שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקופים שגודלו לחשוב שהם בני-אדם
    מה הופך אדם לאדם, ומרחיק את קופי-האדם מקבוצה יוקרתית זו? שאלה זו מטרידה אותנו עד היום, כאשר אנו הולכים לגן-החיות וצופים בקרובי משפחתנו השימפנזים והגורילות כלואים בכלובים גדולים
    הסרט 'כוכב הקופים: המרד' עוקב אחר חייו של שימפנזה נבון במיוחד בשם סיזאר (Caesar) בנבכי מעבדות המחקר. החוקרים מנסים למצוא תרופה למחלת האלצהיימר האנושית, ולשם כך הם נזקקים לנבדקים דומים במיוחד לבני-האדם, כשימפנזים. לא נגלה יותר מדי מהסרט, אבל נספר רק שבמהלך הניסויים מצליחים החוקרים להגביר את תבונתו של סיזאר, ועונים בלי כוונה על אחת השאלות העתיקות מכולן:

     

    "מה הופך אדם לאדם, וחיה לחיה?"

    שאלה זו נשאלת מזה דורות רבים ושנים רבות עוד יותר. היא רלוונטית עבורנו עוד מהזמן בו חיינו צד בצד עם בני-דודנו הניאנדרטלים, לפני מאה-אלף שנים ויותר. היא הטרידה את היוונים הקדומים לפני כמעט שלושת-אלפים שנים. ההיסטוריון הראשון, הרודוטוס, מתאר בספר ההיסטוריה הראשון בעולם כיצד הגיעה ספינה קרתאגית לאי הנקרא 'אי הגורילות'. המלחים תיארו את הגורילות כ- 'מרשם גס של בני-אדם' ובעלי 'עור קשיח', ולכדו שלוש מהן שהתגלו כפראיות כל-כך עד שהיה צורך לקטול אותן, לפשוט את עורותיהן ולקחתם בחזרה לקרתאגו.

     

    הקרתאגים אמנם היו עם לוחם פראי, אך הם לא נהגו לפשוט את עורות אויביהם האנושיים. ההבדל בין אדם לבין קוף-אדם היה ברור גם להם. הראשון זכאי לכבוד בסיסי גם בתבוסתו. השני אינו יותר מחיה. הם יוצרים משפחות, משחקים עם ילדיהם, אוהבים ורבים בתוך המשפחה. מה ההבדל בינם לבין משפחות המבקרים הצופות בהם ממחוץ לסורגים? הוגי-דעות רבים ניסו להתמודד עם השאלה לאורך הדורות. מבין כולם בלט במיוחד הבלשן נועם חומסקי, שטען כי התכונה העיקרית ממנה נהנים בני-האדם, ואינה קיימת בקרב קופי-האדם, הינה השפה: הדרך להביע מחשבות, רעיונות ומאוויים.

     

    אין כאן הכוונה לשפה האנושית הדורשת את התיאום המדויק שבין קנה הנשימה, הריאות, מיתרי הקול, הלשון, השפתיים והחך. יהיה מגוחך מצידנו לצפות ששימפנזה, גורילה או אורנג-אוטנג יהיו בעלי שילוב דומה של איברים ושרירים שיקנו להם את היכולת לדבר כאדם. מכיוון שכך, היו כאלו שטענו שחומסקי מתעלם מכך שקופי-האדם אינם יכולים לדבר בקול את מחשבותיהם – אבל הם בהחלט יכולים לחשוב אותן לעצמם.

     

    מדברים בשפת הסימנים

    עם השנים, קמה קבוצה של חוקרים ששמה לה למטרה לבדוק האם קופי-אדם יכולים ללמוד לדבר. הם לא ניסו ללמד אותם לדבר באמצעות השימוש במיתרי קול מכווננים היטב, אלא בדרך פשוטה וחיננית יותר: בשפת הסימנים. זה היה תחום אחד בו לקופי-האדם היה אמור להיות יתרון על בני-אנוש רגילים מתוך הגמישות היתירה בה נחנו.

