מה יהיה איתך? בת 31 ועדיין בררנית כל כך
משנה לשנה חברתי איילת נעשית יותר מעצבנת ומסרבת אפילו להשתדל להכיר מישהו. כאילו זה ייראה כייאוש אם היא קצת תתאמץ. אני יודעת בפירוש שהיא בדיכאון מהעניין, אבל היא לא מסכימה אפילו לשמוע הצעות
"מה הבעיה שלך? בואי נכיר לך אותו", אני מנסה לשכנע את איילת להכיר בחור חמוד, חבר של טל.
"אני יודעת. הפכת לבררנית. בני אדם משנה לשנה נעשים מקובעים בדעותיהם וקשה להזיז אותם מהם. רק שתדעי לך שהפכת לכזאת", אני מבהירה לה.
"לא ממש הצעתי, שאלת אותי אם אני מכיר מישהו מתאים", הוא מתקן אותי. "ואם קר לך, למה את לא מכבה את המזגן או מנמיכה טמפרטורה", הוא מוסיף תוך כדי הליכה לשלט של המזגן.
"ואם הוא יהיה קוף? ומה הוא עושה בחיים? לא בא לי עכשיו בטוב להכיר אהבל", היא עונה לי.
"הוא עובד עם טל וזה כבר טוב, אז תירגעי", אני מחזירה לה.
"אה, טלי, צר לי לאכזב אותך אבל גם בעבודה של טל יש כמה טיפשים שמצאו את דרכם לשם", היא שואפת עוד שאחטה ומסתכלת עליי.
בואו לדבר על בררנות גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
לפעמים בא לי לחנוק אותה. משנה לשנה היא נעשית יותר מעצבנת ומסרבת אפילו להשתדל להכיר מישהו. כאילו זה ייראה כייאוש אם היא קצת תתאמץ. הבחורה עברה את גיל 31 ואני יודעת בפירוש שהיא בדיכאון מהעניין, אבל היא לא תתאמץ לפחות לשמוע על הצעות שיציעו לה. ואחרי זה אני עוד צריכה לשמוע ממנה כמה המשפחה שלה מייסרת אותה, ואיזה מזל שהיא גרה לבד...
"אמרתי תנסי, לא שלחתי אותך לשכב איתו. תפגשו, תראי אם הוא חמוד בנפשו ולא רק במראה..." אני מנסה להמשיך, אבל היא עוצרת אותי.
"את שולחת לי מכוער? מה, הוא מקריח?"
"מה בנפשו, את שולחת לי מכוער? מה, הוא מקריח?" היא מטיחה בפניי את שאלותיה."איילת, לא ראיתי אותו בכלל. איזה מעצבנת את".
"ואת דוחפת אותו אליי? מה אני נראית לך, אתר פסולת?" היא מתעצבנת.
"לא ראיתי אותו, נכון, אבל אני לא צריכה לבצע למענך בדק בית. תגידי תודה. טל בדרך כלל שונא שידוכים", אני מדברת ברוגע. הרוגע הוא לעצמי, לפני שאני מחטיפה לאיילת כאפה והולכת לי לדרכי.
"טלי, לא בא לי, עזבי. אני לא מכירה את הבן אדם", היא מסרבת כמו שהיא תמיד עושה.
"אבל זה מה שאת צריכה לעשות, להכיר אותו! " אני מטיחה בה.
"לא יודעת" היא עונה לי.
עוד מבט:
מתביישת להודות על מה פסלתי בחורים
אורית גל
ברור שיש בחורים שחובה לפסול אותם, כמו בחור קמצן, או אגוצנטרי מדי. על כך אינני מתחרטת. את יכולה גם לפסול בחור טוב סתם בגלל שהוא לא נראה לך או שפשוט לא זורם לך איתו בלי לייסר את עצמך יותר מדי. אבל אני הגעתי למצב שפסלתי באמת על דברים שנראים לי היום לגמרי הזויים
"תודה באמת", היא נעלבת.
עם האמת אני לא יכולה להתווכח. כבר כמה שנים אני שמה לב לכך שחברינו הרווקים נעשים ממוקדים, סגורים והחלטיים מדי ביחס לדברים שהם רוצים. בלי פשרות.
איילת רוצה גבר שנראה טוב, עובד בעבודה טובה, סימפטי, קשוב והאל יודע מה עוד, אבל היא לא רוצה להזיז את דעותיה מילימטר בשביל להשיג את זה. ואני אפילו לא יכולה להגדיר את דעתה כאן במדויק, אני רק יודעת שהיא לא מוכנה שיכירו לה גבר, כי זה שידוך, היא לא מוכנה להיכנס לאתרי אינטרנט, כי היא מרגישה מושפלת מהעניין, היא לא מוכנה שאמא שלה תתערב לה בחיים כי זה ייתן לה לגיטימציה לחקור אותה אחר כך. שאלו את עצמכם, אז למה חברתך איילת כן מוכנה? לא יודעת!
תוסיפו לכל העניין את העובדה שהיא עורכת דין שעובדת במשרד עם אבא שלה ושותפיו, ועכשיו תבינו מאיפה העקשנות.
"זוכר שהצעת להכיר לאיילת את החבר שלך מהעבודה?" אני שואלת את טל יותר מאוחר בערב תוך כדי התכרבלות עם שמיכה בסלון.
מצד שני:
סבלנות אחותי, אל תתפשרי, פשרה זה רע
האמת העירומה
היצע הבחורים הטובים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא רחב למדי. אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר, תכונה ערטילאית שלא ידעתי לנקוב בשמה תמיד נעדרה מאותם בחורים, ועד שהכרתי את מי שהיום בעלי (להלן "מאמי") לא הבנתי במה מדובר
"טוב, בכל מקרה היא לא מעוניינת", אני עונה.
"גם קופאת וגם מבזבזת חשמל..." הוא ממשיך לדבר עם עצמו.
"אתה מקשיב לי בכלל?" אני מנסה למצוא אוזן קשבת.
"הקשבתי, איילת לא רוצה. היא יוצאת עם מישהו?" הוא צועד בחזרה לסלון, מתיישב ומסתכל עליי.
"לא".
"אז מה היא רוצה, יש לה אופציות לבחירה?" הוא מנסה לברר.
"לא, וזה מכעיס אותי. אני פשוט יודעת שהיא בדיכאון מהעניין", אני מסבירה.
"אז שתישאר כמו שהיא, עזבי. אל תתחנני. זאת הגאווה", הוא מסכם את העניין והולך לעמדתו במחשב.
"הגאווה שלך לא תביא זכר לפתח דלתך", אני מסבירה לאיילת בשיחה הבאה שלנו.
"מה קשור גאווה?" היא מתגוננת.
"אם לא תתאמצי, הוא לא יבוא, ואני לא מדברת איתך על הנושא הזה שוב", אני מבצעת את מה שהמליץ לי טל.
"סבבה, בואי נראה דמדומים 3. בנובמבר מספר 4 יעלה למסכים", מציעה איילת.
"יאללה, תדליקי", אני מתכרבלת על הספה שלה.
"אה, שכחתי לספר לך, חברה של אמא שלי רוצה להכיר לי את האחיין שלה", היא מתחילה.
"נו, מתי תיפגשו?" אני קופצת ומזדקפת על הספה לעמדת שמיעה יותר טובה.
"תירגעי, אמרתי 'לא'", היא משביתה אותי.
"איילת, חפשי את החברים שלך ותדליקי את הטלוויזיה", אני חוזרת להתכרבל.
אני יודעת שאני לא אמורה לשפוט את איילת. אני גם יודעת שהתפקיד שלי הוא להיות החברה הטובה והשקטה בנושא הזה. אבל אני מרגישה כאן פספוס נוראי של איילת לנסות להכיר מישהו. אני מרגישה שיום אחד היא תקום, בת 40 פלוס, רווקה, שממשיכה ללכת לעבודתה ולהיות סגורה בעולמה, בתקווה שהנסיך יגיע איכשהו. ועד כמה שאני יודעת, דברים כאלה כבר לא קורים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
