בשייח ג'ראח אין אספרסו. תשובה לעמיר פרץ

עמיר ידידי שלומות.

אני מקווה שהחיים על הפלנטה שלך עדיין אפשריים. לא רק משום שאתה שם, כחבר וכעמית, אלא בעיקר משום שזו הפלנטה הנכונה להיות עליה ולהילחם למענה. הפלנטה של הסולידריות, החברה והשלום. קראתי לא מזמן את הביקורת שלך על מחנה השלום. מחנה של יום שישי, כוס האספרסו וההסתגרות המתנשאת.

אני לא יודע אם התכוונת למחות או לעורר. אבל דבר אחד ברור לי - אתה לא מכיר מספיק את החוויה הירושלמית. דווקא בירושלים, על פתחו של הר הגעש המדיני, החברתי, הדתי והאידיאולוגי התפתח בשנים האחרונות מודל אחר לגמרי של שמאל, של מחנה שלום.

זה מחנה אקטיבי, מגוייס, מעז, רדיקלי, נחוש, נוקט בעמדות ובעיקר לא מסתגר. בייחוד לא ביום שישי. זה כמעט שנתיים נפגשים חברי "סולידריות שייח ג'ראח" במזרח העיר. בחזית העירונית, דרכה מנסים נתניהו ושלוחיו מימין להרוס כל סיכוי עתידי לשלום, מתכנסים מאות פעילים ולא נותנים לרכבת החורבן לצאת לדרך.

זה כרוך בהרבה מחירים אישיים: מעצרים, משפטים, חשיפה לאלימות ולהשמצות. רבים מהם מוותרים על קריירות מבטיחות ומשלמים מחירים משפחתיים יקרים. הדברים נעשים בשילוב שלא נראה כאן הרבה מאוד שנים: כמה דורות של פעילים - ותיקים וצעירים כאחד, דתיים וחילונים, נשים וגברים והחשוב מכל - זו אחת הפעולות הפוליטיות האקטיביות היחידות של ישראלים ופלסטינים במשותף. ללא מורא מהכוחות שבחוץ וללא משוא פנים אחד כלפי השני. שוויון גורל וערכים מלא.

אותה רוח מהפכנית. הפגנה בשייח ג'ראח (צילום ארכיון: אוהד צויגנברג)

אני יודע שהביקורת המרה שלך באה מהלב המורתח. מי בשמאל לא חטא? המלחמות המיותרות, האדישות וחולשת הלב ברגעים הכי קריטיים. לכן, אני מבקש לנצל את המכתב הפומבי הזה כדי לפנות לכל מי שחושב שהוא עדיין שמאל. שעוד מאמין. שרוצה שלום. שלא מוכן לוותר לנתניהו, לבהלותיו ולמסע הפחדים שלו. לומר לכם: מקומכם איתנו - היום!

אין לנו את הזכות לשפוט ולהרחיק איש מכם. גם הרחוק ביותר חשוב לנו כקרוב. בואו כדי לראות ולהאמין. כדי לתמוך ולעודד. כדי להצהיר ולהתחייב. כי לשלום אין גבולות אנושיים. אלה שמורים למלחמות, לקנאים ולמסוכסכים. וכנגדם אנחנו מבקשים להציב חלופה. ומי שלא יבוא ברור לנו מאילו חומרים הוא עשוי באמת.

אברום