ז'אן לוק פונטי: יותר מההשראה של שלמה ארצי

ביום שני הקרוב (1.8) תתייצב באמפי קיסריה נבחרת כוכבי ג'אז ופיוז'ן יוצאת דופן. על במה אחת ינגנו הקלידן צ'יק קוריאה, הבסיסט סטנלי קלארק, המתופף לני ווייט, הגיטריסט פרנק גמבלה והכנר ז'אן לוק פונטי. כל אחד מהם כוכב בזכות עצמו, אבל יחד קוראים להם "Return To Forever".

הלהקה הבומבסטית הזו הוקמה לפני כארבעים שנה בארצות הברית, והפכה לאחת מלהקות הג'אז המוערכות ביותר בכל הזמנים. עם צ'יק קוריאה בתפקיד המנהיג, שפיקד על החבורה בפרפקציוניסטיות האופיינית לו, היא הוציאה שני אלבומי מופת ב-72': אלבום בכורה, הנושא את שם הלהקה, וזה שאחריו, "Light As A Feather", משם לקוחה אחת היצירות האהובות והמפורסמות של קוריאה, "Spain".

ז'אן לוק פונטי בהופעה (צילום: Martin Philbey)

אמנם קוריאה וקלארק ביקרו כאן כבר פעמים רבות, אבל עבור פונטי הצרפתי בן ה-68 זו תהיה הפעם הראשונה בישראל. "אני מאוד מתרגש להגיע אליכם, ועם להקה שכזו זה מרגש עוד יותר", הוא מספר בראיון מיוחד ל-ynet, "אני יודע שיש מסורת מוזיקלית גדולה בישראל ושזו תמיד חוויה טובה לנגן מול קהל ישראלי. זו באמת תחושה טובה לגלות קהל חדש אחרי כל כך הרבה שנים".

פונטי ולהקתו בשנות השמונים מבצעים את "Mirage". מוכר לכם?

מימין לשמאל: גמבלה, קלארק, פונטי וקוריאה (צילום: Martin Philbey)

עכשיו, כאמור, הוא חולק את חייו המוזיקליים עם נבחרת הכוכבים של צ'יק קוריאה. בשביל להסביר איך מצא את עצמו בחבורה המרשימה, אומר פונטי שצריך לחזור אחורה. הוא נעצר בתחילת שנות השבעים ומשחזר איך הוקמה הלהקה, לצד להקות רבות דומות לה באותן שנים. 

"זה קרה בתוך קהילה של מוזיקאים בארצות הברית מאותו הדור, כולם בגילאי עשרים ושלושים", הוא נזכר, "לכולנו היו אותם שורשים מוזיקליים: בבית גדלנו על ג'אז אבל גם היינו מאותו הדור של 'הביטלס' ו'הרולינג סטונס'. כל המוזיקאים בקהילה מאוד התעניינו לחקור ורצו לשנות את המוזיקה.

"היינו מוכנים לשלב את המוזיקה שגדלנו עליה עם המוזיקה של הדור שלנו. עוד לפני שהגעתי לאמריקה, הכרתי מוזיקאים בריטים וגרמנים שהקשר בין ג'אז לרוק היה ניכר אצלם, אבל כשהגעתי לאמריקה גיליתי שזו היתה תנועה של ממש. תנועה שדגלה בניסיונות מוזיקליים שמאוד גירו את המוח. והיא תפסה. אם היה לך משהו טוב בידיים, ללא ספק היה לך סיכוי להיחשף לקהל רחב. זה ההבדל הכי גדול בין השנים האלה להיום. אז לא היו שום קטגוריות למוזיקה או חומות שמפרידות בין סגנונות.

פרנק זאפה היה זה שדחף אותך לעבור לאמריקה עם משפחתך ולהצטרף ללהקה שלו. מה הזיכרונות הכי טובים שלך מהשנים לצידו?

"פרנק היה כל כך יצירתי ונועז. הוא היה חלוץ של פיוז'ן וזה הרשים אותי מאוד כמוזיקאי. מאוד התרגשתי לנגן את המוזיקה שלו וזו היתה הפתעה לעבוד בסביבה כל כך רצינית. מובן שהיה לו הרבה מאוד הומור, כמו שבשירים שלו, אבל הרגשתי שאני מנגן בתזמורת פילהרמונית. כי כמו בתזמורת, הייתה בלהקה של זאפה משמעת מוזיקלית המכוונת לשיא השלמות. הוא לא היה מסתפק בפחות.

פונטי עם זאפה בשנות השבעים, מבצעים את היצירה "Cosmik Debris"

"בדרך כלל אנשים מופתעים שאני מספר שפרנק היה מאוד ישיר. לא לקח סמים בכלל, אינטליגנטי ומאוד בטוח בעצמו. ובימים האלה, לא היו הרבה אנשים כאלה בתעשיית המוזיקה, הוא באמת היה יוצא דופן".

"אני לא בטוח, זה לא תמיד המקרה. יש לי שתי בנות ואחת מהן באמת פיתחה את התשוקה החזקה למוזיקה כמוני. האמת היא שהזהרתי אותה הרבה פעמים לפני שהיא נכנסה לתחום, כי עסקי המוזיקה יכולים להיות מאוד מאכזבים, לי היה הרבה מזל בחיים ולא לכולם יש. בתחום המוזיקה קיימים המון רגעים מאכזבים. אבל גם אחרי העצות שלי היא החליטה ללכת על זה", הוא מחייך.

ז'אן לוק וקלרה פונטי. אבא ובת על הבמה

"היא כנראה ירשה קצת מהטמפרמנט שלי, להיות לא קונפורמיסטית ופיתחה סגנון משלה", הוא אומר, "חלק מהקומפוזיציות שהיא כותבת אני מאוד אוהב. שיתפתי איתה פעולה כמה פעמים באלבומים שלה ובהופעות. הייתי צריך להסתגל לעולם המוזיקלי שלה, שפחות הכרתי, עולם שהוא גם מאוד לירי ופואטי. זה קשה שם בחוץ, אבל אני מאוד מקווה בשבילה שהיא תצליח".

ורגע לפני שאתה מגיע לגיל 70, מה אתה רואה קדימה?