חייל דתי, בצה"ל התנהג כחילוני

אז מה אומרים להם עכשיו, לבני המגזר הסופר-מתנדב הזה? די, קישטה, תפסיקו. הדו"ח שפורסם אמש, שבו המלצות קיצוניות נגד שילוב דתיים בצה"ל (למשל: חייל שלא שומע שירת נשים לא ייצא לקורס קצינים ויופנה לנח"ל החרדי) יוצר פה מצב אבסורדי. כלפי מגזר אחד צועקים: "אתה משתמט", וכלפי השני: "אתה משתלט".

סטנדרטים הזויים

זה לא המקום לדון בחרדים - שמתגייסים בשנים האחרונות באלפיהם לשירות צבאי ולאומי, אבל אני

מקווה מאוד שהם עסוקים ולא שומעים מה עושים כעת לאחיהם סרוגי-הכיפה.

כי אם עב"מ היה נוחת היום בישראל, הוא היה בטוח שבפני צה"ל עומדים כעת שני אתגרים בלבד: פינוי מאחזים יהודיים וביצוע הופעות של שירת זמרות. לפחות על פי הדיווחים בתקשורת, אלה הסוגיות שצה"ל מטפל בהן, ולכן אלה המבחנים שמעמידים באובססיביות שוב ושוב בפני כל לוחם: א. האם תהיה מוכן לפנות מאחז? ב. האם תהיה מוכן להקשיב לזמרת? והעב"מ הזה, בצדק, היה בטוח שהשתגענו.

הקלישאה על "מדינה קטנה ומוקפת אויבים" עדיין נכונה לצערנו, האתגרים הביטחוניים האמיתיים בפני צה"ל הם ממש לא פינוי מאחזים או מוסיקה צבאית, אבל כותבי הדו"ח החליטו שזו-זו הבעיה האמיתית של צה"ל, ואותה יש לפוצץ בפניו של חייל דתי חביב בן 18, שבסך הכול רוצה לשמור על ערכיו ומנהגיו, ולחזור לישיבה בשלום.

אני חושב על דמויות כמו רועי קליין, עמנואל מורנו, בניה ריין ועמיחי מרחביה ז"ל, או על בחור כמו אהרון קרוב, שייבדל לחיים ארוכים. לפי הסטנדרטים ההזויים האלה ספק אם צה"ל היה מקבל אותם לשורותיו.

שדה הקרב: מגרון

כנראה יש מי שחושש מהם. מי שלא נוח לו שצה"ל כבר לא נראה כמו הפלמ"ח, ולכן הוא מחליט

לקחת פתאום חבר'ה צעירים דתיים ולדחוק אותם לפינה. אולי לא מתאים שאני אהיה להם לפה, כי למדתי בישיבה חרדית ואז שירתתי ברבנות הצבאית ובעיתון "במחנה", ולכן אצטט חייל קרבי בקבע (המספר האישי שמור במערכת, כדי שעורכי הדו"ח לא יתנכלו לו) שאמר לי בכאב נוכח הפרסומים האחרונים: "למה? למה צה"ל כל הזמן מעמיד אותי בדילמות, וכאילו שואל אותי – את מי אתה יותר אוהב, אותי או את ההלכה? את אבא או את אימא?"

הנקודה הראשונה היא כאמור פינוי ישובים. הרב הצבאי הראשי, הרב רפי פרץ, הוא מחנך עתיר זכויות, אבל לא בגללן הוא נבחר לתפקידו. בואו נודה, שר הביטחון בחר בו לא רק בגלל מעלותיו הרבות ויראת-השמיים שלו, מה שהיטה את הכף היה הפינוי שלו מרצון ומתוך חיבוקים וריקודים מעצמונה במהלך ההתנתקות. איני שופט אותו חלילה על ההחלטה, אל תדון אדם עד שתגיע למקומו (ותפונה ממנו). אבל נראה לעתים כי זה הערך הראשון במעלה בצה"ל היום, בפנייתו לצעירים דתיים: פינוי! לא לבנון, לא סוריה, לא שכם, לא עזה: הזירה האמיתית היא מיגרון.

גבולות של שפיות

יש אולי רק ערך נוסף שמתחרה בערך הפינוי – שילוב של חיילות בתפקידים קרביים יחד עם חיילים דתיים. עזבו אותנו מ"השילוב הראוי" ומכל מיני פקודות שמנסות לאזן, אנחנו נחנך את הדוסים האלה מחדש. אגב, אותו חייל ששוחח איתי סיפר שדווקא מעולם לא יצא בהפגנתיות במהלך הופעה של להקה וגם לא שמע על מקרים כאלה. זה בכלל לא אישיו. מה שכן צורם לו הוא העובדה שלא השתתף באף "מסיבת סוף מסלול" לאורך תפקידיו הרבים ("לא מתוך התנשאות, פשוט הבנתי מראש שלא ארגיש בנוח, חבל שאין לנו יכולת להרים יחד ערב משותף").

רגע רגע, אולי נכריח אותו בפקודה לבוא גם למסיבה, את הסרבן החצוף? הוא הוסיף ותיאר לי איך סביבו מספרים בדיחות גסות ומטרידות, אבל אותו - מכנים חשוך ופנאט, ושאל בתמימות למה בכלל הפרדה בסיסית ומנומסת בין גברים לנשים נחשבת עניין של הדוסים, והיא לא אינטרס כלל צה"לי.

"אני מבין שקשה לי להסביר את עולמה של התורה, ואת יחסה לקדושת היחסים בין המינים, לחבר'ה שלי

שרואים את הריאליטי האחרון בטלוויזיה במועדון" – הוא אמר – "אבל אוקי, בואו נסכים על גבולות של שפיות. למה דווקא צה"ל צריך לאמץ עמדה פמיניסטית קיצונית של שילוב נשים שלא מקובלת גם בצבאות בעולם, בלי שום קשר להלכה אלא להגיון פשוט?". לא, הוא לא מדבר על הפסוק "והיה מחנך קדוש" אלא סתם על הציווי "והיית נורמלי".

אני מניח שהדו"ח המדובר הוא טיוטה שלא תאומץ, כי אני מתקשה להאמין שאלה ערכי צה"ל 2011, ומתקשה להאמין שידרשו ממי שלא מתאים לערכי-העל האלה, גם אם הוא קצין מצטיין ולוחם מבריק, לעוף מפה.

אה, רגע, ובדרך החוצה, אם לא קשה לך, תפנה גם אימא שלך מההתנחלות שבה גדלת, עם זמרת מהלהקה הצבאית שתשיר לך ברקע "יאללה לך הביתה מוטי, שלום ותודה".