שיר במקום שלט: הזמרים ומחאת האוהלים
אחרי שהרגילו אותנו לשתיקה רועמת, המוזיקאים יוצאים לרחובות ומצטרפים למחאת האוהלים, מה שלא היה קורה לו היתה מזוהה עם אג'נדה פוליטית. "אם תהיה אפילו נגיעה של פוליטיקה, כולם יעלמו", אומר מוש בן ארי. סיפורה של מחאה, גרסת הזמרים
במשך שנים שתקו אמנים וזמרים ישראלים, מכל הגילאים, המגזרים והדורות. במדינה מלאת עוולות כמו ישראל העדיפו רבים מהם שלא להביע את עמדתם הפוליטית או החברתית, חלקם מפחד לאבד קהל, להפסיד הופעות או לעורר סערה תקשורתית.
מחאת האוהלים - סיקור מיוחד ב-ynet
אבל היום, כשעם ישראל יוצא לרחובות והצעקה אינה פוליטית, אנחנו מרווחים גם את הזמרים שלנו והשקפת עולמם. בכל הנוגע למוזיקה, מה שהכי גלוי במחאה המתמשכת זו העובדה שהיא סוף סוף שם: האמנים יוצאים החוצה, עם הגיטרה על הגב, וגם הם רוצים לשנות את הכל.
בצירוף מקרים, מוש בן ארי זעק את תסכולו מהמדיניות החברתית כבר לפני מספר חודשים, כשהוציא את שירו הנוקב "'סתכל לי בעיניים". בשיר, בין היתר, מופיעות המילים: "נוף ארצנו הפך לבטון, עקרונות ילדינו הפכו ממון, חזון היותנו הפך לנדל"ן, כבוד לאבותינו רק אם יש זמן, אם בוכה על בנה זרוקה לצד כביש, עוני קיים בינינו אבל רק שלא נרגיש, כאב לזולת ברייטינג קיים, תגיד, את כל הדרך עשינו לחינם?"
אם בן ארי חזה את המחאה הזו בשיר, דויד ברוזה מעצים אותה. הבוקר (א') נודע כי ברוזה חבר לידידו משכבר הימים יהונתן גפן, כדי לכתוב בתים חדשים לשיר המפורסם "יהיה טוב" הנוגעים במחאה המתפרצת. את המילים האלה
ברוזה ישיר הערב (א') בעצרת העגלות בירושלים וימשיך לשיר אותן כשמשם יגיע הלילה להופיע בשדרות רוטשילד בתל אביב, וכן בהמשך, כשיפקוד את העצרות והמאהלים השונים בימים הקרובים.
"כבר שנים רבות שתקנו, והושפלנו עד עפר, ממשלות ספרו ת'כסף, איש אותנו לא ספר", שר ברוזה ללחן המוכר, "לא, העוני הוא לא פשע, ואנחנו לא נשלים, עד שירד שלטון הרשע, ממגדלים לאוהלים. ויהיה טוב, כשנהיה רוב, מאילת ועד חצור, גם אם ארוכה הדרך, נצעד, לא נעצור. לא נקשיב לדמגוגיה, איש אותנו לא יפחיד, כי למי שאין לו כלום, גם אין מה להפסיד. בקלות אתה נשלחת, למות במלחמות, אך אם חי תחזור הביתה, אין חיים ואין דירות. ויהיה טוב, כשנהיה רוב, ונצעד ללא מורא, רבבות אחים לאוהל, במלחמת אין ברירה".
מפגינים בשדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: עופר עמרם)
"כשידעתי שאני הולך להופיע בירושלים וחשבתי שאני הולך לבצע את 'יהיה טוב' גם ידעתי שלא יהיה טוב, שזה כבר לא טוב", מספר ברוזה ל-ynet, "אז התקשרתי ליהונתן ואמרתי שנורא בא לי לכתוב משהו חדש. ומסתבר שהוא הרגיש אותו דבר. החלטנו שלא צריך לכתוב את הלחן החדש, אלא לקחת לחן קיים ולהלביש עליו את מה שאנחנו רוצים לדבר. אנשים יוכלו להיאחז בזה, ואולי זה יהיה עוד שיר שיתלווה לתהליך. לי עכשיו יש מה לשיר. זו האמירה שלי. במקום לבוא עם שלט, אני בא עם שיר".
"כמו כל אדם שמביע את דעתו, כך גם אמן, בדרכו המיוחדת, יכול לעשות הבדל", מוסיף גלעד שגב, שהופיע במוצ"ש האחרון בעצרת המחאה שאורגנה בבאר שבע, "אני מרגיש שהמחאה הזו היא לא נגד השלטון. אני לא מרגיש שאני מוחה נגד משהו, אני מוחה בעד עצמי. בעדנו. מעבר לכל, יש תחושה שהמחאה צודקת, שזה לא מהראש, אלא מהבטן.
"המדינה היא קצת כמו אדם שכל הזמן היה עסוק בעבודה, בחוץ ובביטחון והוא הזניח את הבריאות שלו, את עצמו. פתאום הוא מגלה שהוא סובל, ועוד לפני שיש לו מחלה שהיא בלתי ניתנת לפיתרון, הוא מתעורר ומבין שלא משנה מה קורה מסביב, אם הוא לא יטפל במה שבפנים, אז שום דבר לא שווה".
המאהל בשדרות רוטשילד (צילום: ירון ברנר)
כאמור, סביר להניח שאם המחאה החברתית היתה שייכת לצד פוליטי כלשהו, לא היינו עדים להתגייסות האמנים האדירה. האמנים טוענים כי אם פוליטיקה היתה מעורבת, לא היה למאבק כוח בכלל, מבלי קשר למוזיקה או תרבות. "אם תהיה אפילו נגיעה של פוליטיקה, כולם יעלמו. לא רק האמנים, המהפכה לא תהיה אמיתית", מוסיף מוש בן ארי, " לכולם כבר נמאס מהפוליטיקה. עכשיו זה אנחנו, זה הבית שלנו, זה העתיד של הילדים שלנו. אם אנחנו לא נקום עכשיו ונהפוך את המקום כדי שיהיה לנו טיפה יותר טוב לחיות בו, רבים מאיתנו לא יישארו כאן. אבוי לנו אם פוליטיקה תהיה מעורבת במהפכה הזו".
"שום דבר לא באמת היה משתנה, אם זה היה עניין פוליטי", מוסיף דויד ברוזה, "עדיין היינו נשארים עם אותם 2-3 אמנים שתמיד לא פחדו לומר את מה שהם רוצים להגיד.
"זה נורא יפה שדווקא עכשיו, בעניין הכי חשוב, העניין הפנים-חברתי שלנו, של הרווחה, החינוך והדיור, הכל עולה על הפרק. יש לנו מבקר מדינה, נכון? אבל תמיד שאלנו, מי עושה ביקורת על המבקר? אנחנו רואים שאנחנו עושים אותה. זו התעוררות כל כך מבורכת, מכובדת ובינתיים לא מאבדת פרופורציות. גם הפוליטיקאים מכבדים את הקול שעולה מהרחוב. אני מאמין שהמהלכים הנכונים יקרו דווקא בגלל שזה לא פוליטי".
איה כורם היתה אחת הזמרות הראשונות שתרמה את קולה למחאה. ביום השישי הראשון שהגיעו האוהלים לרוטשילד, היא כבר היתה שם ושרה לדיירים החדשים בשדרה התל-אביבית, לאחר שפנה אליה אחד המארגנים. "מאז לא הופעתי שם, כי אני מרגישה שמסתדרים שם מצוין, אז אני משתדלת לנסוע למקומות שעלול להיות שם יותר משעמם", היא אומרת. בין השאר, תופיע גם היא בהפגנה בירושלים הערב (א') ותגיע מחר לבאר שבע ושדרות.
גלעד כהנא. "השיח החברתי בישראל השתנה לעד" (צילום: ירון ברנר)
"אין כאן צדדים, אתה לא יכול להסתבך כאן עם אף אחד. אתה לא יכול למצוא את עצמך במצב שחס וחלילה לא תהיה לך עבודה או שמישהו לא יאהב את מה שעשית. זה די ברור למה כולם מרגישים חלק מזה. זה לא דבר ממוקד, זו התחושה שהסתובבה בבטן של כל אחד מאיתנו, ועכשיו גפרור הצית אותה. ומבחינת המוזיקה והאמונות, ברמת הצמיחה והעידוד, כשאתה נותן לאנשים שמנהלים את המאבק הזה באמת, זה מאוד תומך ומשמח. כי כשאתה יושב כל היום באוהל וחם לך ואתה עייף, המוזיקה מאוד מעודדת. היא מאוד חשובה".
אלמנטים של פסטיבל ערד
"מאז קום המדינה לא היה פה מאבק חברתי בהיקף כזה", אומר גלעד כהנא זמר להקת "ג'ירפות", שבשבועות האחרונים נמצא בכל יום בשדרות רוטשילד, "תמיד המחאות היו קשורות לביטחון, לשטחים ולמדיניות חוץ. ואני חייב להגיד שהנושא הזה, אם ניסו לזלזל בו ולקשר אותו לשמאל - זה קשקוש מוחלט. הדבר הזה הוא יפהפה והוא בקע משנים של הדחקה אדירה של כולם, בכל נושא אפשרי.
"יש כל מיני אנשים שמנסים לומר שהמחאה בעייתית כי היא לא ממוקדת", מוסיף כהנא, "אבל חוסר המיקוד הזה הוא נפלא. כי זה גם בתשתיות הדיור, גם ברווחה, זה גם בחינוך וברפואה והממשלה הנוכחית היא לא האחראית הבלעדית על מה שמתרחש כאן, גם הממשלות הקודמות לה. זה קשור לאדם שרואה את ביתו מתפרק, לא לשמאל או ימין. עם ישראל יוצא לאוהלים כי הוא רוצה את ישראל שהוא קיבל במקור.
"יש גם כאלה ששואלים: 'אז אתם רוצים להפיל את השילטון. ומי יבוא במקום?' כל השאלות האלה פשוט פתטיות בעיניי והן מגיעות מגישה של 'אין לי כוח לצאת להיות שם, אז אני אבטל את זה'. הסוג השני של המבטלים הם אלה שלא יזמו את המאבק. האגו שלהם כל כך גדול, כי הם היו פעילים כבר שנים ופתאום קרה משהו מחוץ לגרעין שלהם.
"מה שקורה הוא נפלא ואמיתי, דווקא בגלל שיש בו אלמנטים של פסטיבל ערד, של פנויים פנויות ושל נח נח נחמן", עונה כהנא לביקורות השונות שהוטחו בתקשורת על התנהלות המאבק, "זו מחאה עממית. אם היא היתה מאורגנת ומסודרת, היינו צריכים לשאול מי עומד מאחורי זה. אבל במקרה שלנו, העם עומד מאחוריה. אי אפשר להימלט. ההישגים כבר בשטח והפירות הן שהעם למד לדבר. זה כמו הרגע הזה שהילד שלך פותח את הפה ואומר את המילה הראשונה שלו. התוצאות כבר קיימות והשיח החברתי השתנה בישראל לעד".
