"עוד אייפון, עוד כסף". טבע האדם נחשף בלונדון
רוברט, אלכס וקים - צעירים שחורים ומשכילים מטוטנהאם - ניסו להראות לשליחנו לבריטניה את הצד האחר: "זה לא עניין של גזענות או צבע עור". בעל מכולת ממוצא הודי, שנשדד במהומות, בטוח מה הסיבה להן: אין כאן עניים, יש אנשים שרוצים עוד ועוד
אנחנו נפגשים די במקרה מול הבר השכונתי שסגור כבר למעלה משנה. "הגאווה של טוטנהאם", כך הוא נקרא. די אירוני, בימים בהם לתושבי השכונה הלונדונית אין כל כך במה להתגאות. מראות ההרס - הזגוגיות המנופצות, נזקי השריפות, הבניין שנמחק מהנוף בפינת הרחוב ובעיקר העובדה שאנשים נסו על נפשם לאחר שבתיהם הוצתו במזיד - גורמים גם לרוברט, אלכס וקים לשוחח בנימה אפולוגטית משהו ולהתנצל בשם תושבי השכונה על כך שבכל העולם, וגם בישראל, סבורים כולם שביתם מקום אלים ומסוכן.
מהומות בבריטניה - כותרות אחרונות ב-ynet
- האם הסגירה את בתה שבזזה: ידעתי שיגידו 'כלבה'
- לונדון: "עברנו את הבליץ הגרמני, נעבור את זה"
- תושבי לונדון: "בישראל הצבא היה יוצא לרחובות"
דיוויד קמרון בפרלמנט: "איש לא יתחמק מהחוק"
שלושת הצעירים נולדו וגדלו בטוטנהאם, השכונה בה פרצו המהומות שהבעירו את שאר הממלכה. רוברט סטפורד ויליאמס, בן 22, סיים את לימודיו באוניברסיטת שפילד. ויליאמס, מבריק ורהוט, נושא על כתפיו את התואר הלא רשמי של דובר הדור הצעיר בשכונה. לצידיו עומדים קים, בת 23, סטודנטית לתואר באופנה ואלכס, רק בן 16, תלמיד תיכון בעל תספורת אפרו, אך משתדל לשמור על ארשת פנים רצינית.
"חזרתי מהעבודה ופתאום אני מקבל טלפון מאחי הגדול ששאל אם אני בסדר", מספר רוברט, "הוא בטח חשב שאני נמצא שם ומפגין. אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר. 'תפתח BBC', הוא אמר לי ופתאום אני מגלה שהשכונה שלי בוערת". באופן דומה גילתה גם קים על המהומות. בדרך חזרה מעבודתה, הבחינה בהתקהלות סמוך לביתה ומיהרה לחמוק פנימה. כעבור כחצי שעה אזור מגוריה נראה שונה לגמרי: "הסתכלתי בתדהמה על הטלוויזיה ולא האמנתי שזה כל כך קרוב לבית שלי".
הסיפור של מחר
השלושה פוסעים במעלה הרחוב הראשי, סמוך למבנה שהוצת, התמוטט ונהרס כליל, כשבידיהם שקי בגדים שאספו לתרומות. בימים האחרונים, לאחר שנרגעו הרוחות, הציע רוברט לחבריו לסייע במאמצים לשקם את שכונתם. אחרי הכל, הם הכירו חלק מהאנשים שבתיהם הוצתו ונותרו חסרי דבר. "אנחנו עוזרים לאנשים שצריכים אותנו, זה הדבר הכי נכון לעשות", אומר אלכס.
את תשומת הלב של כלי התקשורת הרבים שנמצאים בשכונה הם תופסים מיד. אחרי יומיים של שקט, כשנדמה שהוחזרה השליטה ברחובות, צריך למצוא סיפור חדש - לחפש גיבורים אחרים. כעת, אחרי ההרס ברחובות, זה הזמן לסקר את פעולות השיקום - כיצד בירת הממלכה, לונדון, חוזרת לעמוד על רגליה. "אנחנו צריכים להראות לקוראים שיש גם צד אחר לטוטנהאם, תהיו להם לדוגמא", מנסה כתב הצהובון ה"סאן" לשכנע את שלושת הצעירים להצטלם לעיתון של מחר עד שהם מסכימים, אך לא בלב שלם.
כמו על המשטרה ועל הממשלה, הם גם כועסים על התקשורת שהתייחסה אליהם ואל שאר תושבי השכונה כאל מקשה אחת. "זה לא עניין של גזענות, לא של צבע עור ולא עניין של גילאים", מסביר רוברט, "גם אני צעיר, בטוח שלא עשיר וגם אני שחור. יש לי הרבה ביקורת על הממסד ואני לא השתתפתי במהומות.
הצתת בית זו רק טיפשות?
"הזעם היה קיים. כמו הר געש, זה התפרץ ברגע. יש כנראה הרבה מאד סיבות שנערמו ובקרוב נצטרך להשקיע מחשבה כדי להבין למה, אבל אני מבטיח לך שיש כאן הרבה מאד אנשים שמתנגדים לחלוטין למה שקרה כאן. אנשים פגעו בקהילה שלהם - זו לא מחאה נגד הממסד".
רוברט, אלכס וקים. הצד האחר של טוטנהאם (צילום: רועי מנדל)
לעומת רוברט, אלכס לא מחפש היגיון בכאוס. לעתים הסבר של נער בן 16 נשמע הרבה יותר הגיוני מאשר ניתוחים ופרשנויות של מלומדים ותיקים. "לא חשבתי לרגע להשתתף במהומות", אומר אלכס, "מדוע שאשרוף בתים של אנשים? לי יש משפחה יציבה שמרחיקה אותי מאלימות, אבל יש פה הרבה שאין להם משפחה כזו. בני הנוער הללו פשוט נגררים, אני מגדיר זאת כטיפשות, אנשים טיפשים".
"להצית בית על יושביו, זו רק טיפשות?", הם נשאלים, אך אין להם תשובה. כמו רבים מהתושבים שלא לקחו חלק וצפו מהצד בהתפרעויות והביזה שואלים את עצמם ואחד את השני למה? מדוע שאדם יפגע בקהילה אליה הוא משתייך. "כדי לפגוע בקהילה צריך להיות חלק ממנה. אולי, בניגוד אליכם, הם לא חושבים שהם חלק מהקהילה?", אני מקשה. "זה עדיין לא מסביר מדוע אדם ישרוף בית לשכן", משיב אלכס.
"יש הרבה ביקורת על הממסד" (צילום: EPA)
לשיחה מצטרף אדוארד אדו, מוסיקאי יליד השכונה, ששב למקום ילדותו כדי לתמוך בתושבים. אלא שהוא, בניגוד לשלושה, נשמע הרבה יותר מסויג. "אני לא מסכים עם מה שהם עשו פה, אבל אני יכול להבין את ההתפרצות הזו. מאות אנשים נהרגו על-ידי המשטרה על לא עוול בכפם ב-12 השנה האחרונות. אלפי עצורים בלי סיבה, כולם מיעוטים מהשכונות. המוות של הבחור במוצאי שבת, חייב את האנשים לצאת ולמחות וזה איבד שליטה".
"וזה מצדיק את הצתת הבתים וביזת החנויות?", שואל אותו רוברט. "זה לא מצדיק, אבל אפשר להבין את הכעס כלפי המשטרה". פרנקלין בואטנג, אמרגנו של אדו שמתלווה אליו, מבקש לעדן את הדברים ומסמן לו להפסיק לדבר. אחרי הכל הוא הביא את המוסיקאי המתחיל לשכונת הולדתו כדי לזכות בפרסום, לא להזדהות עם ההתפרעויות האלימות שהתרחשו כאן. "תרשום שאני מתנגד לאלימות בכל דרך שהיא", מבקש אדו להבהיר.
בדרך למחסן צבא הישע, אנחנו נעצרים שוב ושוב במחסומי משטרה מאולתרים. בימים האחרונים יש נוכחות מוגברת באזור. השוטרים תוחמים את האזור לטובת מלאכת השיקום. אחרי שעה ארוכה של צעידה, מגיעים למחסן, רק כדי לגלות שיש לארגון הסיוע די והותר בגדים לתרומה. "אנשים התגייסו והביאו מספיק, אשמור את הציוד שלכם בינתיים בצד", אומרת נציגת הארגון. "זה משמח שאנשים נרתמים בצורה כזו, אני מכיר את השכונה מהיום בו נולדתי, יש פה אנשים טובים שרוצים לחזור לנורמליות", מסכם רוברט. "היה פה כאוס, זה נכון, אבל זה לא משהו שלא נוכל להשתקם ממנו".
אחד גנב 300 פאונד, שני קולה, שלישי - נייר טואלט
כמה תחנות רכבת משם, במרכז הקניות הראוותני ברחוב אוקספורד, החיים נמשכים ומתנהלים כסדרם. הנוכחות המוגברת של משטרת לונדון מאפשרת לאנשים לקנות בלי חשש ועל זה כולם שם אומרים "עסקים כרגיל". המהומות אמנם התרכזו בקצוות לונדון, בשכונות 'הפריפריה', אבל ריקושטים הגיעו מדי פעם למרכז. היו חנויות בשדרה היוקרתית שנופצו במהומות, לרוב נשמר הסדר במקום.
"עסקים כרגיל" באוקספורד (צילום: MCT)
כמה רחובות סמוכים משם, ישנה חנות מכולת בשם Portland store, הפועלת 24 שעות ביממה. בעל המכולת, פרנסיס צינטהונטי, בריטי ממוצא הודי, נמצא שם כמעט כל לילה. ביום שני, בשיאן של המהומות, נפל קורבן לשוד אלים. אחד הריקושטים, פגע גם בו.
"ביום שני היה בלגאן גדול בכל לונדון, אבל לא חשבנו לרגע שזה יגיע גם למרכז", הוא משחזר, "באחת בלילה עצר רכב בחריקת בלמים מול החנות, אנשים ברחוב נבהלו והחלו לברוח. נכנסו לכאן שלושה צעירים שפניהם מכוסות. אחד מהם חבט בי, השני לקח מהקופה 300 פאונד, השלישי לקח בקבוק קולה וגליל אחד של נייר טואלט! הם יצאו מהחנות ונסעו, אפילו לא ברחו במהירות. התקשרתי למשטרה, הגיעה ניידת אחרי חצי שעה. היתה התפרעות בכל מקום בעיר והם לא הצליחו להשתלט על מה שקורה".
לפני שבע שנים הגיע צינטהונטי ללונדון מעיר בדרום הודו. "החיים בלונדון טובים אלי ובסך הכול פה יותר בטוח מהרבה מקומות בעולם", הוא אומר. אם שואלים אותו לפשר אירועי הימים האחרונים, הוא מספק הסבר קצת אחר ממה שהורגלנו
לשמוע.
"זה נכון שיש מצוקה קשה, יש קיצוצים ואנשים לא עובדים. נוצר הרבה מאוד כעס ותסכול שחיפשו דרך לצאת. אבל זה לא רק זה", הוא מבהיר, "זה טבע האדם בצורה הכי גסה שלו, שהתפרץ כאן. בהיעדר משטרה, האנשים הללו חשבו שהם יכולים לעשות כל מה שהם רק רוצים. אין פה שום מחאה - אם היו רוצים למחות היו שודדים את החנות של אפל, גונבים אייפונים ואייפדים, לא בעלי עסקים קטנים.
"בהודו נהוג לומר שהצרות של עשירים גדולות משל העניים. עניים חושבים כל היום כיצד להשיג מזון, תרופות ומחסה, יש להם מטרה והיא מוגדרת. לעשירים הבעיה האמיתית - הם צריכים לחשוב איך שומרים על מה שיש. אין כאן בבריטניה עניים - לילדים שבזזו חנויות אין דאגה למזון ותרופות ומחסה, הם רק רוצים עוד ועוד, זה טבע האדם. רוצים גם אייפון חדש וגם בגדים חדשים, עוד ועוד כסף. זה מה שלימדו אותם".
לפנייה לכתב/ת 
