שתף קטע נבחר

"תורת המלך" - ספר עלוב ומסקנה מדאיגה

נו באמת, על ספר כזה לוקחים לחקירה? אין בו מרשם לרצח, אלא דיון הלכתי-סהרורי. אבל סברה שהחקירה אינה מוצדקת היא סיבה בזויה לא להתייצב במשטרה

אירוני הדבר, שספר עלוב כמו "תורת המלך" מעורר כל כך הרבה שאלות מעניינות. חשוב לדעת כיצד לבודד אותן זו מזו, כי כל המתווכחים, משני צידי המתרס, ערבבו ביניהן עד כדי כך, שמרוב סלט לא רואים את החסה.

 

שאלה אחת היא, כלום יש ב"דברי התורה" שבספר חומר לגיטימי לחקירה משטרתית, בין אם המחברים ונותני ה"הסכמה" ההלכתית הם רבנים חשובים ובין אם הם הדיוטות גמורים. לדעתי, התשובה הברורה לשאלה זו היא "לאו". הפרק הראשון של החיבור סוקר את ההלכות האוסרות על הריגת גויים. הפרק השני, והוא לב המחלוקת, עוסק בחריגים להלכה המפורשת בפרק הראשון. שם נקבע כי מותר, ואף צריך, לשלוח יד בנפשם של גויים שעברו על אחת משבע מצוות בני נוח, הלוא הן המצוות המחייבות גם את מי שאינו יהודי.

 

דוגמאות למצוות אלה הן ניאוץ שמו של הבורא, גילוי עריות ואכילת איבר מן החי. אך הדברים אינם כה פשוטים. ראשית, חל איסור חמור להרוג אדם, אפילו שאין הוא אלא גוי עלוב, ללא פסיקה מפורשת של בית דין. שנית, וזה העיקר, ההרג אסור בשל האפשרות שהגוי החוטא יחזור בתשובה ויתקן מדרכיו.

 

ואם ה"כושי" אכל ג'ירפה?

הספר מביא דוגמה להאיר עיני חכמים: בחור ישיבה מטייל בג'ונגל באפריקה ורואה "כושי" העובר על אחת ממצוות בני נוח (למשל, נותן ביס לג'ירפה). לכאורה ה"כושי" חייב מיתה. אך בשל האפשרות שה"כושי" ובני שבטו יעלו לירושלים ויצטרפו לקהל אמוני ישראל, הריגתו אסורה. ואני אומר: נו, באמת, על זה לוקחים לחקירה משטרתית? כל מי שעיניו בראשו מבחין מיד שאין המדובר במרשם לרצח, שהיה בו כדי להצדיק העמדה לדין, אלא בדיון הלכתי-סהרורי חסר כל נפקות מעשית.

 

שאלה אחרת לגמרי היא אם היה מותר לרבנים ליאור ויוסף לסרב להתייצב לחקירה משנדרשו לעשות זאת. על מה יכולה סרבנות כזו להתבסס? על דלילותו של חומר החקירה? אך הרי כל אידיוט מבין שמערכת אכיפת החוק היתה מתמוטטת אילו כל נחקר היה נוטל לעצמו את הריבונות להכריע אם חקירתו נדרשת או שהיא מיותרת. רוב הנחקרים במשטרה, מכל הסקטורים, אינם עבריינים. בשעת החקירה, הם נדרשים למסור את גרסתם. בדרך כלל, צדקתם יוצאת לאור. גם כאשר הנחקר סבור שגרסתו מנקה אותו מכל אשמה, סברתו לא רלוונטית לעניין נכונותו להתייצב לחקירה.

 

ואולי סרבנות החשודים מתבססת על מעמדם כפוסקי הלכה ועל האיסור לחקור בנושאים הקשורים לפרשנות התורה? אך נתאר לעצמנו פוסק הלכה, דמיוני לגמרי כמובן, שהיה פוסק דין רודף על ראש ממשלה ומטיף לרציחתו. האם גם אז צריך היה לפרוס חסינות על מה שכתב? הרבנים ליאור ויוסף רשאים לסבור כי ההלכות הכלולות ב"דבר המלך" אינן בגדר המלצה לרצח. כאמור, אני סבור שאילו זו היתה טענתם, היה לה על מה לסמוך. אך גם ראינו כי סברתו של חשוד שהחקירה נגדו אינה מוצדקת היא סיבה עלובה, ואפילו בזויה, לסירוב להתייצב לחקירה.

 

השאלה האחרונה היא איך ניתן להסביר שאבחנה פשוטה זו, בין הערכת מה שנכתב ב"דבר המלך" לבין חובתו של כל חשוד להיענות לדרישה להיחקר, נעלמה מעיני המתווכחים. תשובה אפשרית אחת היא שלמרות פשטותה של האבחנה, המתווכחים אינם מוכשרים דיים להבינה. אינני סבור כך. המחנות הניצים, משני צידי המתרס, מאוכלסים בצפיפות במי שניחנו ברמת משכל גבוהה ובחדות המחשבה.

 

נותרת רק השערה אחת המתקבלת על הדעת. ההשערה היא שהקיטוב בחברה שלנו העמיק עד כדי כך, שטיעוניהם של שני הצדדים אינם נצבעים עוד באורו הבהיר של השכל, והם מודרכים על-ידי רגשות קמאיים של שנאה ובוז. שיח של משטמה, זאת דרכו, איננו שועה לאבחנות שכלתניות משום סוג. אני מוצא את המסקנה האחרונה הזו למדאיגה מכולן.

 

פרופסור אוריאל פרוקצ'יה הוא ראש תוכנית התואר השני במשפטים במרכז הבינתחומי וחבר המרכז לחקר הרציונאליות באוניברסיטה העברית.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דיון הלכתי סהרורי. אוריאל פרוקצ'יה
מומלצים