שתף קטע נבחר

פוקרה מאחורי הוילון: החיים האמיתיים של נפאל

משפחת אברמוביץ', שמכרה את רכושה ויצאה לטייל בעולם, הגיעה לפוקרה שבנפאל. בתחילה הכל נראה יפה, אבל כשקילפו את השכבות, או אז נחשפו פניה האמיתיים של המדינה. יומן מסע

הרחוב שבו אנחנו גרים נראה כמו תפאורה בסרט הוליוודי. כאילו שחזית הרחוב, משני עבריו, היא בעצם רק לוחות עץ ענקיים עליהם מצויירת תפאורת הרחוב, הנמתח לגדות אגם יפהפה ולמרגלות רכס מושלג.

 

עוד בטיולים בעולם:

 

חנויות צבעוניות, בתי קפה, מסעדות, סוכנויות טיולים - הכל צבוע יפה יפה מבחוץ. אבל כשנכנסים פנימה, ואחר כך עוד קצת פנימה, רואים וילון בקצה החדר. מאחוריו - החיים האמיתיים של נפאל.

 

רוב אלה שמגיעים לפוקרה, משתמשים בה רק כתחנת ביניים בדרך לטרק. ה'אראונד' אם אתה חלק מהעדר, ה'בייסקאמפ' אם אתה קצת פחות. הם מגיעים יום-יומיים לפני היציאה לטרק, מצטיידים בחנויות המתאימות, בודקים אי-מיילים ויוצאים. פוקרה קיבלה שם של מעוז תיירות חסר מעוף, משהו שיצרה האבולוציה אחרי שנים של תנועת תיירים בלתי פוסקת. לא מחפשים כאן אוטנטיות, להיפך, כולם רק יודעים להגיד כמה היא לא נפאל ה'אמיתית'. אבל היא אמיתית כמו כל דבר אחר, פשוט בגלל שהיא חלק מנפאל. יגידו מה שירצו, פוקרה היא גם חלק מנפאל. אל תתנו לתפאורה להשלות אתכם. נפאל נמצאת כאן בכל גג פח ובכל חבית מים חצי ריקה.


הנוף מהמרפסת אל פסגת המצ'פוצ'רה. פוקרה (צילומים: צביקה אברמוביץ)

 

בצד האחורי של מסעדת sweet memories יש רחבת בטון קטנה. מסביבה בנויים, נפרדים אחד מהשני, חדר שינה קטן, לא מטוייח, בו ישנה כל המשפחה, מטבח, שירותים. בחצר שמאחור יש דוד פלסטיק גדול ושחור, עליו כתוב שהוא שייך למסעדה, שאף אחד לא יתבלבל. אל הדוד הזה מגיעה פעם ביומיים משאית מים. מדובר במים שעברו תהליך טיהור כלשהו. המשאית ממלאה בקול דחיקה גדול את הדוד ונוסעת הלאה. ככה יש להם מים בכיור הקטן שבחוץ. ככה יש להם מים לבישול. ככה התיירים לא שמים לב שבעצם בפוקרה אין כמעט מערכת צינורות.

 

למלונות יש דרך אחרת לספק מי מקלחת ראויים לתיירים. יש להם מתחת למבנה מאגר ענק שאותו ממלאים מים אחת לכמה זמן. דודי המים נמצאים למעלה על הגג, כדי שיתחממו מהשמש.


בפוקרה אין כמעט מערכת צינורות. מיכלי מים על גגות בתי המלון

 

התושבים מקבלים מים פעם ביומיים, לשעתיים

ברחוב הראשי, הלייק סייד, התושבים גרים מאחורי המסעדה שהם מנהלים, או מאחורי החנות, בחדר אחד שאף אחד לא טרח לטייח או לצבוע. החדר בדרך כלל יוצא לחצר אחורית קטנה, שבה יש חדרון שירותי בול פגיעה, מטבח מאולתר וגינת ירק. הרבה מהמטבחים מעוטרים בעיתונים המודבקים על הקירות (אם קיימים). פעם שאלתי אותם למה העיתונים. הם אמרו שכדי שיהיה להם מה לקרוא כשהם מבשלים. מים מקבלים בהקצבה. במדינה השנייה בעולם מבחינת כמות המים, בעיר הכי גשומה שלה, התושבים מקבלים מים פעם ביומיים, לשעתיים, בדרך כלל בבוקר. או, אז צצות להן כל הנשים וכדי הענק בידיהן, הן ממהרות להספיק למלא כדים רבים ככל האפשר.

