מגרגר עם המוות: הכישרון של אוסקר החתול

"...זמן רב לפני שאוסקר התחיל במשמרות המוזרות שלו ליד חולים שעמדו למות, התחלנו כבר להבין שהחתולים היו משמעותיים גם למשפחותיהם של הדיירים שחיו אצלנו. הם הצליחו להרגיע מעט את החרדה שהתעוררה בבני המשפחה כשנכנסו לראשונה לבית סטיר. בעיני מבקרים רבים, המציאות היומיומית של בית האבות עשויה להציג דרישה אכזרית למדי להתמודדות עם המציאות, מעין אזעקה צורמת. וזו רק סיבה נוספת למצוא נחמה במשהו מוכר, אפילו אם מדובר רק בחתול" (מתוך "ביקור חולים עם אוסקר")

ספק אם אוסקר החתול מבית האבות הסיעודי "בית סטיר" ברוד איילנד, מודע לכמות העניין הרבה שהוא מעורר מזה מספר שנים ברחבי העולם ומהווה שגריר של כבוד לדיון לא פשוט בהשלכותיה של מחלת השיטיון (דמנציה), שהופכת לאחת הנפוצות ביותר בעולם המערבי.

כשהגיע אוסקר ב-2005 לבית האבות, יחד עם מספר חתולים נטושים שאומצו, הוא היה גור צעיר. החתולים הגיעו למקום כדי לשמש כחתולים טיפוליים וחברה לחולים שמרביתם מרותקים לכסא גלגלים וסובלים מדרגות שונות של מחלות השיטיון. רק לאחר מספר חודשים, הבחינו צוות המטפלים כי אוסקר החתול, שאהב להתרוצץ במסדרונות ולרדוף אחרי הזנב של עצמו, החל לגלות יכולת אינסטינקטיבית מיוחדת במינה - הוא נכנס לחדריהם של חולים במצב קשה, רבץ שם שעות רבות ולמעשה ליווה אותם אל המוות.

אוסקר ודיוויד (צילום: Dr. Joan Teno)

ד"ר דיוויד דוזה , רופא גריאטרי ועוזר מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בראון, הגיע לעבוד בבית סטיר באותה תקופה בה אוסקר החל להפגין את כישורי "הרחת המוות" שלו בקרב הדיירים. השיטה של אוסקר חזרה על עצמה בכל פעם.

"נשאר עם הדיירים עד שהם הולכים מהעולם"

"אוסקר מגיע אל חדרי החולים, רץ או מזנק הישר למיטה שלהם ופשוט רובץ בה. הוא מסרב לזוז ונשאר עם הדיירים עד שהם הולכים מהעולם. היו מקרים רבים שהוא פשוט סירב לעזוב את המיטה גם לאחר שהם נפטרו. ככל שהתרבו המקרים, זה עזר לצוות גם להתכונן לקראת המוות מבחינה לוגיסטית, אבל בעיקר כדי לעדכן ולשתף את קרובי המשפחה כי ייתכן שהסוף קרב", אומר דוזה בראיון טלפוני בלעדי ל-ynet ממשרדי המרפאה שלו. לא היה קל להשיגו בשגרת יומו הקדחתנית בה הוא מנסה לדחוס טיפול בחולים, מחקר, הרצאות, חיי משפחה וגם מענה לעיתונאים.

הסקרנות העולמית פרצה החוצה כמו הר געש חסר מנוחה כשנתיים לאחר מכן, לאחר שדוזה פרסם מאמר על יכולותיו של אוסקר בכתב העת המדעי היוקרתי "New England Journal of Medicine" ומאז הטלפון ותיבת המייל שלו עמוסות למכביר.

"כל מה שהעיתונאים שמעו בשנים הראשונות היה בעיקר שמדובר בחתול שחוזה את המוות, חיה בעלת יכולות על טבעיים, שאם היא תבוא למיטה שלכם או של החולים, סימן שלא תחיו עוד זמן רב", הוא צוחק. "התקשורת אוהבת להשתעשע עם הסיפור ואני יכול להבין אותה, כי צריך לתפוס את תשומת הלב של הצופה והקורא".

"...בשבוע האחרון לחייה של אמי, כשהיא היתה כבר מחוסרת הכרה, אוסקר היה נכנס לחדרה, מסתכל סביבו או קופץ על המיטה לרגע, ואחר כך הולך. בלילה שבו מתה אמי, אחות הלילה התקשרה אלי כדי שאבוא להיות איתה. היא אמרה לי שמצבה לא טוב ושכדאי שאגיע לשם. כשנכנסתי לחדר, האורות היו מעומעמים והאחיות החלו בטיפול ארומתרפי. התקרבתי למיטה של אמא ונדהמתי לראות את אוסקר שוכב על המיטה לידה, מכורבל לכדור וצמוד אליה. כשהתיישבתי על המיטה, הוא לא זז; הוא רק ישב שם וגרגר".

דוזה מצידו, נעזר בסיפורו של אוסקר כדי להגביר את המודעות להשלכות של ההתמודדות עם מחלות השיטיון. ספרו "ביקור חולים עם אוסקר" פורסם בשנה שעברה בארה"ב ויצא לאחרונה גם בישראל בתרגום עברי בהוצאת "מטר". בנוסף, הספר פורסם כבר ב-20 מדינות ותורגם למספר שפות. המסע של דוזה לפיענוח התעלומה של אוסקר, לא מיועד רק לחובבי החתולים. הוא פותח צוהר לעולם המורכב של החולים במחלת השיטיון ובאתגר ההתמודדות של בני משפחותיהם. אין פלא, שהספר המרגש זוכה להצלחה ברחבי העולם וככל הנראה, גם סרט הוליוודי עומד על הפרק.

"המפגשים הראשונים שלי עם אוסקר כרופא בבית סטיר לא עברו חלק וברגע שהתחלתי לשמוע מצוות העובדים במקום על הקשר שלו לחולים ולדרך בה הוא הצליח להשפיע על משפחותיהם בתהליך הפרידה הקשה, זה גרם לי לרצות ולברר זאת יותר לעומק", הוא מוסיף.

אוסקר ליווה כ-50 חולים בדרכם האחרונה

הקומה השלישית בבית סטיר היא הממלכה של אוסקר, שמטייל במסדרונות כאילו היו שלו ונכנס בחופשיות לחדרי הדיירים באין מפריע. דוזה מעריך כי אוסקר מסוגל לזהות ניחוח של פרומונים שמשוחררים מהתאים המתים בגופו של החולה ולדבריו, מדובר בתופעה רפואית ידועה ומוכחת בה הפרשות כימיות משוחררות בסמוך למוות ומכילות ריח מתקתק למדי, אותו ניתן להריח גם בקרב הבל הנשימה של חולי סכרת.

אוסקר הוא החתול היחיד שניחן באיכפתיות הסופנית כלפי החולים בבית סטיר ועד כה, מעידים הצוות הרפואי ודוזה עצמו, כי אוסקר ליווה כ-50 חולים בדרכם האחרונה. 

"אני חושב שהתגובה הראשונית למאמר היתה מדהימה. אנשים התחברו לסיפור הזה בדרך שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לצפות. היה סיקור תקשורתי עולמי, עיתונים וטלוויזיות סיקרו זאת. כשהמאמר יצא, קיבלתי 50-60 שיחות טלפון בחצי השעה הראשונה וזה היה בלתי יאומן, מכל העולם התעניינו בסיפור", הוא מגלה.

במקומות סיעודיים רבים בארה"ב שילובן של חיות מחמד הפך לחלק מהנוף, אך עדיין הדרך עוד ארוכה. מבחינתו של דוזה, במדינה בה כמעט לכל תושב שני יש חתול או כלב, לא קל לעזוב את הבית ולהשאיר את החיה מאחור. "אני לא יודע איך זה בישראל, אך כשאתה עוזב סביבה ביתית בה נמצאה חיית מחמד שליוותה אותך שנים רבות ונכנס למקום טיפולי, אתה דורש כמעט ממחצית האוכלוסיה לעזוב את חיות המחמד שלהן. זה לא נתפס ולא אנושי".

לדבריו, בעלי חיים עוזרים לבני האדם, במיוחד בקרב בני הגיל השלישי להתגבר על דיכאון, בדידות ומסייעות בשיפור לחץ הדם ובתוחלת החיים. "יש נתונים כיום שתומכים בכך שחיות מחמד עוזרות לשיפור המנטלי והפיזי בקרב בני הדור המבוגר. במקרה של דיירי בית סטיר, מרביתם חולי שיטיון ברמות קשות. הם אינם במצב של ניידות עצמית או תיקשור עם הסביבה ואפילו בקושי מסוגלים לאכול בכוחות עצמם".

גם לאחר מחקר ונסיון להבין כיצד אוסקר מסוגל לנבא את מותם הקרב של החולים, דוזה עדיין לא הגיע למסקנה חד משמעית ומבחינתו, זו לא שאיפת חייו.

"...האם זה באמת היה חשוב אם לאוסקר יש איזשהו כוח או תפיסה על-חושית? אם הוא מסוגל לחזות את המוות לפני שטובי המוחות בעולם הרפואה יכולים לעשות זאת? אולי הוא היה פשוט אמן באמפתיה. אולי כוח העל שלו היה האכפתיות שלו".

"אוסקר מרכך את המעבר לעולם הבא"

"היו אנשים רבים עם תיאוריות רבות לגבי מה שאוסקר עושה, אך בסופו של דבר, מרבית מהחוקרים ששוחחתי איתם, כי אינני מומחה להתנהגות בעלי חיים, היא שהדבר קשור ליכולות המופלאה של החתולים להריח", הוא מסביר. "השאלה האמיתית היא למה אוסקר עושה את מה שהוא עושה? מדוע איכפת לו? למה החתולים האחרים בבית הסיעודי הם לא מגיעים אל מיטות החולים ויושבים שם. זו השאלה היותר קשה לפיצוח ולפי ההשערה שלי, מדובר ביכולת התנהגותית. הוא מתקבל באהבה כשהוא מגיע לשם ולכן הוא עושה זאת שוב ושוב".

כתיבת הספר ארכה כשנה וחצי ושאבה מדוזה כל אנרגיה ודקה מזמנו. את הזכרונות מאוסקר הוא נושא עימו. "הפעם הראשונה שראיתי את אוסקר נכנס לחדר שבו החולה נפטר לאחר מספר שעות, לא היתה קלה לעיכול. בתחילה התבדחתי על הכישורים שלו ועל כך שמעניין לדעת היכן הוא נמצא בקומה ובאיזה חדר, אבל אחרי שפרסמתי את המאמר, הבנתי כמה היכולת של אוסקר היא מפעימה ומופלאה", הוא מתוודה. 

"זה משהו שהוא מעבר למדע, הסיפור תפס את האנשים כי הוא מדגים עד כמה לפעמים חשוב התפקיד של החיות שמגיעות ללוות את האנשים בימים וברגעים האחרונים לחייהם ומרככים ולו במעט את המעבר".

דוזה טוען כי בחברה המערבית יש נטייה להדחיק את המוות ולהתרחק ממנו. "אנשים לא רוצים להתמודד איתו, אבל צריך לדון בסוגיה - כיצד אנשים רוצים שיתייחסו ויטפלו בהם בימיהם האחרונים. אישה אחת כתבה לי לא מזמן שאם זמנה יגיע, היא תעדיף למות עם אוסקר בחדר, מאשר למות לבד בחדר טיפול נמרץ עם צינורות בגוף. מבחינתי, הסיפור של אוסקר מעורר בי לחשוב כל הזמן מה אני רוצה מהחיים שלי".  

• "ביקור חולים עם אוסקר - כישרונו המופלא של חתול רגיל בהחלט" מאת ד"ר דיוויד דוזה (הוצאת מטר)