לפלסטינים עוד אין אוהלים. בינתיים
רון בן ישי ראה שגשוג תיירותי בבית לחם, מרצדסים נוצצים בג'נין, אנשי ביטחון מדוגמים ומלפפונים שכובשים את ישראל בשומרון. את כל זה יסכנו עם התלקחות בספטמבר? סביר שלא, אבל לפני האו"ם המצוקה הכספית האחרונה עלולה לשנות את התמונה
בתקופות האינתיפאדות, הראשונה והשנייה, עזבו נוצרים את בית לחם בהמוניהם ויצאו לחפש עתיד בחו"ל. כעת יש כבר מי שחוזרים, אף כי לא במספרים גדולים. יחד עמם התיירים והצליינים שבים לבית לחם, ובגדול.
בתוך כנסיית המולד, בפתח המערה שבה לפי המסורת נולד ישו, המתינו באותו בוקר כמה קבוצות צליינים מאסיה לתורן לומר תפילה ולקבל ברכה מהכומר. ב-2010 ביקרו בעיר יותר ממיליון תיירים מחו"ל. רובם צליינים. כחצי מיליון ביקרו באותה תקופה ביריחו. השנה כבר ביקרו בבית לחם כחצי מיליון תיירים, ועוד היד נטויה.
גל ההתקוממויות בעולם הערבי הרתיע אמנם השנה רבים מאירופה, אסיה וצפון אמריקה, אך התעוררות בלתי מוסברת בתנועת צליינים מרוסיה וממזרח אירופה מאזנת במידה מסוימת את הסטטיסטיקה. לא פלא שבשנתיים האחרונות נבנו 12 בתי מלון חדשים בבית לחם, ועוד בדרך. צריך לזכור בהקשר שמרבית התיירים-צליינים האלה מבלים חלק ניכר מלילותיהם בבתי מלון בישראל ומסיירים במקומות הקדושים לנוצרים בארץ. לכן גם כלכלת ישראל יוצאת נשכרת.
אבל ה"בום הכלכלי" האמיתי בשטחי הרשות הפלסטינית מתרחש בשנים האחרונות לא בבית לחם אלא דווקא בצפון השומרון - באזור ג'נין-שכם, שעד לפני חמש שנים היה מעוז טרור רצחני. מי שאחראי לכך הם ערביי ישראל הנוהרים בהמוניהם וקונים מכל הבא ליד - מזון, ריהוט וכלי בית - במחירים הנמוכים בממוצע בשליש עד חצי מאלו שבישראל. אחת הסיבות העיקריות היא המס הנמוך עד כדי גיחוך שמטילה הרשות על הסחורות,
חלק ניכר מסחורות אלה עושה דרכו, אחרי תשלום מכס כדין במעבר גלבוע (ג'למה), לחנויות וקניונים במגזר הערבי בצפון ישראל ונמכר במחירים מוזלים לכל מי שטורח להגיע. כך, למשל, הפכו מלפפוני השומרון הטריים ללהיט של ממש בישראל ואפילו באירופה. בעונת המלפפונים שהסתיימה לפני כשבועיים, בהמלצת מתאם הפעולות בשטחים והמנהל האזרחי, החזיקה רשות המעברים את מעבר גלבוע פתוח כל יום עד השעות הקטנות של הלילה כדי לאפשר מעבר טונות של מלפפונים ירוקים וטריים הישר לשוק הישראלי וליצוא.
150 אלף איש עם חצי משכורת
ישראל מעוניינת לסייע. תת אלוף מוטי אלמוז, ראש המנהל האזרחי, אומר כי "לרווחה הכלכלית יש השפעה ממתנת על הפלסטינים ולכן צריך להקל ככל האפשר על יכולתם לנוע בחופשיות גם בתוך יהודה ושומרון וגם החוצה". המח"טים - אל"מ רון וייזל מחטיבת מנשה ויניב אלאלוף מעציון - חושבים כמוהו, מטים אוזן קשבת לבקשות הפלסטינים ומשתדלים למזער ככל האפשר את החיכוך הביטחוני עם האוכלוסייה.
עם זאת צריך לזכור שכלכלת הרשות הפלסטינית עדיין ננסית בהשוואה לזו של ישראל. התל"ג השנתי הוא בקושי 12 מיליארד דולר, לעומת 200 מיליארד דולר בישראל. הרשות מצליחה לממן ממסים רק כשליש מתקציבה השנתי העומד על כ-3 מיליארד דולר.
את כל השאר מממנות המדינות התורמות. השנה חלק מכספים אלה מאחר להגיע. לכן קוצצו בחצי משכורות המנגנון הציבורי המנופח המונה כמאה וחמישים אלף (!) איש בגדה וגם בעזה, מה שכבר גורם למשפחות רבות להיכנס לחובות ועלול להוביל לתסיסה רצינית נגד הרשות - במיוחד על רקע חודש צום הרמדאן שמתחיל היום.
מלבד זאת - מתוך 2.4 מיליון תושבים פלסטינים בגדה כ-65 אחוזים הם מתחת לגיל 25. חלקם הגדול משכילים. מתוכם יותר משליש (כ-17 אחוזים) מובטלים. בדיוק אותו חומר נפץ חברתי שהביא להתלקחות ההתקוממויות בתוניסיה, מצרים וסוריה. אבו מאזן וסלאם פיאד מודעים לכך וחוששים מתסיסה שתניע את הרחוב נגדם, והעובדים כבר הודיעו על שביתה כללית מחר.
כוחות ביטחון מעוררי קנאה
אף על פי כן יכולה הרשות הפלסטינית להיחשב לסיפור הצלחה כלכלי. הסיבה העיקרית היא השיפור במצב הביטחון בגדה. על כך מסכימים כל הגורמים ברשות הפלסטינית כמו גם בצה"ל ובשב"כ. התפנית הדרמטית בעניין זה החלה כשאבו מאזן והנהגת ארגונו, הפתח, קיבלו אחרי האינתיפאדה השנייה ההרסנית, החלטה אסטרטגית לחדול מהמאבק המזוין ומהטרור כאמצעי לסחוט ויתורים מדיניים מישראל. המפנה הזה קיבל תנופה וביטוי פעיל בשטח אחרי נצחון חמאס בבחירות בינואר 2006, וביתר שאת אחרי הפיכת חמאס בעזה ביוני 2007.
אחרי אירועים טראומטיים אלה מבחינת הרשות הורה אבו מאזן לגדודי הביטחון הכללי (בטכ"ל) הפלסטיניים "להיכנס" בכל הכוח בחמאס ובתשתיותיו ולהשליט חוק וסדר. תחילה בג'נין ("מודל ג'נין") ואחר כך בכל רחבי הגדה. אך מי שאפשר לכל זה לקרות הוא ראש הממשלה פיאד. הוא זה שסייע לגנרל האמריקני דייטון לגייס ולאמן גדודים אלה ולהכשיר להם פיקוד צעיר ומשכיל. הוא גם זה שדחק באבו מאזן להכניסם לפעולה ללא רתיעה.
לא פלא שמאמצי הפיוס הפנים פלסטיניים, שהחלו לאחרונה ביוזמת מצרים, עלו על שרטון. אחת הסיבות העיקריות היא דרישתו של אבו מאזן שפיאד יהיה ראש ממשלת המעבר המשותפת לפתח ולחמאס. החמאס בשום פנים אינו מסכים. אבל אבו מאזן יודע שבלי פיאד אין לו סיכוי לקבל תמיכה כספית ומדינית מארה"ב ומאירופה, ולכן הוא מתעקש.
נחזור לגדודי הבטכ"ל – שבעה כאלו פועלים בגדה. גדוד שמיני יצא להכשרה בירדן. דייטון עזב בינתיים ומי שאחראי על אימונם הוא הגנרל האמריקני מילר. את המשטרה הכחולה מכשירים בירדן האירופים. שליטתם ברחוב - ללא עוררין. השבוע, בבית לחם, לא יכולתי אלא לקנא כשראיתי את חיילי הבטכ"ל ליד הלנדרוברים החדישים שלהם, מצוידים מגוהצים וממושמעים כמו יצאו מצילומי מגזין לענייני צבא. הקלצ'ניקוב הוא אותו רובה סער רוסי כמו בימי ערפאת, אבל כל השאר ציוד אמריקני עכשווי למהדרין: החל במשקפי המגן העטופות על הקסדה וכלה בבירכיות השחורות על מכנסי הדגמ"ח.
התיאום בין כוחות אלה לבין צה"ל מסובך אך מוצלח בדרך כלל. הוא מאפשר לכל צד למלא את תפקידו תוך כבוד הדדי אמיתי. פה ושם יש חריקות, אבל מי שנכח במפגשים בין מפקדי וחיילי הבטכ"ל לבין לוחמי ומפקדי צה"ל יכול להתרשם שלובשי המדים בשני הצדדים חשים שיש להם אינטרס משותף.
שני הצדדים לא רוצים צעדות המונים
לאור כל זאת, סביר להניח כי החששות בישראל ממה שמכונה '"אירועי ספטמבר" מעט מוגזמים. לפחות במה שנוגע לצפוי בשטחי הרשות, לה אינטרס חשוב לשמר את ההישגים בתחום הביטחון האישי, אכיפת החוק והסדר, הכלכלה והקמת תשתיות המדינה שבדרך. כל אלה מעניקים לא רק רווחה וביטחון לתושבים אלא גם תומכים בטענת אבו מאזן כלפי הקהילה הבינלאומית, כי הפלסטינים מלאו אחרי הדרישות מהם ולכן צריך להכיר בפלסטין וללחוץ על ישראל לקבל את דרישותיהם.
הנשיא הפלסטיני אינו רוצה בכך. גם ישראל לא. "אבו מאזן נתן לנו לאחרונה הוראה להחמיר ולשמר את אמצעי הביטחון בגדה ברמה שהיו ב-2006", אמר לי בשבוע שעבר מפקד חטיבת הבטכ"ל בבית לחם, עמיד (תא"ל) סולימן עימראן, המכונה "אבו חדיד". הוא התכוון לאמצעי הביטחון שנקטה הרשות הפלסטינית כאשר התברר לתדהמתה שחמאס ניצח בבחירות למוסדותיה. "גם עכשיו נעשה הכל כדי לשמור על השקט והביטחון. זה גם מה שרוצים התושבים", הוסיף אבו חדיד ורמז כי הבטחה זו תקפה גם אם עצרת האו"ם תכיר במדינה פלסטינית.
בדברים אלה אין כדי להבטיח שאבו מאזן ותנועת הפתח לא ישנו בבוא העת את החלטתם ויתנו למנגנוני הביטחון שלהם הוראה אחרת וסותרת. אבל לפי שעה נראה כי הרחוב - בגדה לפחות - אינו מועד להתלקח על רקע הכרזת מדינה בספטמבר וכי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יפעלו, אם צריך יהיה, כדי למנוע בערה רבתי.
ראוי להוסיף בהקשר זה כי נפיצותו של השטח הפלסטיני מותנית במידה לא מבוטלת גם במעשי (ובמחדלי) ממשלת ישראל וכוחות הביטחון שלה בתקופה הקרובה. בעיקר אם תקבל עצרת האו"ם החלטה הקוראת להקמת מדינה פלסטינית. אבל כאן המקום להזכיר שוב את המצוקה האחרונה והלנת השכר. גם לקצין הבכיר אבו חדיד נכנסה רק חצי משכורת. בישראל חוששים שהרשות ואבו מאזן, כדי למנוע נסיונות ערעור על שלטונו, עלולים לנתב את הזעם להפגנות נגד ישראל. וזה כבר יהיה סיפור אחר.
לפנייה לכתב/ת 
