שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם אמונה באלוהים היא רציונלית? חלק ראשון
    ד"ר מיכאל אברהם לא חושב שאמונה באלוהים עומדת בניגוד לחשיבה רציונלית, אלא להפך: תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה, עד כדי כך שלא ניתן להיות אתאיסט ורציונלי. חלק ראשון בסדרת כתבות שתבקש לבחון את הקשר בין מדע לאמונה. והפעם: מהי אמונה ואיך מבססים אותה?

    בכוונתי לנסות ולשרטט כאן מיתווה של היחסים בין אמונה למדע, כפי שאני תופס אותם. אקדים ואומר שגישתי לאמונה היא רציונלית לגמרי, ובכוונתי לא לגלוש לשום מיסטיקה או טיעונים 'מעל השכל' וכדומה (בעצם אני לא ממש מבין מהם טיעונים 'מעל השכל'. טיעונים ואמונות קיימים בשכל, ולא בשום מקום אחר).

     

    שתי הדיסציפלינות הללו (אני לא יודע אם אמונה היא דיסציפלינה. אני נוטה לחשוב שלפחות התשתית שלה מהווה חלק מהפילוסופיה) יקרות לליבי, ויש לי בהן אמון לא מבוטל. שתיהן סבירות והגיוניות בעיניי, וויתור על אחת מהן הוא צעד שכדי שאעשה אותו יידרשו לי נימוקים כבדי משקל. בינתיים אני לא מכיר נימוקים כאלה. להיפך, אני מכיר נימוקים כבדי משקל להחזיק בשתיהן.

     

    מקובל לחשוב שאתיאיזם היא עמדה רציונלית ואילו האמונה הדתית היא משהו מיסטי, שאינו קשור להיגיון הרגיל שלנו (זה שמשמש אותנו במדע ובחיי היומיום) . אולם בעיניי ההיפך הוא הנכון. לדעתי תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה ודורשת אמונה.

     

    הדברים מגיעים לידי כך, שלמיטב שיפוטי אין אפשרות להיות אתיאיסט רציונלי. כוונתי בזה היא לא רק לטעון שהאמונה באלוקים היא מסקנה שמתחייבת משיקולים רציונליים שונים, אלא גם לטעון שהאמונה היא הערובה היחידה האפשרית לרציונליות (ובכללה למדע).

     

    אוסיף שבעיניי המחיר הכבד ביותר שאצטרך לשלם אם וכאשר אצטרך לוותר על אמונתי באלוקים הוא הויתור על הרציונליות. זהו מבחינתי היחס הבסיסי בין אמונה למדע.

     

    אמונה ומדע: בין נצרות ליהדות

    סתירות בין האמונה למדע הן נושא עתיק למדי. דומה כי הוא מעסיק בעיקר את הנצרות, והרבה פחות את היהדות (המצב באיסלם לא מוכר לי). בארה"ב מתפרסמים עשרות רבות של ספרים ומאות מאמרים נגד ריצ'רד דוקינס ונגד האתיאיזם המדעי. כמעט כל החיבורים הללו נכתבים על ידי נוצרים.

     

    כמעט ואין אף ספר שכתב יהודי בנושאים אלו, בודאי לא בשנים האחרונות. ספרי 'אלוהים משחק בקוביות' שיצא בעברית בשנה האחרונה, הוא חריג למדיי על המפה הזאת.

     

    זוהי תופעה מרתקת בסוציולוגיה של הדת, אך היא קשורה גם לתכנים ולצורות ההתייחסות היסודיות של הדתות השונות. בעולם הנוצרי (בעיקר הקתולי) יש אפיפיור וההחלטה מה נכון ומה לא היא מוסדית. האפיפיור הוא שמחליט אם השמש מסתובבת סביב הארץ או להיפך. הוא שמחליט אם האבולוציה היא תיאוריה קבילה וכיצד יש לפרש אותה.

     

    לעומת זאת, בעולם היהודי, לפחות עד הדורות האחרונים, אין אפיפיורים. מי שאחראי על ידע מדעי ועובדתי אינו הממסד הרבני אלא מומחים שונים. קביעות מדעיות לא אמורות לקבל גושפנקה רבנית, ואין פרוצדורות של שינוי ההשקפה לגבי עובדות (כפי שנהוג בעולם הנוצרי). כבר הרמב"ם, לפני למעלה מ-800 שנה, קובע בספרו מורה הנבוכים, ח"ב פכ"ה:

     

    "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם".