     

    הניסוי הראשון בתחום מצוטט עד היום בספרי הפסיכולוגיה, ונקרא פרויקט וואשו. השימפנזה וואשו גודלה כמעט מלידה על-ידי הפסיכולוגים אלן וביאטריקס גרדנר. השניים התייחסו לוואשו כאל ילדתם שלהם. הם היו מלבישים אותה בבגדים ויושבים עמה בשולחן האוכל. היא נהנתה מגישה לצעצועים, מסרק, מברשת שיניים, ספרים ובגדים. כל שגרת חייה הייתה דומה לזו של ילד אנושי, עם מטלות שהייתה צריכה לבצע, משחקים בתוך ומחוץ לבית ונסיעות ברכב המשפחה. כל אותה העת, הוריה המאמצים הקפידו לתקשר עמה בשפת הסימנים בלבד, מתוך הנחה שהיא תרכוש את השפה בכוחות עצמה. טכניקה דומה משמשת כיום כדי ללמד ילדים אנושיים את שפת הסימנים.

     

    ההשקעה נשאה פרי במהירות. וושאו החלה לקלוט מלים פשוטות בשפת הסימנים תוך זמן קצר, ועד לסוף הניסוי הפגינה שליטה ביותר משלוש-מאות מילים. הייתה זו הדגמה לכוחו של המוח לקשר בין סימנים גופניים לעצמים ולרצונות – אך זו לא הייתה שפה. לא יותר מכפי שהחתולה שלי יודעת ליילל באופן צורמני במיוחד כדי לגרום לי להתעורר משינה עמוקה ולמלא לה את הכלי באוכל באמצע הלילה. וושאו למדה לקשר בין תנועות ידיים לבין תוצאות, אך היא לא רכשה שפה אמיתית.

     

    אנו מגדירים שפה אמיתית כשילוב של מילים בסדר מסוים, ושינוי של סדר המילים יביא ליצירת משמעות חדשה. ברור מה ההבדל, למשל, בין המשפט "אדם נשך כלב" לבין "כלב נשך אדם", או אפילו "אדם-כלב נשך". משלוש מילים פשוטות הצלחנו ליצור שלוש משמעויות שונות, ועם קצת מחשבה יצירתית וקונוטציות נכונות היינו יכולים ליצור משפטים נוספים עם משמעויות שונות. זהו כוחה של השפה האנושית: ממספר מוגבל של מילים, אנו מסוגלים ליצור משמעויות אינסופיות באמצעות חיבור של המילים בסדר שונה.

     

    וושאו למדה מאות סימנים, ורכשה את חלקם מבלי שהחוקרים ינסו אפילו ללמד אותם באופן מודע. למרות זאת, לא נראה שהיא הצליחה ליצור שילובים אמיתיים של סימנים שיעידו על התפתחות שפה, מלבד במקרים בודדים. היא פיתחה קללה ספונטנית משלה, בדמות המלה "מלוכלך" אותה הייתה מסמנת לפני שמותיהם של אנשים שלא אהבה. בנוסף, המטפלים בה טענו שכאשר ראתה ברבור, היא סימנה "מים" ו- "ציפור". האם יצרה כאן וושאו מילה חדשה המתארת את הברבור כציפור-מים? ואולי רק סימנה מים בשל העובדה שהברבור צף באותה עת באגם? זוהי שאלה טובה, ואולי התשובה המשמעותית ביותר היא שאיש לא הצליח למצוא את הדרך לשאול את וושאו למה התכוונה.

     

    וושאו אמנם לא הצליחה לרכוש שפה שלמה, אך הגרדנרים התייחסו לניסוי כהצלחה, במיוחד בשל הנטיות האנושיות שהדגימה. כאשר ראתה את עצמה במראה, היא סימנה "אני, וושאו", מחווה שעשויה להעיד על מודעות עצמית. היא גילתה גם מאפיינים אנושיים ברורים, כגון היכולת להראות כעס ואכזבה על אנשים קרובים שלא באו לבקר אותה בזמן. ויחד עם זאת, היא ידעה גם לגלות חמלה ואמפתיה. לאחר שהמטפלת שלה לא הגיעה לעבודה במשך מספר שבועות בשל הפלה ספונטנית שעברה, התעלמה ממנה וושאו בהפגנתיות. אך כאשר סימנה המטפלת לוושאו כי "התינוק שלי מת", הפגינה וושאו סימנים של צער וסימנה את המילה "בכי" תוך שהיא גוררת את אצבעה לאורך הלחי, בנתיב דומה לזה שדמעה ניגרת תשאיר.

     

    כל התצפיות הללו מלמדות אותנו על מגוון הרגשות בהם ניחנים קופי-האדם, ובמיוחד השימפנזים. אך הן אינן עונות על השאלה הראשית: האם קופי-האדם יכולים לרכוש שפה אמיתית, שתאפשר להם לבטא את עצמם במגוון אינסופי של דרכים, כבני-האדם? היה ברור שיש צורך בניסויים נוספים, וכך החל פרויקט נים, שמונה שנים לאחר לידתה של וושאו.

      

    פרויקט נים שימפסקי

    נים שימפסקי זכה לשמו כמשחק מילים על שמו של הבלשן נועם חומסקי. בדומה לוושאו, גודל גם הוא על-ידי בני-אדם, בניסיון להפריך את רעיונו של חומסקי כי רק בני-אדם מסוגלים לרכוש שפה. החוקרים הזמינו אותו לתוך בתיהם, האכילו אותו על שולחנותיהם ולימדו אותו את שפת הסימנים. הוא למד להשתמש באסלה, רכש נימוסי שולחן והחשוב מכל – קנה לעצמו יותר ממאה סימנים בהם השתמש בהצלחה כדי להבהיר את רצונותיו.

     

    בראש פרויקט נים עמד החוקר הרברט ס. טראס, איש מדע בכל רמ"ח איבריו, שהיה מודע היטב לדרכים בהן יכולים ציפיותיהם ורגשותיהם של החוקרים לשבש את הניסוי התקין. הוא חשד כי הגרדנרים נקשרו לוושאו במידה כזו שהעיבה על שיקול-דעתם המדעי, וגרמה להם לפרש סימנים רבים כך שיצביעו על המטרה הסופית: התקדמות לכיוון פיתוח שפה אמיתית. הוא היה נחוש בדעתו שלא לחזור על טעות דומה, והשתדל להקפיד על אובייקטיביות מוחלטת בהתייחסותו לתוצאות הניסוי. והתוצאות היו מאכזבות.

     

    נים אמנם הצליח לחבר את המילים שלמד למשפטים, אך אלו היו קצרים ולא הייתה בהם חשיבות לסדר המילים. משפטים פשוטים של שלוש מילים כללו – "תפוח אני לאכול", "לחבק אותי נים" ו- "לדגדג אותי נים". משפטים ארוכים יותר הכילו ארבע מילים, אך לא היו מורכבים בהרבה – "לדגדג אותי נים לשחק", או "אני נים לאכול אני". המשפט הארוך ביותר בקריירה של נים הכיל 16 מילים, שחלקן חוזרות על עצמן. "תן תפוז אני תן לאכול תפוז אני לאכול תפוז תן אני לאכול תפוז תן אני אתה".

     

    המשפט מדגים היטב מדוע סבר טראס שהניסוי נכשל ושימפנזים אינם יכולים לרכוש שפה אמיתית. המשפט אינו מורכב מרצף של מילים שכל אחת מהן, במקומה הנכון, מביאה למשמעות חדשה של המשפט כולו. הוא עשוי ממילים במיקום אקראי, ששימפסקי למד לזהות כל אחת מהן כסימנים הגוררים בעקבותיהם תפוז. לא יותר, אבל גם בהחלט לא פחות. נים שימפסקי אמנם הצליח ללמוד מילים, אך בדומה לוושאו ולכל שאר השימפנזים הוא נכשל ברכישת השפה.

     

    מה הופך חיה לאדם... ואדם לחיה?

    חוקרים שונים התייחסו באופן שונה לתוצאות הפרויקטים של וושאו ונים. מצד אחד, ברור כיום כי השימפנזים נכשלו ברכישת שפה אמיתית. בזמן בו ילד אנושי מתחיל לנסות לשלב בין עשרות מילים כדי לתאר את העולם שמסביבו, וושאו בקושי הצליחה לחבר שתי מילים ליצירת משמעות חדשה. אנו מאמינים כי מבלי שפה לא תיתכן יצירה של מחשבות מורכבות. ומצד שני, האם באמת אנו יכולים לקבוע באופן חד-משמעי כי השפה המדוברת והמסומנת היא זו המבדילה בין אדם וחיה?

     

    וושאו ונים מדגימים היטב כי גם קופי-האדם ניחנו בחלק רב ממכלול הרגשות האנושי. הם יכלו לחוש פגיעה וכעס, אך גם לחוות אהבה ואת התאומה הסיאמית שלה, הקנאה. כאשר מטפליהם נתקלו בקשיים אישיים, השימפנזים יכלו להזדהות ולנחם אותם. וכאשר הועברו וושאו ונים לקבוצות של שימפנזים 'רגילים', שניהם חוו משבר זהות אמיתי כאשר הבינו לפתע שאינם משתייכים למין האנושי שבחיקו גדלו.

     

    ברמה האמוציונלית, לפיכך, איננו שונים מקופי-האדם. ההבדל האמיתי טמון באינטליגנציה שברשותנו, שבאה לידי ביטוי בין היתר ביכולתנו ליצור מחשבות ומשפטים מורכבים. יוצרי הסרט 'כוכב הקופים: המרד' הגיעו למסקנה דומה. קוף-האדם, סיזאר, מושלך לאנחות כאשר הוא בוחר לנקוט בפעולה הגנתית אלימה כדי להגן על בני-האדם שגידלו אותו. בכך הוא דומה לנים, אשר הושלך עם תום הפרויקט כאבן שאין לה הופכין ונמכר לצורכי מחקר רפואי.

     

    נים בוודאי הבין את חוסר-הצדק שבמצבו, אך לא יכול היה לשנות דבר. סיזאר, לעומתו, מגיע לרמת תבונה מספקת כדי לארגן מרד המשנה את פני העולם ואת הסדר הקיים תוך שימוש בכוח הזרוע. אך תוך כדי כך, ובשונה כמעט מכל מהפכה אנושית בהיסטוריה, הוא מנסה לצמצם במודע את הפגיעה באזרחים חפים מפשע, מבלי קשר למין הביולוגי אליו הם משתייכים. הוא מדגים כי הוא מסוגל להבדיל בין טוב ורע, בין נכון ושגוי, בחדות מחשבה שיכולה לבייש את רוב בני-האדם.  ובכך הוא נהיה, לראשונה, אנושי.

      

    סוף דבר

    נים חולץ מהמעבדות ברגע האחרון ובאופן חוקי על-ידי פעילים לזכויות בעלי-חיים, וזכה לחיים רגועים יחסית עד שנפטר מהתקף לב בשנת 2000. וושאו נשלחה ל- 'שימפונזיום', בו זכתה לתנאי מחיה נוחים ולפעילויות עם בני-אדם ושימפנזים. היא נפטרה בשנת 2007 בשיבה טובה, לאחר תקופת מחלה קצרה.

     

    פורסם במקור בבלוג של רועי צזנה, מדע אחר .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הקופים שגודלו לחשוב שהם בני-אדם "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים