"כוכב הקופים": אבולוציה קולנועית חתרנית
"כוכב הקופים" שיצא למסך הגדול ב-1968, היה פורץ דרך בקולנוע ההוליוודי: סרט מדע בדיוני שהעביר ביקורת על אמריקה בשנותיה הסוערות. על הצלחתו של הסרט, ועל גלגולם המצליח יותר או פחות של סרטי ההמשך שליוו אותו דרך מבט חתרני
כשנשיא אולפני פוקס-המאה ה-20, ריצ'רד זאנוק, אישר ב-1967 את הצעת ארתור פי. ג'ייקובס להפיק את "כוכב הקופים", הוא חשב שהוא מוציא סרט מדע בדיוני חדשני לילדים ומבוגרים. עם עלילה גדושת אקשן וכוכב בסדר גודל של צ'רלסטון האסטון בתפקיד הראשי, הוא היה בטוח שהפרויקט יעורר גלים בהוליווד ואולי גם יניב רווחים. בנוסף, היתה זו הזדמנות לסדר ג'וב לבת זוגו, הדוגמנית לינדה האריסון. על פניו, נראה שסגר עוד עסקה טובה.
העסקה אכן היתה טובה, אבל היא היתה כזאת בין השאר בגלל התוכן הפוליטי שהחדירו יוצריו לסרט מהדלת האחורית. בעוד שזאנוק היה מוטרד בעיקר מהאפשרות ליצור תחפושת אמינה מספיק של קופים לשחקנים, היו אלו ג'ייקובס, הבמאי פרנקלין שאפנר, והתסריטאים מייקל ווילסון ורוד סרלינג - שהתחפשו. הם החדירו מסרים פוליטיים רלוונטים לארצות הברית של שנות ה-60 במסווה של פנטזיית הרפתקאות בחלל החיצון. זאנוק לא הבין מאיפה זה בא לו.
"כוכב הקופים" מ-1968 - הטריילר
"כוכב הקופים" היה חלוץ פורץ דרך בקולנוע ההוליוודי, ואולי בגלל זה היה קשה מאוד לג'ייקובס לשווק את הרעיון שלו, שהיה מבוסס על ספרו של פייר בול. הרעיון היה ליצור סרט מדע בדיוני שלמרות התרחשותו בעולם משונה, מעיר הערות קונקרטיות על הזירה הפוליטית באמריקה של אותם ימים - אמריקה של שנות ה-60 הסוערות, בין רצח קנדי למלחמת ויאטנם. באמצעות "כוכב הקופים" עלה בידי היוצרים לבקר את הממשל האמריקני באמצעות רמיזה תמאטית.
תסתכלו עליהם - ותראו אותנו
לכאורה תמונת המראה די ברורה: כוכב הנשלט על ידי שימפנזות, גורילות וקופי אורנג-אוטנג, המאורגנים כחברה אנושית דוברת אנגלית, ומדכאים את בני האנוש הנחותים, נראה כשיקוף די ברור של החברה האמריקנית והמתח הבין מעמדי ובין גזעי שנמצא בה. למרות זאת, זאנוק ומקורביו לא הבינו, או שלא רצו להבין את המסר של ג'ייקובס ותסריטאיו סרלינג ו-ווילסון (מקורבנות המקארתיזם). פוליטיקה הרי לא טובה לעסקים.
מה שהטריד את זאנוק לא היה מייקאפ של ההפקה, כסרט הרפתקאת מדע בדיוני לכל המשפחה (כשמתחת פצעונים פוליטיים מגרדים את פני השטח), אלא החשש שהאיפור של הקופים לא יהיה משכנע דיו. לחשש הזה היו שותפים רבים להפקה. הם למדו מניסיון העבר - מאז "קינג קונג", הקופים הקולנועיים נתפשו כליצנים. לצורך כך נשכר ג'ון צ'יימברס, טכנאי פרוטזות בעברו, שעיצב מסכות גומי חדשניות, שהפכו את דמויות הפרימטים לראויים למאכל אדם וזיכו אותו באוסקר.
חבלי הלידה של "כוכב הקופים" היו קשים, והמפיק היומרני ג'ייקובס וגם הבמאי שאפנר, נדרשו לעמוד בלא מעט אתגרים וגם המון תקלות - כמו פרישתו של השחקן בן ה-73 אדוארד ג'י. רובינסון, רגע לפני תחילת הצילומים. האחרון החליט כי תנאי הצילום במדבריות אריזונה ויוטה קשים מדי עבורו. אפשר להבין. מתחת לשכבות האיפור הכבד והפרוות היה על השחקנים ומאתיים הניצבים שאיתם לעבור ימי צילום מפרכים שחציים הוקדש לאיפור והלבשה וחציים לצילומים.
קשים במיוחד היו חיי קים האנטר (זירה השימפנזה), רודי מקדאוול (קורנליוס השימפנזה) ומוריס אוואנס (שהוזעק כתחליף לרובינסון בדמות ד"ר זאוס האורנג-אוטנג) וכן שאר דמויי הקוף. בעוד שהאסטון והאריסון הסתובבו על הסט בביגוד דל במיוחד (בכל זאת, סמלי סקס), היו חבריהם מזיעים מתחת לכסותם הפרוותית ופיסות הגומי שעל פניהם. בגלל שתהליך האיפור וההלבשה ארכו שעות בתחילת יום הצילומים, נאסר עליהם להסירם עד סופו.
ואם זה לא מספיק, תנועתם של הניצבים הוגבלה, הם נדרשו לאכול מול מראה (כדי לא לפגוע במסיכות) ונאסר עליהם לעשן ללא פומית. זה גרם לתופעה די מדהימה: החוויה המאתגרת גרמה לפירוד בין הניצבים "האנושיים" לאלו שגילמו את הקופים. יותר מכך, אנשי ההפקה דיווחו כי גם הניצבים הקופיים התחלקו לקבוצות במהלך ההפסקות והארוחות המשותפות על פי סיווג של שימפנזות, גורילות ואורנג-אוטנגים. המשתתפים המחופשים אימצו את המפתח הזאולוגי של תחפושותיהם.
קופים שוברי קופות
תכנים פוליטיים? הם לא הוטעמו רק בסאב-טקסט של התסריט, אלא התגבשו בזמן אמת על הסט כתופעה סוציולוגית מפתיעה. הניצבים גיבשו לעצמם הזדהות גזעית ומעמדית על עולם בדיוני, שהם לא באמת חלק ממנו - רק בכאילו. יתכן כי כך התמזגו במסרים הסמויים שנקלטו בתודעת הצופים, והפכו את הסרט ללהיט קופתי גדול והקנו לו מעמד של יצירת קולנוע קלאסית ובה סצינת הסיום המונומנטלית הבלתי נשכחת של פסל החירות שנחרב - אחד מרגעי השיא של הוליווד.
איך עשו את הסצינה? זאנוק: "רצינו הפתעה, לא הצהרה"
למרות שהאימג' של סמל החופש האמריקני השקוע בחול ויבבותיו הנואשות של הגיבור טיילור (האסטון), טעון באמירות רבות משמעות על יצר ההרס העצמי של האומה האמריקנית בצל המלחמה הקרה, וכן על שמרנות דתית והבערות הנוקשה שנלווית אליה. זאנוק ואחרים התכחשו למסרים הללו - הם יכלו להרשות לעצמם להדחיק אותם, כשקופתם הועשרה בכ-32.5 מיליון דולר - פי חמש יותר מהשקעתם בסרט.
גם המפיקים הבינו ש"כוכב הקופים" אינו רק סרט מדע בדיוני פורץ דרך. היה בו עוד משהו - מרכיב ביקורתי שתיבל את העלילה, במסרים חריפים שנגעו לכל אמריקני, או כל אזרח מודאג אחר בעולם. ולכן, באופן טבעי פנו המפיקים לג'ייקובס כדי שייצור סרט המשך - שימתח את ההצלחה לעוד כמה מיליוני דולרים. הפעם, זאנוק ואנשיו אף איפשרו למסרים הפוליטיים להזדקר באופן בוטה וברור יותר, עם פצצת אטום שמשמת כטוטם לשרידיה האובדניים של האנושות בעולם החדש.
"מתחת לכוכב הקופים" (1970) בבימויו של טד פוסט היה המשך קצת מקרטע למקור והאסטון לא הסכים לקחת בו חלק פעיל. הכוכב הגדול של הפרנצ'ייז המתגבש הופיע בו רק לפרקים קצרים והתנה את השתתפותו בחיסולו הסופי והמוחלט של כוכב הקופים - בסרט ובמציאות. האסטון קיבל את מבוקשו וטיילור, מחליפו ברנט (ג'יימס פרנסיסקוס), נובה, בני אנוש, קופים ועוד, מסיימים את דרכם בסוף אפוקליפטי מייאש. אבל הפרנצ'ייז? הוא שרד. 19 מיליון דולר הצדיקו את המשכו.
"מתחת לכוכב הקופים". סוף העולם
בלי האסטון יצאו ג'ייקובס להרפתקאה חדשה בעקבות זירה וקורנליוס שנמלטו מהתופת וחזרו בזמן אל כדור הארץ של שנות ה-70 ב"הבריחה מכוכב הקופים" (1971). למרות החשש כי ללא האסטון הסרט ייכשל, הסיכון היה קטן יחסית מכיוון שהפעם ההפקה היתה צנועה ביותר, שכן העלילה מתרחשת ארצות הברית העכשווית והיו מעורבים בה שלושה וחצי קופים בלבד (בגילומם של האנטר, מקדאוול וסאל מינאו). מדובר בדרמה סאטירית שרקח הבמאי דון טיילור, וגם היא הצליחה בקופות.
"הבריחה מכוכב הקופים". מצחיק וטראגי
אם היינו הולכים לפי הרצף המקורי של כוכב הקופים, נוכל למקם את הסרט החדש "כוכב הקופים: המרד" (בכיכובו של ג'יימס פרנקו) איפשהו בין סרט זה לסרט הרביעי בסדרה "כיבוש כוכב הקופים" (1972). בסרטים אלו הופכים הקופים לגיבורים הראשיים. תחילה אלו זירה וקורנליוס שמנסים לשרוד בחברתנו ואחר מותם, בנם סיזר, שעתיד להוביל את המרד והמהפכה הגדולה שבסופו.
וגר קוף עם אדם?
אחרי האתנחתה הקומית-דרמטית בעלת הסוף הטרגי של "הבריחה מכוכב הקופים", הגיע האפל, האלים והבוטה מבין סרטי הפרנצ'ייז. העלילה עוצבה בהשראת התקוממות אזרחיה השחורים של רובע ווטס שבלוס אנג'לס ב-1965. הסרט צולם ליד בשכונה לא מאוכלסת. הזירה המוכרת והקונפליקט המתפרץ בין הקופים האנושיים המורדים לרשויות החוק הדה-הומניות הביא לקליימקס פוליטי בלתי ניתן לערעור.
"כיבוש כוכב הקופים". מאבק גזעי
מה שלא ניתן היה להגיד באופן ברור ובהיר בעולם האמיתי, נאמר בעולם הבדיוני של הסרט:
הקופים הם אזרחיה האפרו-אמריקנים של ארצות הברית, והם נכונים למרוד בפטרוניהם הלבנים. בבתי הקולנוע בארצות הברית, היו אלו השחורים אשר מחאו כפיים לסיזר והקופים. הם הבינו את האלגוריה טוב מכולם והזדהו עם השימפנזה המרדן יותר מאשר עם בני האדם. במקרה זה, הרשו לעצמם להשיל את אנושיותם מרצון ומתוך תחושת כוח, לא כתוצאה של נחיתות גזעית.
בהקשר זה יש בגרסה המחודשת טוויסט נחמד, שכן הנבל הראשי של "כוכב הקופים: המרד" הוא איש עסקים שחור, שתאוות הבצע שלו מביאה לעלייתם של הקופים מחד והכחדת האנושות מאידך. במקרה הזה, המהפכה מגיעה כתוצאה של ניסויים גנטיים שהשתבשו. בכך יש חריגה מהתמות הפוליטיות של הסדרה המקורית לכיוון של "אדם המשחק בלהיות אלוהים", מהסוג שהכרנו ב"12 קופים".
בשלב זה, כנראה שנפל האסימון אצל זאנוק, או אולי דווקא מטבע הדולר. יתכן שבוטות המסרים היתה בולטת מדי והרווחים התכווצו. ג'יי. לי תומפסון שביים את הסרט הרביעי, נשכר כדי לחתום את הסאגה בסרט חמישי ואחרון ב-1973 "הקרב על כוכב הקופים", המבשר על איחוד הכוחות של הקופים ובני האנוש הרציונלים (ובהם איש מפתח האפרו-האמריקני) מול מוטנטים כוחניים מחד גיסא, והגורילות האלימות מאידך גיסא.
"הקרב על כוכב הקופים". בדרך לאיזון
בסופו של דבר הושג איזון, השלמה, מעין אוטופיה אופטימית לעתיד - כזו המתנהלת על פי ערכי שיוויון ומתוך מתח בין מעמדות, לא בין גזעים. לא בטוח שהבוס הגדול זאנוק אהב את זה. אבל אחרי מותו של ג'ייקובס, הוא המשיך לנסות ולחלוב את הפרנצ'ייז באמצעות מרצ'נדייז ובסדרת טלוויזיה, שהצליחה חלקית. ללא אביו הרוחני של "כוכב הקופים", התכנים הפוליטיים הדלדלו, וכך גם הקופות של המשקיעים. אלו הבינו כי ההצלחה נבעה מחתרנותו הנועזת של הסרט.
"כוכב הקופים" על פי ברטון. סטייל מרוקן
יתכן כי זו הסיבה גם לכשלון של הרימייק היומרני של טים ברטון מ-2001, ששם כהרגלו את הדגש על היצירה הסגנונית שלו, ולהתעלם מהביקורת החברתית, ממש כמו זאנוק בזמנו. מי שהתעניין בעיקר במסיכות הגומי של צ'יימברס, סירב לראות את העיניים החודרות שמביטות מבעד להן - עיניים ביקורתיות וזועמות, בהן משתקפת דמותה של ארצות הברית המקפחת והאלימה. תכסו אותן, ותקבלו חתיכות פלסטיק חסרות חיים.
