שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם אמונה באלוהים היא רציונלית? חלק שני
    אם יספרו לכם שסופה עברה מעל מגרש גרוטאות ובנתה באקראי מטוס בואינג, תאמינו? ד"ר מיכאל אברהם מראה שמי שמאמין בבורא עולם הוא בעצם אדם רציונלי - ומבקש מכם לשמור את הטיעונים הרגשיים לסוף

    בטור הקודם תיארתי באופן כללי את משמעותו של המושג אמונה ואת מעמדו על הציר בין הרגשי-חווייתי לבין השכלי. הצגתי עמדה שלפיה האמונה באלוקים היא טענת עובדה. סיימתי את דבריי במיון המשולש שהציע קאנט לראיות לקיומו של אלוקים: אונטולוגית, קוסמולוגית ופיסיקו-תיאולוגית. כדי להתקדם עוד מעט לכיוונן של ההשוואות בין אמונה למדע ואולי גם לכיוונם של הקונפליקטים הסוערים ביניהם, ברצוני להתמקד כאן בסוג אחד מתוך השלושה, הראיה הפיסיקו-תיאולוגית.

     

    אקדים ואומר שאני אישית חושב שמדובר בטיעון סביר מאוד (גם אם כפי שנראה להלן לא הכרחי, וגם לא מדעי), אבל מטרתי כאן היא לא רק לשכנע את הקורא שסביר יותר להאמין באלוקים מאשר להחזיק בעמדה אתיאיסטית, אלא בעיקר לשרטט דרך הדיון הזה תמונה של הפולמוסים והיחסים המורכבים בין אמונה למדע.

     

    מהי הראיה הפיסיקו-תיאולוגית?

    הראיה הפיסיקו-תיאולוגית מבוססת על ההנחה שדברים מורכבים או מתוכננים לא נוצרים מעצמם. בניסוח של הכומר פיילי בן המאה ה-19, שחביב כל כך על האתיאיסטים: כאשר אנחנו רואים שעון מוטל על הקרקע, אנחנו לא נניח שהשעון הזה נוצר מעצמו בתהליך טבעי כלשהו, אלא יהיה לנו מובן מאליו שישנו שען שתכנן ויצר אותו. כך גם העולם שלנו, שהוא מורכב הרבה יותר מהשעון, ולכן סביר שמישהו יצר אותו.

     

    ניסוח אחר, הוצע על ידי האסטרופיסיקאי הנודע פרד הויל, שטען כי הסיכוי להיווצרות מקרית של חיים נמוך מהסיכוי שרוח טורנדו חולפת מעל מגרש גרוטאות תרכיב מן החלקים הזרוקים בו מטוס בואינג שלם. ושוב, טענתו היא שהחיים הרבה יותר מורכבים ממטוס בואינג, ולכן מסתבר שהם לא נוצרו בתהליך מקרי ועיוור. על כורחנו יש מישהו שיצר אותם.

     

    בשיח על אלוקים והאבולוציה רבים מכנים את הטיעון של הויל בכינוי הלא מחמיא (אך הבטוח בעצמו), "הטעות של הויל". בהמשך אנסה להסביר היכן ומדוע הם עצמם טועים, ומדוע הויל המנוח בהחלט צדק.

     

    מדוע הראיה הפיסיקו-תיאולוגית?

    להתמקדות שלי בטיעון הזה יש ארבע סיבות: א. הוא מאוד אינטואיטיבי. ב. הוא מאוד נפוץ (כנראה בגלל האינטואיטיביות שלו). ג. כפי שהזכרתי בטור הקודם, רק סוג הראיה הזה מתחיל בתצפיות אמפיריות, ולכן דווקא הוא יאפשר לנו לערוך השוואה בין היסקים מסוג זה לבין היסקים מדעיים. ד. מגוון ההתנגדויות השונות לטיעון הזה יאפשר לנו לחדד עוד יותר את ההבחנות היסודיות באשר ליחסי אמונה ומדע.

     

    ערעורים על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית

    אקדים עוד שהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מטופל לא מעט בספרות הפילוסופית והפולמוסית, וכאן לא אוכל אלא לשרטט קווים לדמותה של הסוגיה הזו. ניתן להתנגד לראיה כזו מסיבות פילוסופיות-הגיוניות שונות ולטעון שהיא לא תקפה. התנגדות לא פחות נפוצה היא שלא מדובר כאן בשיקול מדעי.

     

    לפני שאני מתחיל לסקור את הערעורים השונים, ברצוני לטפל בכמה הערות מקדמיות. זאת כדי להבהיר את מהותו של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי עצמו.

     

    איני יכול להימנע מהערה לגבי אופי הדיון. תגובות אמוציונליות לטיעונים כאלה (ראו התגובות לטור הראשון) גורמות לאנשים להקדים את המאוחר, ולשלוף ערעורים שונים כנגד הראיה בשלב שבו עוד לא התחלתי לעסוק בהם. אל חשש, אני מתכוון להגיע אליהם. לכן אני מציע להשאיר את הוויכוחים לסוף, ולקרוא ולשפוט את הטיעונים אחד לאחד לפי הסדר. בסוף הדרך יוכל כל אחד להחליט על עמדתו הכללית.

     

    מפלצת הספגטי המעופפת

    אחת מהשאלות הראשונות שעולה תמיד כשמוצג הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא: מדוע שלא נוכיח כך את קיומה של מפלצת הספגטי המעופפת, או כל יש אחר? מדוע דווקא אלוקים? ובכלל, למה שלא יהיו ארבעה אלוהים, אלא רק אחד? לחילופין, מדוע לא להניח שהוא לא אינסופי אלא רק בעל יכולות מאוד חזקות (זה חלק מהערעור של קאנט עצמו על הראיה הזו)?

     

    כאן לא מדובר בערעור, אלא בחוסר הבנה של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי. ניתן לקרוא לישות הזו מפלצת הספגטי המעופפת, או בכל שם אחר שנבחר. אפשר אפילו להכריז על פרס למציע השם האטרקטיבי ביותר, אך כל זה אינו קשור לראיה הפיסיקו-תיאולוגית עצמה. זו טוענת אך ורק את הטענה הבאה: ישנה ישות כלשהי שבראה או מנהלת את העולם, ותו לא. היא לא אומרת איך קוראים לה, או שהיא ישות אחת, ובודאי לא שהיא מצפה מאיתנו להניח תפילין, לכבד הורים, או אפילו שהיא בכלל התגלתה למישהו בעולם הזה (יהא זה בהר סיני, או על המים בכינרת). היא אפילו לא אומרת שהישות הזאת פועלת באופן הגיוני, או לא. לכל היותר יש כאן הגדרה של יכולותיה (היא אמורה להיות יכולה לברוא עולם ולנהל אותו).

     


    מי ברא אותך, חמודי?

     

    מי ברא את אלוקים?

    זוהי שאלה נפוצה נוספת, וגם היא נובעת מחוסר הבנה של הטיעון. השאלה הזו פונה באופן שונה כלפי שני סוגים של ראיות:

     

    א. הראיה הקוסמולוגית מניחה שלכל דבר יש סיבה, או מישהו או משהו שיצר אותו (על פי עקרון הטעם המספיק). כעת, שואל המערער, הרי גם אלוקים הוא דבר, ולפי עקרון הטעם המספיק צריך להיות גם מישהו שיצר אותו. אנחנו נגררים כאן לרגרסיה אינסופית.

     

    ב. הראיה הפיסיקו-תיאולוגית, לעומת זאת, מניחה שלכל דבר מורכב בעולם יש מישהו שתכנן, יצר ומנהל אותו. אם כן, טוען שוב המערער הנבון, אותה הנחה עצמה אמורה לפנות כלפי אלוקים.

