"אז מה הולר, גם אתה נפלת?" שאל אותי חבר ארצישראלי כשהצעתי לו חברות בפייסבוק לראשונה.

אתם מבינים, עד לא מזמן הייתי מהמעצבנים האלה שאין להם פייסבוק, הצדקנים הנפלאים האלה, נושאי הלפיד, התקווה האחרונה של האנושות, אלה שאין להם חשבון ברשת החברתית של כ-ו-ל-ם. זה לא ששנאתי פייסבוק או אנשים שיש להם פייסבוק. פשוט ידעתי שאין לי מה לחפש שם כי את החברים שלי אני יכול לספור על יד אחת. עם שתי אצבעות קטועות.

תראו אני אחד כזה שצריך חברים כל הזמן אבל לא ממש סובל אף אחד. כן אני יודע, מצבי קשה. יש לי כל הזמן את הרצון להיפגש, לשתף, לשתות, לארח, לטייל אבל הבעיה שאחרי שלוש דקות נמאס לי מכולם ולקינוח אני גם נהיה די דוחה.

הכי מדאיג שזו גם מחלה מדבקת ולפעמים שלומית ואני שוכבים במיטה ושלומית נאנחת, "אין לנו בכלל חברים". והנה מגיע סוף שבוע וכל שעתיים בירה עם מישהו אחר ואחר כך שוב מיטה ושלומית נאנחת, "אין לי כוח לכל הפגישות האלו, סופ"ש הבא לא זזים מהספה".

אז דווקא פייסבוק הפך לפתרון די נוח לשמור על קשר קר, יחסי ישראל-מצרים כאלו, שלום פייסבוק כזה. ולפעמים הבאתי אותה בלייק לתמונה ולפעמים אפילו נגררנו לארוחת ערב עם חברים וירטואלים שלפעמים הפכו גם למערכת יחסים אורגנית, חופשיה מפיקסלים, מחוץ לחווה של זאקרברג.

"כל אחד שחבר שלי בפייסבוק, אני בחופשי יכול להרים לו טלפון לשאול אותו מה המצב גב-גבר", אמר לי חבר לעבודה (ולפייסבוק). טוב אז אני לא. דבר ראשון אני לא מסוגל להרים לאף אחד טלפון ולהגיד לו גב-גבר, אלא אם שמו הפרטי גב ושם משפחתו גבר. ועם כל ה-170 מכרים שהסכימו (תהרגו אותי איך) להיות איתי באותו המועדון, מתוכם התעצבנתי על 150 בערך וחסמתי את הפרצוף מהקיר הפרטי שלי. והנה שוב חזרתי לאותה הוויה פאטתית שמוכיחה את הטענה שאם אין חברים אז אין חברים.

ובכל זאת (חייב להיות בכל זאת) כמעט קיבלתי אורגזמה כשנחתה לי השבוע הזמנה ראשונה לגוגל+, הרשת החברתית החדשה של גוגל שהיא בעצם בדיוק פייסבוק ובאותו הזמן לא פייסבוק בכלל. ישר עפתי על עצמי ובחרתי תמונה ושורת מחץ לפרופיל וקצת ביו וקישור לבלוג האישי ולעבודה וכמה למדתי ועוד קצת על עצמי ועלי ואנוכי.

אחר כך התחלתי להזמין את כל החבר'ה והרגשתי הכי שווה שבעולם. הרי גוגל פלוס זה כל כך אכסקלוסיבי, שגם מי שחבר במועדון לא יודע אם הוא באמת חבר. גם סרגיי ולארי היו צריכים לחכות להזמנה והנה אני מחלק אותם כמו לייקים אחרי קליפ "בת מצווה דנית יוצאת מתוך צדפה".

עוד אימייל ועוד אימייל וסידרתי את כל החבר'ה עם חשובון ובתוך במעגלים כי זה כל היתרון של גוגל+ שאומר שלא כל ה"חברים" נוצרו שווים ואפשר למיין אותם בקבוצות כגון: חברים טובים, חברים טובים קצת פחות, משפחה, משפחה רחוקה, מכרים, אלו מהמשרד, השמן מהבודגה ואנשים שאני לא סובל במיוחד.

במהלך היומים שחלפו לאחר מכן, האצבע שלי הייתה בהתקף אפילפסיה על הריפרש של תיבת האימייל, מחכה שאנשים כבר ינשקו את רגלי בתודה על כך שגאלתי אותם מייסורי הפייסבוק עם הזמנה נחשקת לאותו הדבר.

אבל כלום. נאדה. האינבוקס שלי ריק כעיירת רפאים. שיח אלקטרוני מתגלגל ברחוב הנטוש.

ופתאום בפייסבוק הודעה "מישהו יכול לארגן לי הזמנה לגוגל+?" וסוף סוף הרגשתי שהנה, מישהי מחכה לי מעבר לאופק שאבוא להצילה על סוס החיפוש ומיד שיגרתי אינווייט. אחרי מספר שעות נפגשנו בגוגל והיא כתבה לי על הדף "אתה מהמם ששלחת לי הזמנה, אבל מה טוב בסיפור הזה?" ושם נדומה לה השלישיה הסוערת.

למחרת בבוקר חיכתה לי הודעה בפייס: "יחסית למשך הזמן שלקח לך להצטרף לפייסבוק ממש מיהרת עם גוגל הזהב הזה". לא ברור לי מה חשבתי בדיוק. אולי כמאמץ מאוחר של פייסבוק חשבתי שזו ההזדמנות שלי. אולי הרגשתי שזו ההזדמנות של נער נשרך להפוך למוביל. שכולם יבואו אחרי פעם אחת. הנה האישור שגם אני אחד מהחבר'ה. לא יודע. שום דבר מכל הבירבור הזה לא ממש הגיוני. כנראה שכל מה שאני מנסה לאמר בעצם זה שחבר'ה, יש הזמנות לגוגל+. פרטים במערכת.