    הרמב"ם: הציג גישה שכלתנית כלפי האמונה

     

    גם בהמשך דבריו שם הרמב"ם קובע שאם השתכנענו במופת (=הוכחה), מדעי או פילוסופי, בעובדה כלשהי, אזי הכתובים לא אמורים להשפיע על מסקנתנו זו. לכל היותר ניזקק לפרשנות יצירתית, כדי להתאים את הכתובים למסקנות העובדתיות שלנו.

     

    בסופו של דבר בעולם היהודי השקפות ותפיסות מדעיות נקבעות בכלים מדעיים. ישנן כמה מגבלות על החופש הזה (עיקרי האמונה עוסקים גם בכמה עובדות: שהקב"ה ברא את העולם, שהוא נתן תורה, שהוא משגיח על מה שקורה וכדו'), אך מדובר רק בכמה קביעות מאד יסודיות וכלליות, ובודאי לא בפרטים כאלה או אחרים.

     

    מתווה הדיון

    טיבם של קונפליקטים בין אמונה למדע הוא שהם טעונים ברגשות עזים משני הצדדים (האתיאיסטי והמאמין), מה שפעמים רבות מוליך את הדיון לפסים מתלהמים, מוטים, ולא ענייניים. הצדדים נוטים בדרך כלל שלא להקשיב, ולכן גם לא להשתכנע.

     

    אם בכל זאת נרצה לנהל דיון רציונלי ושיטתי בנושאים אלו, דומני שדיון כזה אמור להתנהל באופן הבא: ראשית, יש להגדיר את הטענה של המאמין. האתיאיזם יוגדר כשלילתה של האמונה. לשם כך עלינו להגדיר את תוכן האמונה (מהו האלוקים שבו מאמינים) ואת מיקומה של האמונה בנפש (שכל רגש וכדו').

     

    לאחר מכן עלינו לבחון מהן הדרכים בהן ניתן לבסס את האמונה, ובתוך כך ניזקק לדרכים השונות לצבור מידע בכלל (כמו במדע). רק לאחר שנעבור את כל השלבים הללו נוכל לבחון את היחסים בין אמונה באלוקים לבין תוצאות וממצאים והנחות יסוד מדעיות.

     

    מטבע הדברים המצע כאן קצר, והוא לא יאפשר לי לפרט כפי שראוי היה לעשות בנושאים כבדים ומורכבים כל כך. מה שאנסה לעשות כאן הוא לשרטט מתווה מעט מפורט יותר, שיציע מסגרת לחשיבה ודיון בנושאים הללו. כל אחד מהקוראים יכול למלא את המסגרת הזו כהבנתו ולפי דרכו.

     

    האם אמונה היא טענת עובדה?

    רבים טוענים שאמונה היא עניין שברגש ולא בשכל. יש שאומרים שזה משהו שמעל השכל (מה זה בכלל?). במקומות אחדים ניתן לראות טענות שאמונה אינה נוגעת לעובדות אלא לחוויות ורגשות, כלומר במדובר במשהו סובייקטיבי.

     

    מתוך גישות כאלו ניתן להגיע למסקנה שמתפצלת לשני כיוונים שהם לכאורה מנוגדים:

     

    1. חיזוק האמונה. אם מדובר במשהו שאינו עוסק בעובדות ולא טוען מאומה לגביהן, אזי אין להתחבט בקונפליקטים מול המדע. הבעייתיות סרה מאליה.

     

    האמונה מקבלת כאן לגיטימציה אוטומטית, שמאפיינת מאד את עולמנו הפוסט מודרני. זהו סוג של נראטיב, או תחושה, והוא לא יותר גרוע מכל נראטיב אחר. האמונה הופכת לעמדה שלא ניתנת לתקיפה (אני לא מדבר על הינתנות להפרכה. בזה ניגע בהמשך), וכך היא פטורה מלהגן על עצמה.

     

    2. החלשה של משמעות האמונה. אם מדובר ברגש סובייקטיבי, אזי אין כאן משהו אמיתי (מעבר לפסיכולוגיה), ולכן הצהרה על אמונה אינה אלא דיווח על מצב נפשי, ולא טענה על העולם.

     

    לפי גישה זו ניתן להניח שאין מקום לאמונה במובן העובדתי-אובייקטיבי. רגשות הם כמובן לגיטימיים, שכן הם עניינו הפרטי של המרגיש. אבל בשורה התחתונה ישנה כאן הנחה שאמונה אינה יכולה להיות משהו מבוסס, סביר, או רציונלי.

     

    על אף שהטיעונים הללו לוקחים את האמונה לכיוונים מנוגדים, בעצם מדובר בשתי פנים של אותה מטבע. מכיון שהאמונה מבטאת רגש סובייקטיבי ולא טענות עובדה, אזי היא לא ניתנת לתקיפה. אבל זה עצמו נובע מן העובדה שהיא לא באמת טוענת משהו.

     

    אדם שמצהיר על אהבתו לשוקולד אינו טוען טענה משמעותית. הוא מצהיר על רגש או נטייה כלשהי שקיימת אצלו, אך אין כאן טענה על העולם במובן שעשוי (או עלול) לעורר ויכוח כלשהו.

     

    שקר או אמת?

    אני רוצה לפתוח את הדיון בהצבת עמדה מנוגדת לתמונה שתיארתי עד כה. מבחינתי אמונה היא טענת עובדה. כשאני אומר שאני מאמין באלוקים, כוונתי לטעון טענת עובדה: 'יש אלוקים'. אם אכן זו טענה אמיתית בעיניי, אזי מכאן כמובן נגזרת המסקנה הלוגית הפשוטה, שהטענה 'אין אלוקים' שקרית.

     

    כך הוא גם לגבי עמדה אתיאיסטית. גם זו בעיניי עמדה שטוענת טענת עובדה: 'אין אלוקים'. ולכן ממנה נגזרת המסקנה שהטענה 'יש אלוקים' היא שקרית. טענת עובדה, להבדיל מחוויות ורגשות, כפופה לחוקי הלוגיקה, ואם הטענה היא אמיתית אז היפוכה שקרי ולהיפך.

     

    מהתמונה אותה תיארתי עולה כי יש כאן ויכוח על כל הקופה. בכוונתי כאן לשלול את האפשרות של הבריחה הנוחה כל כך אל הסובייקטיבי, שפוטרת אותנו מהתמודדות עם השאלות.

     

    חשוב להבין שבינתיים עוד לא טענתי שהאמונה באלוקים אכן נכונה, ובודאי לא הסברתי מדוע אני חושב שהיא נכונה. כל מה שטענתי הוא שאמונה היא טענת עובדה, תהא אמיתית או שקרית. משמעות הדבר היא שיש לדון בה במונחים של אמת או שקר, והכיוון של בריחה אל הסובייקטיביות שתיארתי למעלה אינו רלוונטי.

     

    כאנקדוטה אוסיף כאן, שכל עוד לא מתנהל דיון שמברר את משמעותה של האמונה, לא ברור כיצד עלינו להתייחס לממצאים של סקרים שונים שמצביעים על אחוזים פנטסטיים של המאמינים בכלל האוכלוסיה.

     

    כאשר סקר כזה מעלה כי 70-80% מהאוכלוסייה מאמינים באלוקים, אני מניח שהוא כולל בתוכו כמות לא מבוטלת של מאמינים במובן הראשון, הסובייקטיבי-רגשי-חווייתי, ורק חלק מן המוגדרים כמאמינים הם מאמינים במובן שהגדרתי כאן. לכן נטייתי היא לייחס לסקרים הללו (כמו גם לרבים אחרים) משמעות מוגבלת למדיי.

     

    תוכן האמונה: מהו אלוקים?

    השלב הבא של הדיון אמור לעסוק בשאלה מהו העצם הזה שעלינו אני מדבר (או שבו אני מאמין)? כיצד מגדירים אותו? הרי חייב להיות תוכן לאמונה כזו כדי שניתן יהיה לטעון שמדובר בטענת עובדה. הטענה חייבת להכיל תוכן כלשהו.

     

    לא אכנס כאן לדיונים מייגעים ולא פוריים במיוחד, ואסתפק לצורך הדיון באלוקים כיישות מופשטת, כנראה בעלת כוחות גדולים מאד, שבראה את העולם ומנהלת אותו במובן כלשהו.

     

    על גבי האפיון הכללי הזה ניתן להמשיך ולהעמיס תכנים פרטיקולריים שונים, כמו התכנים הדתיים של הדתות השונות (כגון: היישות הזו גם הוציאה אותנו ממצרים, וכתבה ונתנה לנו תורה במעמד הר סיני. או: היישות הזו גם התגלתה לישו והתגלמה בתוכו, וכדו'). משמעותה של ההבחנה בין שני המישורים הללו תידון בהמשך.

     

    דרכי הביסוס של האמונה

    אם היינו עוסקים באמונה במובנה הסובייקטיבי, שאלת דרכי האישוש וההנמקה לא היתה רלוונטית. אך לאור הטענה שמדובר בטענת עובדה, שאלת האישוש והביסוס הופכת להיות רלוונטית וחשובה.

     

    לכן השלב הבא בדיון הוא לבחון מהן הדרכים העומדות בפנינו כדי לבסס את טענת העובדה הזו, ומה יחסן של הדרכים הללו לדרכים שבאמצעותן אנחנו צוברים ומבססים מידע מדעי.

     

    בנושא זה פתוחות בפנינו שתי דרכים עקרוניות: אמפירית ורציונליסטית (ולא: 'רציונלית', יען כי שתי הדרכים טוענות לרציונליות). אמפיריציזם היא גישה שמאמינה בצבירת מידע אך ורק מתוך תצפיות. הרציונליזם מוכן לאמץ גם מידע שנגזר משיקולים פילוסופיים אפריוריים, כלומר מסקנות של חשיבה ולא לא רק תוצאות שמתקבלות מתצפיות. בהמשך נראה שההבחנה הזו אינה כה חדה כפי שאולי ניתן היה לחשוב.

     

    לכאורה הדרך האמפירית אינה רלוונטית לשאלת האמונה, שכן לא נראה שיש דרך כלשהי לצפות באלוקים באמצעות החושים, או באמצעות מכשירי מדידה כלשהם. על כן, נראה שנותרה בפנינו רק הדרך הרציונליסטית, כלומר לגזור את קיומו משיקולים פילוסופיים שונים. האם באמת זה כך?

     

    קאנט ב'ביקורת' הראשונה שלו מחלק את הראיות האפשריות לקיומו של אלוקים לשלושה סוגים:

    1. שיקול אונטולוגי, שגוזר את קיומו של אלוקים מתוך עיון פילוסופי-מושגי.
    2. שיקול קוסמולוגי, שגוזר את קיומו של אלוקים מעצם העובדה שקיים משהו (ההנחה היא שלכל דבר צריכה להיות סיבה, או עילה).
    3. שיקול פיסיקו-תיאולוגי, שלפעמים מכונה 'ראיה מן התכנון' (או מן המורכבות. מדובר על שימוש בהנחה שדבר מורכב או דבר שמתאים למטרתו ונראה מתוכנן, לא סביר שהוא נוצר מעצמו. לכן צריך להיות מישהו שיצר/ברא אותו).

     

    סוג הטיעון הראשון הוא אפריורי, ולכן הוא שייך בעליל לקטגוריה הרציונליסטית. סוג הטיעון השני כבר נזקק לתוצאה של תצפית כלשהי, אבל במובן מאד מינימלי: העובדה שיש משהו שקיים.

     

    סוג הטיעון השלישי כבר נמצא בתווך בין האמפירי לרציונליסטי. מחד, ישנה כאן הסתמכות על תכונות ספציפיות של המציאות, ואלו כמובן תוצאות של תצפיות (העובדה שהעולם מורכב ומתוכנן אינה ידועה לנו אפריורי, אלא אנחנו מתוודעים אליה באמצעות צפייה בעולם).

     

    מאידך, המסקנה אותה הסקנו אינה שייכת למדע, ולו רק בגלל העובדה שהיא לא נותנת לנו ניבויים (פרדיקציות), ולכן היא לא ניתנת לאישוש או הפרכה מדעית. על כן זוהי אולי מסקנה מתצפיות, אך היא עצמה לא שייכת לספירה המדעית.

     

    בטורים הבאים אמשיך את המתווה שהוצג כאן. בין היתר, אנסה לבחון ביתר פירוט את הדרכים להגיע לאמונה, ובעיקר להשוות בינן לבין הדרכים בהן אנחנו משתמשים במסגרת המדע. לאחר מכן אכנס לבחינת היחסים בין האמונה למדע.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האם אמונה באלוהים היא רציונלית? חלק ראשון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים