שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הטריפ הרע של הפיל: על גילוי האל.אס.די, חלק ב'
    עם המצאת ה-LSD החלו החוקרים לערוך בו ניסויים והוא חולק בחינם לאלפי פסיכיאטרים כדי שיבחנו איך זה 'להיות משוגע'. ניסוי אכזרי שנעשה בטסקו הפיל והסתיים בכי רע, חשף את הסכנות שבו. רן לוי סוקר את ההיסטוריה של ה-LSD. חלק ב'

    בכתבה הקודמת תיארתי את סיפור גילוי ה-LSD על ידי הכימאי אלברט הופמן, שגם ניסה את הסם על עצמו. הכתבה זכתה לתגובות רבות, חלקם בסגנון: 'טוב, שכנעתם אותי! מה המתכון?' (תום, ירושלים). אחרים תהו אם אני במקרה סוחר סמים. בכתבת המשך זו אשיב על תגובות אלה וארחיב מעט יותר על היתרונות והסכנות של הסם.

     

    הופמן, ממציא הסם, כלל לא העלה בדעתו שמישהו ירצה אי פעם לצרוך LSD לשם ההנאה שבדבר. הוא שיער שאולי יימצאו ל LSD שימושים בעולם הפסיכיאטריה, וזו גם הייתה הגישה העקרונית של מנהליו בחברת סנדוז. הייתה להם תרופה ביד - עכשיו רק צריך למצוא לה את המחלה המתאימה.

     

    סנדוז חילקה בשנות החמישים של המאה העשרים LSD בחינם לאלפי פסיכיאטרים ברחבי העולם. אחת ההשערות הייתה שה-LSD יכול לשמש כסם פסיכו-ממטי, דהיינו סם הגורם באופן זמני לסימפטומים של מצב פסיכוטי: הזיות, איבוד שליטה וכו'.

     

    סנדוז המליצה בחום לפסיכיאטרים לנסות את ה LSD על עצמם לפני שהם נותנים אותו למטופליהם, כדי לחוות בעצמם איך זה להיות משוגע...לפחות לכמה שעות.

     

    משנות הארבעים ועד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים נכתבו אלפי מאמרים מדעיים על ה LSD ושימושיו האפשריים: סיוע בגמילה מאלכוהוליזם, השפעתו על היצירתיות, טיפול בחרדות וחסמים נפשיים ועוד ועוד. מכיוון שאז, בדומה להיום, איש אינו מבין את מנגנון הפעולה של ה-LSD על המוח, לא הייתה סיבה לפסול אף רעיון -הזוי ככל שיהיה.

     

    מותו העצוב של טסקו הפיל 

    אחד הניסויים ההזויים ביותר התרחש בשנת 1962. פילים הם בדרך כלל חיות שלוות למדי. בתקופת הייחום שלהם, עם זאת, פילים זכרים עלולים להפוך לאלימים מאוד: הם מסוגלים לתקוף את המטפלים שלהם, ואפילו נקבות. זו תופעה המכונה 'מאסט' (Musth) והיא מסקרנת מאוד את המדענים כיוון שאגרסיביות מוגברת בזמן ייחום נדירה יחסית בטבע.

     

    פסיכיאטר בשם לואיס ווסט, מאוניברסיטת אוקלוהומה, החליט לבדוק אם LSD מסוגל לגרום לפיל להיכנס למאסט באופן מלאכותי, דהיינו שלא בעונת הייחום. למזלו, היה פיל זכר בשם 'טסקו' בגן החיות של אוקלוהומה. 'טסקו' הוא שם גנרי שכזה לפילים, כמו 'מוקי' לכלבים ו'מיצי' לחתולים.

     

    לואיס וכמה מעמיתיו נסעו לגן החיות, מילאו מזרק ב LSD וירו אותו באמצעות רובה חצים אל ישבנו של טסקו. הם ציפו להשתוללות אלימה, אבל התוצאה הייתה שונה בתכלית. לאחר מספר דקות החל טסקו להפגין התנהגות מבולבלת והתקשה לעמוד על רגליו.

     

    הפילה הנקבה שהייתה בת זוגו ניגשה אליו וניסתה לסייע לו, אבל טסקו התמוטט וקרס אל הקרקע. הוא איבד שליטה על סוגריו, עיניו פזלו לצדדים וכל גופו רעד בהתכווצויות אפילפטיות רבות עוצמה.

     

    ההתקף נמשך דקות ארוכות, ולבסוף החליט לואיס להזריק לפיל סם הרגעה אנטי-פסיכוטי, כדי לנסות ולנטרל את השפעתו של ה-LSD. ההתכווצויות פחתו, אבל טסקו מת כעבור שעה וארבעים דקות.

     

    טעות קשה

    לואיס ווסט ספג ביקורת קשה על הניסוי - גם על קלות הראש שבה הרג חיה נדירה וייחודית כל כך, וגם על הטעויות שעשה במהלך הניסוי. יש חוקרים שהעריכו כי לואיס טעה בחישוב המינון של LSD שנתן לטסקו: הוא הזריק לו כ-300 מיליגרם LSD, פי 3,000 ממנה מקובלת לבן אדם.

     

    אמנם פיל שוקל שלושה טונות, אבל מוחו גדול רק פי שלושה עד ארבעה ממוחו של אדם, וזה שיקול חשוב בקביעת המינון. גם מינון תרופת ההרגעה היה מוגזם באותה מידה, ואולי דווקא הוא זה שגרם למותו של הפיל. במילים אחרות, הניסוי היה רשלני כל כך שאפילו את סיבת המוות המדוייקת לא ניתן היה לקבוע בוודאות.

     

    סיפורו של טסקו חושף עובדה לא ממש מוכרת על ה LSD: נכון להיום, אין אף מקרה וודאי של מוות כתוצאה ממנת-יתר של הסם. זאת ועוד, בניגוד לסמים מוכרים אחרים כמו הרואין או קוקאין- הוא גם אינו ממכר. אך האם פירוש הדבר שהוא גם אינו מסוכן? לא ולא.

     

    טריפ רע מאוד

    כפי שגילה אלברט הופמן על בשרו, אפילו כמות זעירה של LSD מביאה לתגובות חריפות ורבות עצמה אצל המשתמש. מרבית הפסיכיאטרים מאמינים כי למרות שה LSD אינו גורם בעצמו לנזקים נפשיים, הוא יכול להעצים תופעות קיימות: זאת אומרת, אם יש לך נטייה מולדת לחרדתיות או לדיכאון, ה-LSD יכול להעצים אותה עד כדי מצב פסיכוטי כרוני. גם אצל אנשים בריאים לגמרי, 'טריפ רע' הוא חוויה לא נעימה כלל!

     

    מהו טריפ רע? הנה דוגמה. העיתונאי ג'ון וולש מספר על תקופת לימודיו באוקספורד שבאנגליה, בשנות השבעים המוקדמות. הוא וחבריו ללימודים היו סקרנים מאד לגבי ה-LSD, וגם הכירו את הסכנות הקשורות בו.

     

    אחד מהם, בחור בשם רוג'ר, החליט לקפוץ למים ולנסות את הסם. הקונצזוס בקרב החברים היה שלרוג'ר אין מה לחשוש: הוא היה טיפוס בעל אופי יציב וחזק, יפה תואר, הבנות נפלו לרגליו, הוא היה עשיר... בקיצור, סביר להניח שהטריפ שלו יהיה חיובי.

     

    ואכן, הטריפ של רוג'ר התחיל ברגל ימין. הוא שכב על הדשא, נהנה מהמוזיקה שבאוזניו ומהמראות שחלפו כנגד עיניו. ואז, הוא החליט ללכת לשירותים. וזו הייתה טעות רצינית.

     

    כשהביט במראה, הבחין לפתע בחצ'קון על סנטרו. זה היה ח'צקון קטן, אבל רוג'ר לא היה יכול להסיר ממנו עיניו. לפתע, החצ'קון החל לגדול, ולגדול, ולגדול! בתוך שניות כיסה את מחצית פניו ועיוות לגמרי את לחייו, אפו, ואפילו עיניו.

     

    מסתבר שלרוג'ר, כמו לכולם, הייתה בכל זאת חולשה סמויה. במקרה שלו, זה היה הפחד שהוא לא מספיק חתיך. תחת השפעת הסם, החולשה הזו התפרצה במלוא עצמתה והפכה להתקף פרנויה איום שנמשך כמעט שעתיים שבמהלכם רוג'ר היה משוכנע שהוא הפך למפלצת מעוותת. לטריפ הרע של רוג'ר לא היו השלכות ארוכות טווח על בריאותו הנפשית, אבל הוא וגם ג'ון וולש לא ניסו את הסם שנית מאז.

     

    חלק ניכר מהסכנה שטמונה ב LSD נובעת מכך שאיננו מבינים עדיין אילו שינויים הוא מחולל במוחנו. למשל, תופעה ידועה בקרב משתמשי ה-LSD היא תופעת ה'פלאשבקים': התקפי הזיות שפוקדים את המשתמש שבועות או אפילו חודשים לאחר שהשתמש בסם. איש אינו יודע להסביר מה גורם לאותם פלאשבקים: ברור למדי שלא מדובר בשאריות סם שנותרו בגוף, אבל נכון להיום אין להם הסבר חלופי.

     

    זהירות: LSD

    נשוב אל הכתבה הקודמת בסדרה ואל המגיבים שזעמו על האופן החיובי, כביכול, שבו אני מציג את הסם. אל תטעו: זה לא היה טור אישי או פרשנות, כי אם כתבה עובדתית שעסקה בהיסטוריה שהתרחשה באמת.

     

    רוב הציבור כל כך רגיל לקרוא על סמים בכלל ו-LSD בפרט רק מאמרי דעה- הסם 'טוב', או הסם 'מסוכן'- עד שגם כתבות אובייקטיביות לחלוטין נראות כמוטות לצד זה או אחר. אם תיארתי את חלקו השני של הטריפ של הופמן כחוויה נפלאה (החלק הראשון של אותו הטריפ היה, כזכור, טריפ איום ומפחיד) היה זה מכיוון שכך תיאר זאת הופמן עצמו.


    אל.אס.די

     

    נותר לי רק חוב אחד לקוראים. אחרי כל ההיסטוריה והמדע, מהי דעתי האישית על ה LSD?

     

    ראשית אציין שמעולם לא לקחתי LSD, כך שדיעותי אינן מושפעות מחוויה חיובית או שלילית איתו. כאדם שמאמין בכוחם של המדע והטכנולוגיה להיטיב עם האנושות, אני מאמין שתהיה זו טעות לזנוח את המחקר על החומר הכימי החשוב ורב-העוצמה הזה.

     

    רק לאחרונה החלו המדענים שבים ומקדישים תשומת לב ל-LSD ולסמי הזיה דומים, והתוצאות הראשוניות מעודדות למדי. נראה כי סמי הזיה הם טיפול יעיל יותר כנגד דיכאון והלם קרב מתרופות כמו פרוזאק, למשל.

     

    העדר תקציבי מחקר בתחום הם תוצאה ישירה של חוסר בתמיכה ציבורית, שנובע מבורות ופחד עיוור. אסור לנו לתת לפחד לשלוט בעתידנו. מדענים כדוגמת גלילאו גליליי עמדו בגבורה בפני איומים ועונשים כדי להוציא את האנושות מחושך לאור, והאומץ שהפגינו צריך להוות לנו דוגמא ומופת.

     

    בידיים הלא נכונות, ה-LSD הוא חומר מסוכן, אבל אותו הדבר נכון גם לגבי מטוסי נוסעים. איש לא היה חולם להשבית את עולם התעופה בגלל אירועי ה-11 בספטמבר, ואנחנו לא צריכים לדכא את המחקר לגבי ה-LSD בגלל נזק נפשי כזה או אחר שנגרם למשתמשים לא-זהירים.

     

    ומה לגבי חוקיות השימוש האישי, ליגליזציה של הסם? לעניות דעתי, האיסור על השימוש בסם הוא התערבות מוגזמת של המדינה בחייו של הפרט. שלא כמו אלכוהול או קוקאין, LSD אינו ממכר: לא תמצאו משתמשים של הסם שפורצים למכוניות או מכייסים ארנקים כדי לרכוש את המנה הבאה.

     

    נכון, LSD הוא מסוכן - אסור לזלזל בסכנות הנשקפות ממנו! - אבל גם צניחה חופשית, צלילת מערות ורפטינג הן פעילויות מסוכנות למי שאינו מבין בהן. לא הייתי רוצה שהמדינה תמנע ממני לצנוח או לצלול, ואני לא חושב שראוי לתת בידיה את הזכות למנוע מאדם בוגר לעשות כטוב בעיניו בתוך תחומי גופו.

     

    רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'- על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה. www.ranlevi.co.il   

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הטריפ הרע של הפיל: על גילוי האל.אס.די, חלק ב'"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים