שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גילגמש, המלך שחי לנצח: על 'אשת הכשפים'
    אשת הכשפים' הוא ספר מסוגו של 'צופן דה-וינצ'י': העלילה המותחת והעולם המסתורי שטווה הסופר הם אלו שמחזיקים את העלילה, ולא עוצמת אישיותו של הגיבור

    מי שקרא את הביקורות שכתבתי בעבר על שני הספרים הקודמים בסדרת 'הסודות של ניקולאס פלאמל' יודע שאהבתי מאד את הפנטזיה העשירה שטווה הסופר האירי הוותיק מייקל סקוט. למרות שהסדרה שייכת לסדרה הצעירה' של הוצאת כתר וגיבוריה הם זוג תאומים מתבגרים, טענתי שהספרים יקלעו גם לטעמם של חובבי-פנטזיה מבוגרים יותר. החודש יצא לאור הספר השלישי בסדרה, 'אשת הכשפים', וגם הוא ממשיך את ההצלחה של קודמיו.

     

    חיי נצח חיים לנצח

    המוטיב הבולט ביותר בספרי 'הסודות' הוא השימוש שעושה סקוט בדמויות היסטוריות מפורסמות כגיבורים בעלילה. הסיפור מתרחש בעולמנו
    המודרני, אך האנשים 'הרגילים' אינם מודעים למאבק איתנים המתרחש מתחת לפני השטח: קבוצות של בני-אלמוות ואלים נאבקות ביניהם על השליטה בכדור הארץ. בני-האלמוות הם גיבורי התרבות שלנו אשר זכו במתנת החיים הארוכים בזכות כישוריהם: הסופר והמדינאי ניקולו מקיאוולי, ז'אן דארק הלוחמת, האלכימאי הצרפתי ניקולאס פלמל ועוד. בהמשך ארחיב את הביקורת על הספר עצמו, אך לפני כן ארצה לגעת בנקודה מעניינת שקשורה בדמות חדשה אשר מופיעה בסדרה: המלך גילגמש.

     

    חיי-נצח הם מוטיב נפוץ מאד בז'אנר הפנטזיה, וכנראה שכל קורא יוכל לשלוף מזכרונו כמה וכמה דוגמאות מוכרות ללא מאמץ. ב'שר הטבעות', למשל, הטבעת שכולם מחפשים מבטיחה, בין היתר, חיי נצח לבעליה.

     

    אך השאיפה לחיי-נצח מלווה את הספרות עוד הרבה קודם לג'.ר.ר. טולקין. למעשה, היצירה הספרותית העתיקה ביותר המוכרת לנו עוסקת בדיוק בעניין זה: האפוס 'עלילות גלגמש' מגיע אלינו משומר העתיקה, והוא בן למעלה משלושת אלפי שנים. האפוס מדגים לנו עד כמה השאיפה לאלמוות משותפת לכל בני האדם בכל מקום ובכל תקופה והעסיקה את השומרים, הבבלים והאשורים באותה המידה שהיא מסקרנת אותנו גם היום.

     

    גילגמש, גיבור העלילה, יוצא למסע מסוכן ורב-תהפוכות בחיפוש אחר הסוד לחיי הנצח ומוצא את האדם היחיד (לפי המיתולוגיה השומרית) שהצליח לגלות אותו עד אז: אותנפישטים, גיבור מיתוס המבול השומרי והגרסא המוקדמת של נוח. אותנפישטים זכה באלמוות מיד האלים אחרי שבנה תיבה, שיכן בה את בני משפחתו ובעלי החיים ושרד את המבול הגדול.

     

    על פי האפוס, אותנפישטים מגלה לגילגמש היכן נמצא צמח תת-מימי שמעניק חיי-נצח למי שאוכל אותו. גילגמש מוצא את הצמח, אבל נחש גונב אותו ממנו לפני שהספיק לעשות בו שימוש. גילגמש המאוכזב מתנחם בכך שהחומות האדירות שהקים סביב עירו ארך (Uruk) ינציחו את שמו.  והוא צדק- בערך.

     

    גילגמש לא היה רק דמות מיתולוגית: הוא היה (קרוב לודאי) מלך אמיתי, בשר ודם, אשר שלט על ארך סביב 2500 לפנה"ס. אמנם החומות לא שרדו את שיני הזמן ורק חורבות ארכיאולוגיות נותרו מהן, אבל הסיפורים המיתולוגיים אודותיו שרדו בהצלחה רבה: הבבלים והאכדים דאגו לתעד אותם על לוחות חימר בכתב יתדות, והמלך האשורי אשורבניפל אסף אותם בספרייה הענקית שהקים בנינווה במאה השביעית לפנה"ס. שריפה גדולה החריבה את הספריה, אבל החום העז 'אפה' את לוחות החימר והקשיח אותם  ובזכותם שמו של גילגמש התגלגל בין אינספור הדורות עד שנחת בין דפי ספרו של מייקל סקוט. סוג של אלמוות.

     

    גיבורים קטנים; סיפור גדול

    בחזרה אל הבקורת. אל תטעו: אף אחד מהדמויות בספר, כולל אלו של הגיבורים התאומים, אינה 'עמוקה' או 'מורכבת'. יש יותר מדי גיבורים בעלילה, יותר מדי אקשן ופחות מדי דפים כדי שאפשר יהיה לפתח דמויות מרתקות בפני עצמן. יש מי שיראו בכך חסרון גדול, ללא ספק, אבל לטעמי 'אשת הכשפים' הוא ספר מסוגו של 'צופן דה-וינצ'י': העלילה המותחת והעולם המסתורי שטווה הסופר הם אלו שמחזיקים את העלילה, ולא עוצמת אישיותו של הגיבור.

     

    פה ושם אפשר גם למצוא נקודות שבהם האקשן הוא מאולץ בברור: ניכר שסקוט חש שהוא מחוייב להשאיר את הקורא במתח כל הזמן. (זהירות! ספויילר!) בספר הקודם, למשל, אחת מדמויות המשנה נחטפה על ידי אויב רב-עוצמה בשיאו של קרב גדול, ונגררה אל תוך נהר הסיין שבפריס. הקורא המתוח המתין בסבלנות עד לצאת הספר החדש, אבל למרבה האכזבה הדמות החטופה פשוט צצה במקום אחר כשהיא בריאה ושלמה. ההסבר היחיד שהסופר נותן לנו, דרך שפתיה של הגיבורה, הוא משפט לקוני בסגנון 'נלחמנו יום שלם, והצלחתי לברוח'. האנטי-קליימקס הזה מעניק את התחושה שכל עניין החטיפה היה דרמה מלאכותית וחסרת חשיבות.

     

    רוב הזמן, עם זאת, סקוט מצליח לסחוף את הקורא אל תוך העלילה בהצלחה ניכרת. מקומות מוכרים כמו מעגל האבנים בסטונהנג' וקתדרלת נוטר-דאם שבפאריס מתעוררים לחיים והופכים ליותר מאשר סתם תפאורת רקע.

     

    מי שאינו חובב היסטוריה יהנה מהספר בזכות האקשן הבלתי-פוסק והדמיון העשיר- אבל קוראים שמכירים את הרקע של הדמויות השונות יהנו אפילו יותר, לדעתי.

    'אשת הכשפים' הוא פנטזיה קלילה שתגרום לכם לדפדף מהר מדי אל העמוד האחרון. מומלץ בחום.

     

    רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!', על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גילגמש, המלך שחי לנצח: על 'אשת הכשפים'"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים