דיברנו על שלום, לא על צדק
אנחנו בנינו שמאל שידע להיאבק על שלום, רק על שלום. אבל היה חור ענק במאבק שלנו: לא נאבקנו על צדק חברתי. ואל החור הזה נכנסים כעת הבנות והבנים שלנו

"אתה לא מקנא בהם?" שמעתי את השאלה לפני שזיהיתי את הפנים בין האנשים הרבים שהלכו בין האוהלים בשדרות רוטשילד. הסתובבתי וזה היה יעקב רוטבליט, עם החיוך הזה שלו, ורק שלו, שתמיד מסתיר כנות ושכל מאחורי מסכה של אירוניה. "כן, אני מקנא בהם", עניתי. הוא הספיק להוסיף "האמונה שלהם, התקווה שלהם", לפני שנעלמנו זה לזה בשטף האנשים.

 

האמונה שלהם משכרת. התקווה שלהם ממלאת את חלל החזה. אבל היא שלהם, של בני ה-20 וה-30. היא לא שלי ולא של רוטבליט. זה דור הבנים שלנו, זה לא הדור שלנו. אנחנו שרנו את "שיר לשלום". אנחנו בנינו שמאל שידע להיאבק על שלום, רק על שלום. אני לא מתחרט על רגע אחד במאבק הזה, ואני משער שגם רוטבליט לא מתחרט. אבל היה חור גדול, ענק, במאבק שלנו: לא נאבקנו על צדק חברתי. ואל החור הזה נכנסים כעת הבנות והבנים שלנו.

 

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

 

האם אי אפשר היה לשאת את שני הדגלים יחד? האם אי אפשר היה לדרוש שיוויון בזכויות פוליטיות בין ישראלים לפלסטינים, ובו בזמן גם שיוויון בזכויות חברתיות בין ישראלים לישראלים? אני חושב שאפשר היה, ואני חושב שרוב השותפים לשפע ההתארגנויות של השמאל בישראל יודעים שהיה כאן כישלון. ולא חשוב כעת מי מאיתנו אמר את זה, ואפילו עבד כדי שזה יקרה. גם אם אמרנו שיוויון, גם אם פה ושם עשינו שיוויון - כמו חוק הדיור הציבורי שרן כהן הוביל עד חקיקה - לא נעשינו לבית הפוליטי של כל הזקוקים לשיוויון.


שלטי חד"ש אמש בחיפה. הפעם לא לבד (צילום: אבישג שאר-ישוב)

 

לא האמינו לנו, ובצדק לא האמינו, שהשיוויון זורם בדמנו כשם שהשלום זורם בדמנו. אני זוכר את עוזי ברעם - עוד אחד מזקני השבט של השמאל - שואל באחד הנסיונות הרבים להקים שמאל סוציאל-דמוקרטי: "איך יכול להיות שמאל בלי כל העניים, בלי כל הדתיים, בלי רוב המזרחים, בלי רוב הערבים הישראלים, וכמעט בלי מליון העולים מחבר העמים?" ואפילו באמירה הזאת היתה טעות: בנינו שמאל שהיה מנותק גם מן המצוקה הכלכלית ההולכת וגדלה של מעמד הביניים הישראלי, לא רק מן המצוקות שבשולי המרכז.

 

אני לא מתחרט על מה שעשינו, כי הסבל שגורם הכיבוש עדיין גדול יותר מן הסבל שגורם אי-השיוויון החברתי. ורק נבל לא מבחין בין "מדרגות של רוע", כפי שכתב פעם עמוס עוז. אני לא מתחרט על שהצלחנו למנוע מן המתנחלים "להתנחל בלבבות" - ובכך גם כיוונו אלומת אור ממוקדת אל ההוכחה החיה, המפלצתית, שמדינת ישראל, ולא השוק החופשי, מסוגלת לממן פרויקט עצום ושמו ההתנחלויות. זה פרויקט חברתי מובהק, וגם התאבדותי, פרויקט חברתי שאם יושלם יחסל את החברה שבנתה אותו, ויחסל גם את המחאה החברתית.

 

אני גם לא מתחרט על כך שכל מי שדורש את זכויותיו של הנכבש מאבד חלק מן הכובשים, ודווקא את הסובלים ביותר מביניהם. הפוליטיקה היא מקום שבו משלמים מחירים, נתקלים בסתירות, מאבדים תומכים, מעוררים כעסים. אי אפשר להכניס את היד אל האש ולא להיכוות. הכל נכון. ועדיין מנסרת באוויר השאלה המרה מאוד לאנשים כמוני: למה ואיך איבד השמאל הישראלי את הרגישות החברתית שלו?

 

אם לא תתמקדו, תתפוררו

החשבון לא נגמר כאן. הכאב על הכשלונות של הדור שלי זורם במהירות אל הדאגה שלא יצטרפו אליו כשלונות של הדור הבא. התפרצויות מפתיעות של אנרגיה חברתית עלולות להיעלם באותה מהירות שבה הופיעו. אם יש סיבה טובה להתפרצות של הנושא החברתי, יש גם סיבות כבדות להשלמה ארוכת השנים עם ההעלמה של הנושא. לא רק השמאל הישראלי צריך כעת לעשות חשבון-נפש. הפוליטיקה המפלגתית כולה התעלמה מן המצוקה החברתית.

 

אל תזלזלו בפסיביות הארוכה והמושרשת הזאת. ביבי בונה עליה. אל תשתכרו מתקשורת ששבועיים בנתה אתכם ומחר תבגוד בכם. אלה ימי השטויות של הריאליטי בתקשורת. זכרו לא רק את הגיטרות היפהפיות של וודסטוק אלא גם את היום שלמחרת וודסטוק: תנועת המחאה של שנות ה-60 לא הצליחה לתרגם את ההתלהבות הנפלאה שלה לכוח פוליטי ואלקטורלי בקונגרס. והתוצאה היתה שנים על גבי שנים של ייאוש חברתי בארצות הברית (וגם של ייאוש מחשבתי שנקרא פוסטמודרניזם).

 

לכן מותר לבני דורי לומר לכם מתוך אהבה ומתוך חרדה: התחלתם נפלא, אבל תחשבו גם איך לסיים את הפרק הזה בהישג ברור. לא אני אומר לכם באיזו דרישה להתמקד, אבל בהחלט אומר לכם שאם לא תתמקדו, תתפוררו. ואם תתפוררו, ייקח שנים רבות עד שגל נוסף של תקווה חברתית יצמח מן היאוש המושרש. טוב שדחיתם את צעצועי הזכוכית שביבי ניסה למכור לכם. דרשו ממנו דרישה שתשבור את מדיניות ההפרטה שלו במקום מרכזי בולט. אבל מיד אחר כך תפנו את הראש ואת העבודה לשאלה איך להכניס את המחאה שלכם אל הכנסת, איך לתת לה כוח דמוקרטי ולא רק יופי יצירתי.

 

אין זאת אומרת בהכרח להקים מפלגה, זאת אומרת להשפיע על מפלגות ולעבוד יחד עם מפלגות. ואז תהיו צפויים לאבד את הטוהר הראשוני. תהיו צפויים להיתקל בדילמות שבהן נתקלנו אנחנו, וגם לעשות את הטעויות שעשינו אנחנו, או טעויות מקוריות משלכם. אתם לא חייבים שום דבר לי ולבני דורי. לא אנחנו ידענו איך לעשות מה שאתם עושים, ולא אנחנו הכנו לכם את הכלים לעשיה. אבל אם תיכשלו, רק תעמיקו את הכישלון שלנו. אתם לא חייבים לנו כלום, מלבד הצלחה במאבק שלכם.

 

פרופ' נסים קלדרון הוא מרצה בתחום הספרות העברית

 

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה דיברנו על שלום, לא על צדק
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חשבון נפש
    התחלתם נפלא. ההפגנה אמש
    צילום: נועם מושקוביץ
    טוב שדחיתם את הצעות נתניהו
    צילום: ירון ברנר
    ynet ספיישל
    ביטוח