     

    כדי לנסח את הערעור במישור הזה, אנחנו נדרשים להנחה נוספת: אלוהים הוא לא פחות מורכב מהעולם שהוא יצר (ראה דיון על כך בספרי אלוהים משחק בקוביות). כעת יכול המערער לטעון: ההנחה צריכה להיות מיושמת גם ביחס אליו. אז מי ברא או מנהל את אלוקים? ושוב מופיעה הרגרסיה.

     

    הבעייה בערעור הזה נעוצה בשאלת הרגרסיה. זו דווקא עומדת בבסיס הטיעון, ובוודאי שהיא לא מייצרת מתקפה עליו. פילוסופים נוטים לחשוב שרגרסיה אינסופית לא יכולה להוות הסבר (או: טעם מספיק) למשהו.

     

    הדבר דומה לאותו פיסיקאי יווני שמסביר לקהל שומעיו המרותק את הקוסמולוגיה שלו: "העולם ניצב על גבי צב ענק", הוא אומר בהתלהבות. באותו רגע אישה מהקהל מרימה את אצבעה ושואלת: "ועל מה עומד הצב?". הפיסיקאי עונה בלי להסס: "על צב נוסף". וכשהיא שואלת שוב ושוב: "על מה עומד הצב החדש?", הוא עונה לה בחוסר סבלנות: "וכי אינך מבינה, יש צבים כל הדרך עד למטה!"

     

    זהו בדיוק העוקץ של הראיה הפיסיקו-תיאולוגית. אם אכן אנחנו לא מקבלים שרשרת אינסופית כהסבר, אז כיצד בכלל יכול להיות לנו הסבר אי פעם. הטענה אינה כלפי הסבר כזה או אחר. גם אם המידע המדעי שבידינו הוא חסר, הטענה אינה מכוח חוסר במידע המדעי. גם אם נשלים אי פעם את כל הפרוייקט המדעי, וכל המידע והחוקים הרלוונטיים יהיו בידינו, עדיין עולה השאלה: מהי סיבתה של הסיבה הראשונה? או: מי יצר את היש הראשון בשרשרת?

     

    הדרך היחידה לעצור את הרגרסיה האינסופית הזאת היא להניח את קיומה של חוליה ראשונה בשרשרת שלגבי קיומה לא נדרש טעם מספיק. ישות שאינה כפופה לניסיון שלנו, ולכן אין מניעה להניח לגביה שהיא "סיבת עצמה", או "הכרח המציאות", במינוח מודרני יותר. אם לא נניח את קיומה של ישות הכרחית בתחילת הדרך, לא נוכל לעולם להיחלץ מהרגרסיה ולהגיע להסבר.

     

    הביטוי "לא נוכל להגיע", בו השתמשתי כעת, עשוי לבלבל. אני לא מדבר כאן על היכולת שלנו להגיע להסבר. טענתי היא על המציאות עצמה: אם במציאות עצמה אין חוליה ראשונית כזאת, אזי אין בנמצא הסבר לקיומו של העולם (ולא רק שאנחנו לא יכולים להגיע להסבר כזה).

     

    ואולי חוקי הטבע יכולים להיות בעצמם חוליה כזו בשרשרת? אני אתייחס לזה בהמשך. כאן רק אומר, בשטחיות מה, שאם אכן חוקי הטבע הם יישים כאלה, אז הם אלוקים, והראיה הפיסיקו-תיאולוגית הוכיחה את קיומם. בסעיף הקודם כבר עמדתי על כך שאני לא נכנס לשאלת זהותו או שמו של היש שאת קיומו מוכיחה הראיה הזו, אלא רק לעצם העובדה שקיים יש כזה.

     

    הנחת המבוקש

    ההערה המקדמית האחרונה שאותה ברצוני לסלק מהדרך, היא השאלה בדבר הנחת המבוקש. הראיה הפיסיקו-תיאולוגית מניחה שלכל דבר מורכב יש יוצר. אבל, כך טוען המערער הנחוש שלנו, זו אינה אלא הנחת המבוקש. אם לא נניח את ההנחה הזו, לא נצטרך להגיע למסקנה שאלוקים קיים.

     

    טענה זו מבטאת חוסר הבנה עמוק במהותה של הלוגיקה. טיעון לוקה בהנחת המבוקש כאשר המסקנה שאליה הוא רוצה להגיע נמצאת כבר בהנחותיו. לדוגמה, בישיבות נוהגים להביא ראיה לכך שכל יהודי צריך ללכת עם כובע.

     

    היא הולכת בערך כך: כתוב "וילך אברהם" (שם, שם). יהודי כמוהו ודאי לא הלך בלי כובע. והרי כל יהודי צריך ללכת בדרכיו של אבינו הזקן (אברהם). ולכן אם אברהם הלך עם כובע אז כל יהודי צריך ללכת עם כובע.

     

    בטיעון הזה המסקנה בעצמה היא אחת מההנחות המובלעות בטיעון. כשאנחנו אומרים שיהודי כמוהו לא הלך בלי כובע, בעצם הנחנו במובלע שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. לכן יש כאן הנחת המבוקש.

     

    אחד המאפיינים של טיעון לוגי תקף הוא שהמסקנה שלו טמונה בהנחותיו. זה מה שמכונה בפילוסופיה "ריקנותו של האנליטי" (לנקודה זו והשלכותיה, מוקדש ספרי שתי עגלות וכדור פורח). אם כן, במובן הזה כל טיעון לוגי מניח את המבוקש. האם באמת אין הבדל בין הטיעון הזה לבין ההוכחה של אברהם והכובע?

     

    ההבדל הוא אך ורק במידת המורכבות של ההיסק. אם נדרש היסק מורכב כדי לחלץ את המסקנה מתוך ההנחות (למשל שילוב של כמה הנחות), זו לא תיחשב הנחת המבוקש. כאשר המסקנה עצמה טמונה כאחת מההנחות (בלי צורך לשלב, כמו במקרה של אברהם והכובע), זוהי הנחת המבוקש.

     

    כעת אשאל: האם המסקנה שאלוקים קיים נמצאת בין הנחות הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי? לפחות במובן החשוב לנו, בהחלט לא. נכון שאם לכל דבר מורכב יש סיבה, אז גם לעולם כולו יש סיבה. אבל זה מאפיין כל טיעון לוגי אחר. האם זה פוסל את הטיעון? ודאי שלא. זה רק אומר שמדובר בטיעון לוגי.

     

    נחזור כעת לדיון שלנו. ביסוד הראיה הפיסיקו-תיאולוגית באמת מונח עקרון הטעם המספיק, כלומר שלכל דבר מורכב יש סיבה. הנחה זו אכן כוללת בתוכה במובן הלוגי את הטענה שלעולם יש סיבה. אבל ראינו שזה נכון ביחס לכל טיעון לוגי. האם יש טיעון שאינו מבוסס על הנחות? ודאי שלא.

     

    האם יש טיעון לוגי תקף שמבוסס על הנחות, ומסקנתו אינה מונחת בתוכן? בהחלט לא. אם היא לא היתה מצויה בתוכן באופן כלשהו הוא לא היה תקף. אם כן, לכל היותר ישנה כאן האשמה של השיקול הפיסיקו-תיאולוגי בכך שהוא טיעון לוגי. בהאשמה הזו נעסוק מזווית מעט שונה בטור הבא.

     

    מה שנותר למערער לטעון הוא, שההנחה של עקרון הטעם המספיק אינה מקובלת עליו. כל טיעון לוגי יכול להיות מותקף באופן כזה. אבל ההנחה הזו היא סבירה מאוד, ודומני שבכל הקשר אחר רוב ככל האנשים מקבלים אותה. צריכה להיות סיבה מיוחדת כדי שנקבל סייג על העיקרון הזה. בכל אופן, נכון הוא שהראיה הפיסיקו-תיאולוגית פונה אך ורק לאלו שמקבלים את ההנחה הזו.

     

    בטור הבא אתחיל לדון בערעורים על הראיה הפיסיקו-תיאולוגית, ובמשמעותם לגבי יחסי אמונה ומדע.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האם אמונה באלוהים היא רציונלית? חלק שני"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים