רק בלי בושות: להיקלע למרוץ אופניים במדגסקר

כשהייתי ילד היתה לי פנטזיה ליטול את הגלובוס המואר שאבא קנה לי, לעצום עיניים, לסובב בחוזקה ולהמתין בסבלנות עד שהעולם יחדל מלהסתובב. או אז אניח את אצבעי על כדור הפלסטיק וסוף סוף אפקח את עיני כדי לגלות להיכן אסע הפעם הזו.

אלא שמשהו קרה לי ב-12 באוגוסט 2008, כשהטיל הרוסי ההוא שפגש אותי בכיכר אחת בגיאורגיה בשלהי מלחמה לא שלי שאותה סיקרתי כעיתונאי "ידיעות אחרונות", וכמעט קיצר את חיי באבחה. למרות שנכשל במשימתו המקורית, רסיסיו שניקבוני ככברה דנו אותי לתקופה ארוכה של שיקום והתאוששות מענים וכואבים ברובם, אבל גם מעוררי השראה ומאירי עיניים.

הרעיון הוא לבחור בכמה פינות מרתקות ברחבי העולם ולחצותן באופניים, פינות אלה ייבחרו בחלקן בגחמה של רגע. אחרי הפרקים הראשונים  במסע, שבהם דיוושתי בכמה מהכפרים הנידחים ביותר בלאוס - אני ממשיך לרכוב במדגסקר, הפעם יחד עם חברתי נועה.

זה קרה קצת אחרי 14:00 כאשר ראינו אותו לראשונה. לא בחנתי את פניה של נועה באותו רגע ממש,

מרוכז בירידה התלולה שלפנינו ובחשש הבלתי נגמר שאיזו משאית אחוזת טירוף תגיח בסיבוב הקרוב ולא תבחין בנו. אבל הייתי בטוח לחלוטין שחיוך רחב עלה על פניה של החברה שלי, בדיוק כמוני, חיוך שביטא רווחה וסיפוק על שעשינו את זה. 

מה שראינו לא היה אלא רצועה צרה וכחולה, עדיין מרוחקת לפחות שעת רכיבה נוספת. אבל לא היה ספק: אחרי 13 יום, אין סוף שעות על אוכף צר ללא רחמים, ולמעלה מ-1,000 קילומטרים בכבישים ובדרכי עפר אבנים החוצים את מדגסקר מצפונה לדרומה - אנחנו במרחק נגיעה מקו הסיום הראשון של המסע על חוף תעלת מוזמביק המפרידה בין האי העצום הזה לבין אפריקה.

תמורה נפלאה. נופי מדגסקר מגוונים להפליא (צילום: נועה ארנון)

קו הסיום הראשון. כי עוד הרבה קווי סיום לפנינו. גם כאן, בפיסת הארץ שבאוקיאנוס ההודי הזו שלפני מיליוני שנה נקרעה מאפריקה ומהרבה בחינות נשתמרה - אמנם מצולקת ולמודת סבל ותחלואים שבהם ניתקל שוב ושוב - כתיבת נוח מופלאה.

מבחן רכיבה מסמר שיער

היה זה ללא ספק המבחן הגדול הראשון של רכיבה מתמשכת ולפעמים מסמרת שיער בתוך תוכו של עורק חיים מרכזי במעוז עולם שלישי, צר כנמלה וחסר חמלה. לצידנו כל העת הזו טונות של משאיות ומפלצות taxi brousss (מוניות שירות נוסח מקומי) משולחות רסן, עדרי zebu (זבו - בקר מוכה רזון עטור גיבנת), ריקשות pouss pouss נגררות בידי רצים תובעניים, כפרים מרהיבים אך מוכי עוני, למורים מרהיבים וקופצניים, לטאות מוזרות מראה, ועצי באובאב משונים אפילו יותר. יותר מכל אלה בלטו התושבים למודי העוני שכבשו את לבנו בקריאות ה"סלים וואזה" שלהם, כלומר - "שלום לך איש לבן".

התעניינות רבתי. ביקור של רוכב אופניים לבן - עניין נדיר מאד כאן

נדיר שבעתיים ביקורה של רוכבת (צילומים: צדוק יחזקאלי) 

זו היתה דרך מפרכת פיסית ומנטלית כאחת, לעתים אפילו מענה עד דמעות, אבל כמעט תמיד עוצרת נשימה בשל הפסיפס הצבעוני של נוף אנושי ופיסי, עם כל ההפתעות שרק נסיעה בקצב האופניים יכולה לספק לך בארץ האתמול.

וההפתעות הגיעו בקצב מסחרר. רק שעתיים קודם לכן נתקלנו בעיבורה של עיירת שוק אחת בואכה דרום מדגסקר, בהמולה פטפטנית של רוכלים ודוכני באסטות עמוסי סמבוסות מטוגנות ובטטות מבושלות. אלה נאבקו ביניהם על שטר בלוי של 100ARI - בקושי 15 אגורות. לא נעדר משם מקומן של קדרות עצומות ממדים של חגבים חצי-מעולפים שניצודו הבוקר כדי לעלות במהרה על המחבתות כמעדן. למען הסר ספק - לא טעמנו.  

סמל הסטטוס האולטימטיבי של המלגזים.

הזבו - תמיד עם דבשת מוזרה ותמיד מועסק בעבודות פרך

אלא שלפתע שמענו צפצופים מחרישי אוזניים, ושאון מרמור מרוגש מההמון. הנה גם מדיו הצבעוניים של רוכב בעיצומו של מרוץ, והראש הרכון קדימה ומעוות ממאמץ, הנה הידיים הלופתות את הכידון המעוקל. הנה הרגליים המדוושות במלוא העוצמה. עוד הפתעה נכונה לנו - מרוץ אופניים בין דוכני החגבים והבסטות, כאילו מישהו העניק לנו תזכורת שאנחנו בכל זאת במאה ה-21. אותה ניגודיות הזויה שמדגסקר - כפי שהיא באמת ולא כסרט אנימציה של דיסני - יכולה לספק במנות גדושות.

ראש בראש מול האדם הלבן

למען האמת, האופניים התגלו כענתיקות חלודים וכמה מרוכביהם עטו לראשם קסדה דמויית חצי ביצה מצחיקה מעידן אחר. רובם לא עטו קסדות כלל. עוד היו להם דוושות שנראו כשריד מוזיאוני מימיהם של רוכבים מיתולוגים שהסתיימו הרבה הרבה לפני שהמאה ה-20 חשבה לחלוף לה.

בעצם, למה לא? מי אמר שלהגיע עם אופניים מצועצעות של 45 אלף שקל לקו הזינוק, יהפוך אותך לראוי יותר מהרוכב המגלזי ההוא שחלף על פנינו ושלח חיוך חסר שיניים קדמיות, עוטה חולצה הצהובה דהויה והמספר 04 שנאחז איכשהו בחולצה בסיכה בודדת?

העובדה שהאופניים חלודים אינה מפריעה לגלות יכולת מרשימה

וכך, תוך כמה שניות התעשתנו ועשינו בדיוק מה שטבוע בדם של כל רוכב אופניים - לפחות אלו שאני מכיר - להתחרות!

נדבקנו לחבורה אחת ונצמדנו לגלגליה. הם הביטו בנו בתדהמה, ניסו לנער אותנו בהתחלה

עד שהסכימו עם העובדה שצמד ה"vazza" - ובעיקר זו הנקבה הלבנה - מצליח לשמור על הקצב עם אופני ההרים, שאמנם נוצקו בטרחה רבה ממגנזיום יוקרתי במפעל האופניים הישראלי היחיד ("סגל") - אבל לא נועדו למרוצי כביש כלל ועיקר.

נשארנו אתם קילומטרים ארוכים. נזהרים לשמור על מרווח ביטחון קטנטן, במיוחד כאשר גילינו שכמה מהרוכבים שלפנינו במרוץ ההכנה לאליפות מדגסקר מתחרים באופניים נטולי מעצורים שמישים. או, כמה התגעגעתי לתחושה המסחררת הזו של קצב רכיבה ולב שועטים יחד כשהמתח אוחז בגרונך מהשאלה אם נוכל להחזיק מעמד ולא לנשור בעלייה הממשמשת ובאה.

את מי עודדו השופטים במרוץ?

בלבנו שמרנו רק משאלה אחת: רק לא לעשות בושות - במיוחד אל מול תושבי כפרי הבוץ והקש שהתפנו מהבטלנות המשמימה של יום ראשון עצלני כדי לעודד את צמד הלבנים הכי מצחיקים שראו בחיים במרוץ השנתי של בירת הדרום Tolaira. לקהל שהאיץ בנו הצטרפו אפילו מלווי המרוץ והשופטים שעל הטנדר. 

שמים בכיס הקטן כל קוף זריז. למורים מרהיבים וקופצניים.

אלמלא השמורות שהוקמו עבורם - היו ניצודים למאכל

זהו - בעיני שלי לפחות - חלק מסוד קסמו של מסע אופניים בארץ נוכריה. לאו דוקא עצם הרכיבה, לא גמיאת מרחק אין סופי והוספת עוד נתון לקילומטראז' הרכיבות, לא הקפת עולם ארוכת ימים ושנים כדי להכנס לאיזה ספר שיאים של מישהו.

אין כמו יום של רכיבה לתוך הקאנטרי המלגזי כדי לתת לך להבין את קסם האופניים באמת.

יכולנו לעשות את זה בג'יפ מהודר כפי שעושים זאת רבים מהתיירים - כמעט כולם צרפתים מדושנים - שנהנים לחזור ולהתפנק בחופים לבנבנים או לדהור בטרקטורונים בנופי הפרא החוליים של דרום האי שאותו חלבו וניצלו במשך למעלה ממאה שנות קולוניאליזם.

רוב התיירים הללו לא טורחים לעצור ולהפנות מבט אל מדגסקר שאינה ריזורטים מלוקקים, יערות גשם או שמורות מופלאות של למורים וטבע פראי, אלא גם כפרים אין קץ של בתי עץ שצבעיהם מתפוררים, וסדקים נפערים בהם. באותם כפרים התושבים מתרוצצים ועוסקים במיליון מלאכות שונות, שמוכרים הכל, שמתקנים כל דבר, שמציעים טוגנים מכל הסוגים ויוצרים ביחד איזה ציור של חיי כפר נוסח דגה או רמברנדט, כפי שהיו יכולים ללכוד אותם במכחול לפני 300 שנה בלי שהתמונה הזו תהיה שונה בהרבה.  

כאילו נלכדו במכחול. עצי הבאובב של מדגסקר.

חלקם חצו מזמן את גיל 1,000 השנה - ועדיין צומחים

אז למה באופנייים? כי כל התמונות הללו לא חולפות ביעף. הן צלולות וברורות, מוחשיות ונושמות, ואפשר לכעת בהן בזכות הכלי הזה שזז בדיוק בקצב הנכון כדי שלא יחלפו אל מול עיניך בטשטוש גמור. בד בבד אין שום חיץ המפריד בינך לבין הצד האפל והכעור של מדגסקר,

אי של קסם השקוע בביצה סמיכה של בערות, הזנחה שלטונית קשה, ושחיתות נטולת רסן וגלויה לעין.

נראה כי רבים מהתושבים כאן עברו מזמן מתקווה לאדישות מקוממת. התשתית התחבורתית מתפוררת ומורכבת ברובה מדרכי חול ובוץ - שמעמידות אתגר לא פשוט למי שמנסה להתחקות אחר המדינה דווקא על אופניו.

כל זה היה ברור לעין עד כאב בצהרי יום אחד, בעיצומה של עלייה אחת, כשפניה של נועה שידרו שהיא קרובה לקצה הסבל. דווקא כאן, כשעוד 70 קילומטר של שממון לפנינו - עד העיירה הקרובה שבה ניתן למצוא קורת גג כלשהי.

בפרק הבא: ממשיכים לרכוב למרות התשישות.