איימי וויינהאוס (27) עזבה אותנו בשבוע שעבר לטובת גן עדן שכולו מחטים. לא אתיימר להגיד שהפרידה מהאישה והתספורת הייתה קשה. וויינהאוס לא היוותה חלק מהתקליטיה שלי והקשר היחיד שהיה לנו הסתכם בפגישות אקראיות בצהובונים בתור לטארגט. ובכל זאת הצטמררתי מעט, מנקודה אנוכית לגמרי. אתם מבינים, בעוד שבוע אני חוגג יומולדת 28, ז'תומרת שאני אוטוטו מתפגר.

או שלא.

והאמת אני מקווה שלא, כי יש רף קבלה מאוד גבוה למועדון 27 המיתולוגי, וגם אם אמות בשבוע הקרוב אין סיכוי שיקבלו אותי. חוצמזה, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין והשאר, מתו כולם מאוברדוז כזה או אחר ואני, ברגע שאני מריח צינגלה, אני מרגיש עבריין. אם אני רק מתקרב לאיזשהוא סם קשה, תוך שניה אני מסגיר את עצמי לתחנת המשטרה הקרובה.

בצעירותי היה לי עוד חלום כזה, לחדול מלהתקיים בגיל 27. ביהירותי ידעתי שעד אז כבר אגיע לשיא, ואחר כך? מה הטעם להמשיך אחר כך? 28 זה כבר קמטים, אלצהיימר, בתי חולים, חיתולים למבוגרים, מי צריך את זה בכלל? אומנם הבנתי שג'ים מוריסון עשה בעיקר רוח בתוך מכנסי העור הצמודים שלו, אבל כשאתה בן 16 (כמו ששרה טיילור סוויפט) וקירות חדר ההתבגרות מלאים בפוסטרים של הדלתות, ואני משנן כמנטרה את LAmerica בלי לדעת מה לעזאל זה אומר, למות בגיל 27 היה שיא הרומנטיקה בשבילי, בעיקר בתקופה שהבנות בכלל לא הסתכלו לכיוון שלי.

אז הרשתי לעצמי לעשן שתי חפיסות נובלס ביום ולתת לאצבעות להצהיב עד הציפורן בשביל לקדם את תאריך התפוגה, והשתדלתי ללמוד כמה שפחות ולקפוץ מעל גדר בית ספר כמה שיותר, ואז גייסו אותי לצבא, וזו הייתה ההתחלה של הסוף. זה לא שאני ממש יכול לקטר על השירות הצבאי שלי. לא שכבתי בג'בלאות והטנק היחיד שראיתי מבפנים היה במוזיאון השריון בלטרון, אבל בכל זאת, היה משהו בלקום בבוקר ולהיכנס לתוך הירוק המגעיל הזה ששתה לי את השכל בקשית והעיף לי את החלומות לעזאזל.

אחר כך, בגיל 22, ישבתי במשרד ביגאל אלון והבנתי שאם לא אעשה משהו דרסטי ומיידי, גם בגיל 61 אני אמשיך לשבת במשרד ביגאל אלון. ואז הגיע המעבר לאמריקה וההתקפלות אל תוך דירה מלאת העציצים בברוקלין ושש שנים עם ספרים כחברים הכי טובים והשבוע האחרון של גיל 27? נראה לי שגם הוא יעבור אותו הדבר.

אין לי תוכניות להתפגר בימים הקרובים, בטח שלא ממנת יתר. עדיין אני מסתכל פעמיים לפני שאני חוצה את הכביש, בטוח שכל משאית תדרוס אותי, מוכן להתרסק בחדר המדרגות או לנזול לאיזה חור ביוב בעקבות החום הנוראי שנפל על העיר. פעם סירבתי לעכל את המחשבה שיבוא יום ואחגוג את יום הולדתי ה-28, עכשיו אני עושה הכל כדי לצלוח את השבוע הקרוב בחתיכה אחת, ועדיין אני לא יכול שלא לחשוב שזהו זה, הנה אני מקבל חותמת "מעאפן" על המשך חיי.

ניטשה אמר שיש שני סוגים של אנשים בעולם הזה. אלו שנועדו לגדולה, ואת השאר, החלכאים והנדכאים, אנשים שלא תורמים מאומה להלך הדברים מלבד תיפקודם ככלים במשחק של הקומץ הנבחר, האוברמאנש, בכדי שאלו יוכלו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. עכשיו צריך להשלים עם העובדה שאני חלק מהשאר. אמשיך לקום יום יום באותה השעה ואדחף אל תוך אותו קרון הרכבת ואוכל את אותו הספיישל צהריים באותה המסעדה. בוסים יצעקו עלי, אנשים ירקו עלי, מנהיגים יזמברו אותי ובנקים ישחטו אותי. וגם אם יום אחד אתקרב לאותה הגדולה שדיבר אליה ניטשה, עדיין לא אוכל באמת להגיע אליה. כמו המשורר בקומדיה האלוהית של דאנטה, שעבר שבעה מדורי גיהנום כדי להגיע עד מקום מושבו של אלוהים, בו הוא לא מסוגל להביט.

צריך באמת לזכור שבסופו של יום, הרי זוהי קומדיה. רוברט ג'ונסון, ממציא הבלוז, מת בגיל 27 מרעל עכברים. בריאן ג'ונס הקים את רולינג סטונס וטבע בבריכה. ג'ימי הנדריקס נחנק מהקיא של עצמו אחרי שעירבב יין וגלולות שינה. מוריסון מת באמבטיה וקוביין, שפחד שלא יתקבל למועדון, תקע לעצמו כדור בראש.

אני כרגע אמשיך הלאה, אחגוג עוד יומולדת עד שיגיע הפאנץ' ליין שלי. בינתיים אתנחם עם מילותיו של גראוצ'ו מארקס, "אני לא מעוניין להיות חבר באף מועדון שיקבל אותי כחבר".