 

הנשים מכבסות את הבגדים באגם, משפשפות אותם על אבן או עם מברשת קירצוף, שוטפות היטב ופורשות לייבוש. בזמן שהן מחכות לבגדים שיתייבשו הן מתקלחות באגם, חושפות את גופן ברבים, חופפות שיערן ומקרצפות את גופן היטב-היטב. הן עושות את זה כדי לא לבזבז את המים שהן אגרו במיכלים.

 

שדות אורז, קטנים וגדולים מקיפים את העיר ומעניקים לה גוון מיוחד. לפעמים קשה להחליט אם אתה נמצא בעיר או בכפר, אתה פוגש איזה מין שילוב לא ברור ובסוף מחליט פשוט לא להחליט איפה אתה. לשדות האורז יש כמה תפקידים עיקריים, כשהם לא עסוקים בהצמחת אורז. אחרי שהם נקצרים למהדרין, הם הופכים להיות גן המשחקים של הילדים. הם מהווים מגרשי כדורגל משובחים, והמשפחות המשקיעניות גם בונות נדנדות במבוק לשעשוע. אבל התפקיד העיקרי של שדות האורז הקצורים הוא מנחת. פוקרה מהווה יעד פופולארי לחובבי מצנחי רחיפה מכל העולם, ובכל יום מרחפים בשמים שלה עשרות צנחנים במצנחים צבעוניים.

 

אחת ליומיים-שלושה, בשעות הבוקר המאוחרות, נשמעת נעירת חמור חזקה בלייק סייד. זוהי משאית הזבל. התושבים מכירים את הצליל (קשה להתעלם ממנו) ויוצאים עם פחי הזבל שלהם לריקון עצמי במעי המשאית. הנהג הוא אדם סבלני, מחכה ככל הנדרש ואחר כך ממשיך בנעירה במורד הרחוב.


מייבשים כביסה. חיים שנסתרים מעיני התיירים

 

אסור למקומיים להסתובב בחוץ אחרי 12 בלילה

בפוקרה יש כל סוג אוכל שאתה רוצה. פאסטות וסושי וישראלי וצרפתי וקוריאני. ועדיין, המקומיים אוכלים פעמיים ביום דאל בהאט. הנשים מתעקשות לבשל את הרוטי בסיר המיוחד שלהן, על המדורה בחצר, ועדיין מייבשים את הדגנים והקטניות על מחצלת קש בשמש. בחילופי עונות הם שותים מים חמים כדי לחמם את הגרון ואפילו כשחם מאוד בחוץ, הם עדיין מתלבשים כאילו מדובר ביום סגריר. הם חוששים בעיקר לילדים ומקפידים להלביש אותם חם לתפארת. יש להם משפט בנפאלית שבתרגום חופשי הוא אומר: 'העז גנבה לילדים את הקור', כלומר, הילדים אף פעם לא מרגישים שקר להם, לכן חשוב לדאוג ולחמם אותם היטב.

 

בפוקרה אסור למקומיים להסתובב בחוץ אחרי 12 בלילה. יש עוצר משטרתי. אין להם כל כך מושג למה, אבל הם חושבים שזה כדי למנוע בלאגן, בשביל שהתיירים יוכלו לישון בשקט בלילה. ככה שאת כל הקטטות ואת כל האלכוהול ואת כל הגאנג'ה הם מתחילים כבר בשעות הערב. יש להם משקה אלכוהולי שנקרא 'רוקסי', שנראה כמו מים ומרגיש כמו מים אבל בעצם מסחרר לך את הנשמה כמו כל אלכוהול. 'מים משוגעים', הם קוראים לזה.

 

הילדים שחוזרים מבית הספר מעבירים את זמנם בין החנויות לחדר המגורים האחד הקטן, מתרוצצים ברחוב, או מכינים שיעורים על המדרגות ליד המדרכה. ההורים נלחמים בשיניים על ההשכלה של ילדיהם, ומערכת החינוך כאן היא קשוחה ובלתי מתפשרת. ההורים יעשו מאמץ אדיר כדי לאפשר לילדיהם חינוך פרטי, ובעיר קיים מבחר גדול של בתי ספר פרטיים ויקרים. התלבושת האחידה נראית כמו לקוחה מעולם אחר. חליפה בצבעים מזעזעים, עניבה, הבנות עם חצאיות שחורות וגרביים ארוכות וקוקיות. תמיד מזכיר לי את הקליפ של 'אירוסמית'.

 

לכל אחד כאן יש סיפור. הם נראים עירוניים ולובשים ג'ינס והנשים מסתובבות עם הקורטה ותיק פלאסטיק בחיקוי מעצבים וכפכפים על עקב, אבל אף אחד מהם לא גדל בצמר גפן. הם סוחבים על הגב סיפורי ילדות קשה, עוני, מחלות, התמכרויות, מוות ועבודת פרך. ההורים שלהם קשרו אותם בחדר רק כדי שיוכלו לצאת לעבוד בשדות האורז. אחרים הלכו שעות בכל יום לבית הספר ובחזרה. אחרים גדלו אצל הסבתא או הדודה או האחים הגדולים. רבים מהם נאבקים במחלת האלכוהול והסמים.


נשות פוקרה בתלבושת מסורתית ותיק פלסטיק שנראה לגמרי לא קשור

 

אוספים קקי של פרות לחימום

גם היום ישנם ילדים רבים הגדלים הרחק מהוריהם, שנסעו לעבוד במדינות זרות והשאירו אותם לגדול אצל הסבתא. הילדים בבתי היתומים עובדים למחייתם רק כדי לממן את קיומו של בית היתומים. הם רעבים. הם מתגנבים חרש לשולחן שבקצה המסעדה, כזה שמאחוריו עציצים המסתירים אותם, ומחייכים אלי מבעד לפרחים. איך קוראים לך? הם שואלים. אני עונה ושואלת לשמם. הם עונים ומבקשים קצת אוכל. חצי לחמניה, עוגיה, מיץ. משהו. בשקט, בסתר, כדי שבעל המסעדה לא יראה ויגרש אותם. ככה עובדים הדברים בלייק סייד.

 

בחנויות להשכרת אופניים תיירים מתמקחים על 50 רופי, שהם 2.5 שקל. הם יוותרו על האופניים וילכו לחנות אחרת בגלל הסכום הזה, והמשפחה שסירבה לרדת במחיר תיאלץ לאכול קצת פחות. המשוואה היא חדה וברורה. התיירים לא רואים כי הם מסונוורים מהתפאורה העשירה, אבל את אותם מוכרים בחנות היפה והנקייה הם יפגשו בערב בפארק, אוספים את הקקי של הפרות כדי לייבש אותו ולהשתמש בו לחימום.

 

התיירים יוצאים לטיול ראפטינג מפנק שבו הם בעיקר עסוקים בענייני בנים-בנות, גראס ואוכל ואקשן, והמדריכים דואגים לכל צרכיהם במקצועיות מעוררת פליאה. ואחרי שהמדריכים חוזרים מהנהר הם הולכים לביתן עלוב ומבשלים לעצמם ארוחה צרה, והולכים לישון בחדר אותו הם חולקים עם עוד שלושה חברים, כשלרוב הם גם חולקים איתם את אותה מיטה כי החדר מיועד רק לשניים..


