא עבד כמו שצריך, הנשימות הכבדות, הכאב בעשיית הצרכים, אנו לא צריכים לספר לך. יש שלב שבו הגיע הזמן להיפרד מהעולם. אם זה לא היה קורה בהרדמה, זה היה קורה שבוע או שבועיים לאחר מכן עם הרבה יותר סבל עבורך. כך שלמעשה, הרדמנו אותך מאהבה.
הרגש אמר שהוא לא מסוגל להיפרד, הרציונל צעק שזה לטובתך. אז היינו חזקים והלכנו עם הרציונל. לא ויתרנו מהר. אחרי תקופה כל כך ארוכה שרק נתת לנו, לא השארנו אותך מאחור. נתנו לך את מיטב הטיפולים שהכסף יכל לאפשר לנו, אבל הגיע זמנך.
אבל מצד שני, שוב הרציונל המחורבן הזה, אם היית בטבע היית הולך לעולמך כבר מזמן, לפני חמש שנים לפחות – וכן, ידענו להחזיר לך בטיפול ראוי על כל השנים היפות שנתת לנו.
קשה לי עם התפקיד הזה של לשחק את אלוהים. מי לעזאזל שם אותי להחליט האם תחיה או תמות? שאני אקח את הכלב שהיה צמוד אלי במשך 17.5 שנה, ובילה איתי את כל תקופת הילדות, אל דרכו האחרונה?
כלב קטן נאבק על חייו
זה מצחיק שאפשר לומר על הכלבים, פחות או יותר את אותם דברים, למרות שכל אחד מהם הוא מיוחד במינו. אבל בכל זאת, צ'ומפי נורא אהב ללקק, הוא אהב לאכול ולשחק עם הצעצוע שלו - אלה משפטים שמוכרים ומשקפים את רוב הכלבים, כך יעידו בעליהם. והעיקרון הזה תקף גם לרוב בני האדם.
מה שמייחד את הקשר שבין הבעלים לכלבו, הן החוויות המשותפות שהם חווים ביחד. וכלבלב שכמוך, השארת לנו חוויות לזכור. אם זאת הפעם שחשבת שהמים המלוכלכים הם דשא וקפצת לתוכם, אם בכל הפעמים שזיהית באינטליגנציה הרגשית שלך שמישהו מאיתנו עצוב והגעת לעודד, אם זו אהבה שגרתית שידעת לתת – וגם לקבל.
הפעמים שאכלת דברים שלא היית צריך והפעם ההיא שהלכת ברוורס כששמו לך את המתקן אחרי אחד מהניתוחים שעברת, כלב גיבור שכמוך. והיו גם רגעים שידעת להגן על עצמך, כמו שצריך. לא דופק חשבון לאף אחד. כלב קטן שנאבק עם רוטווילרים ובוקסרים כשצריך, ויודע לתת ביס במקומות הנכונים כדי לא להיהרג בטיול רחוב שהפך לקרב שלא ביקשת להשתתף בו.
17.5 שנים. זאת תקופה ארוכה מאוד עבור כלב. כל השנים שהסתכמו למספר אחד גדול, מזכירות לי שצעדנו ביחד, מאז שהגעת אלינו הביתה. אתה היית אז גור קטן ואני בקושי בן שבע. עברנו יחד חברים שהיו ועזבו, עשרות אנשים שנכנסו לחיים שלנו ויצאו מהם. נשים וקשרים שהחלו והתפוגגו. ובכל הבלגן שמייצרים החיים לכולנו, תמיד היית שם.
היית כלב שמח שמוכן לתת יד מטאפורית שעירה וליקוק מטאפורי פחות. כמעט אפשר היה לחשוב שתחיה לנצח ותנצח את הסטטיסטיקה. אבל סטטיסטיקה, כך למדנו גם באוניברסיטה, לא מנצחים.
צ'ומפי הוא לא סתם כלב, הוא הכלב שלי
אפשר לבוא ולומר, זה בסך הכל כלב. אלו הבעיות שיש לך בחיים? יש בעיות קשות יותר בעולם, וזה נכון. ובכל זאת, צ'ומפי לא היה סתם כלב. הוא היה הכלב שלי. יש בישראל, בוודאות, אלפי כלבים שהם "הכלבים הכי טובים בעולם". אני מוכן לחתום על זה. ובכל זאת, כמו צ'ומפי לא היה ולא יהיה.
מוות הוא דבר טבעי מאוד. גם אם נעשה, במקרה זה, בנסיבות לא טבעיות. אם כך, מה שיש לעשות זה להשלים איתו ולהמשיך הלאה. התפיסה המערבית שהאדם הוא במרכז, לפעמים גורמת לנו לשכוח את מעגל החיים והטבע, שהאדם – יתפוס חלק מרכזי ככל שיתפוס – הוא רק חלק קטן ממנו.
תקופה ארוכה כל כך של אושר הבאת לנו ואחרי הנשימה האחרונה שלך, חזרתי הביתה ולא האמנתי שאתה כבר לא שם. את מה שנותר מהמזון שאהבת לאכול, אתרום. את המקום שלך בבית בו אהבת לרבוץ ולהשקיף על העולם, אשאיר לבינתיים, אבל גם הוא לא ישרוד לנצח. בלב שלי אשמור לך פינה עם זכרונות טובים. הייה שלום, צ'ומפי. כלבלב קטן שלי.
יאיר נתיב (24), חיפה
- אוהבים כלבים? בואו לקרוא חדשות עם זנב
לפנייה לכתב/ת 