מדריכי הראפטינג עושים הכל כדי שהחוויה תהיה מושלמת

 

מנסים לצוד איזו תיירת אירופית עשירה

רוב המקומיים שגרים כאן הגיעו לפוקרה בגיל צעיר מאוד כדי למצוא עבודה ולנסות להתרומם ולצאת מהכפר שבו גדלו. אלה שאנחנו פוגשים כאן הם אלה ששרדו. השאר חזרו לחיות בכפר, לעסוק בחקלאות. הניתוק מהבית בגיל צעיר יכול לדפוק אותך לגמרי. הם לבד, חופשיים לחלוטין מסונוורים מהשפע. בחורות לבנות וחופשיות, סמים, אלכוהול, מועדונים, ממתקים. הם חיים במציאות שבה הכל מותר, מנסים לצוד לעצמם איזו תיירת אירופית עשירה ומשכילה שתהיה כרטיס היציאה שלהם מהכאוס והעוני. רבים מהם מצליחים.

 

זוגות מעורבים בפוקרה הם תופעה נפוצה כל כך, עד שבערב אחד אתה יכול למצוא את עצמך מסביב לשולחן עם בחורה שוויצרית הנשואה לנפאלי, סקוטית נשואה לנפאלי, ישראלית שרוצה להתחתן עם נפאלי, קנדית ונפאלי.

 

באוטובוסים המקומיים הצפיפות אותה צפיפות כמו בכל מקום אחר בנפאל, הריח אותו ריח והמוסיקה אותה מוסיקה. היית מצפה שבמקום כל כך מתוייר, הנוסעים המקומיים (שהם בדרך כלל הרוב המוחץ באוטובוס) כבר לא יסתקרנו ממראה עור בהיר ושיער מתולתל. אבל לא. הם נועצים מבטים כמו בכל מקום אחר.


שקיעה מעל האגם. הפארק וגגות הפח

 

הטבח במסעדת be happy וכל הצוות שאיתו עובדים שבעה ימים בשבוע, משבע בבוקר ועד עשר בלילה. יש להם מזל שהבוס שלהם מתחשב, ולכן הם מקבלים שעתיים הפסקה ביום. כשהם גומרים לעבוד הם חוזרים לחדר הקטן שלהם, בו הם ישנים כולם ביחד. המשכורת הממוצעת לעובד שכזה- 4,000 רופי לחודש. זה בערך 200 שקל. לחודש. אין חופשות ואין ימי שבת. עובדים יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום. בעיר תיירותית כמו פוקרה אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לסגור את המסעדה אפילו ליום אחד. אחרת הלקוחות יברחו למקום אחר.

 

אם לוקחים אופניים ויוצאים קצת מהרחוב שלגדת הנהר, ממשיכים איתו הלאה לכיוון השדות והכפרים שבקצה, הנוף משתנה תוך עשר דקות. שדות אורז ירוקים, עדרי סוסים מלחכים, כפריות חולצות שד, אגם, נהר, פרות ועזים וגדיים. שקט ואויר נקי.

 

פוקרה היא הכל ביחד. יש בה בלאגן ורעש וצבעים חזקים (בעיר עצמה-תענוג!), יש בה מסעדות מפנקות ויקרות ומלונות פאר, ויש בה מקומיים שלכל אחד מהם יש סיפור. אל תתנו לתפאורה החיצונית להשלות אתכם. מאחורי הוילון של פוקרה תמצאו את נפאל, אמיתית וחודרת לנשמה.

 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על המשפחה המטיילת

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נאפלית עם עלים מהגינה, קוטמות את השורשים
צילום: צביקה אברמוביץ
תופעה נפוצה בפוקרה. זוגות מעורבים
צילום: צביקה אברמוביץ
נדנדות במבוק נבנות על שדות אורז קצורים
צילום: צביקה אברמוביץ
צילום: צביקה אברמוביץ
הסיר המיוחד של הרוטי על האש בחצר
צילום: צביקה אברמוביץ
מומלצים