הקאמבק של דיקנס: "בין שתי ערים"
דיקנס, מגדול סופרי אנגליה, מבקש להצביע ברומן "בין שתי ערים" על גרעין אלים שנמצא בכל אחד מאיתנו - וכאשר השעה יפה לכך, מתפרץ בכל העוצמה. יותם שווימר וגליה בנזימן עומדים על איכותו של מי שכתב לא רק לבני הנעורים, ושאף לצדק חברתי

לא פעם נשמעות טענות על כך שמדף הספרים בישראל חסר תרגומים נגישים של יצירות מופת מספרות העולם. אין הכוונה לנגישות של הטקסט (כלומר, למהלך של תרגום מחודש, "עדכני"), כי אם להימצאותו של הספר עצמו. יצירות מופת רבות תורגמו במרוצת השנים, אך לא זכו למהדורות חדשות וניתן להשיגן במאמץ רב רק בחנויות של ספרים משומשים.

 

חוזר לתודעה העכשווית (עטיפת הספר "בין שתי ערים" של דיקנס) (עטיפת ספר)
חוזר לתודעה העכשווית (עטיפת הספר "בין שתי ערים" של דיקנס) 

 

כך הדבר בנוגע ליצירותיו של צ'רלס דיקנס. גדול סופרי אנגליה תורגם לעברית שוב ושוב, אך כיום מרבית ספריו אינם זמינים. לפיכך, כל תרגום של יצירתו - והמדובר בתרגום מלא ולא בעיבוד - הוא בגדר הפתעה משמחת על כך שגם בעשור השני של המאה העשרים ואחת, יש המוצאים לנכון להוציאו לאור.

 

בשנת 2002 ראה אור בעברית הרומן "דוריט הקטנה" בתרגומה של אופירה רהט (מוסד ביאליק), ב 2005, תרגמה עירית לינור את "ניקולס ניקלבי" (אחוזת בית) ובשנה שעברה ראה אור "אוליבר טוויסט" בתרגומם של שהם סמיט ואמנון כץ (אוקיינוס ומודן). שלושה רומנים מפותלים, מענגים, חשובים ומרכזיים של דיקנס, ניסו להחזירו לתודעת הקורא המודרני בתרגומים קולחים ובהירים. לרשימה זו מצטרף עתה "בין שתי ערים", אחד מהרומנים היפים והמעניינים של דיקנס, בתרגומה של מרים יחיל-וקס (זמורה ביתן).

 

  • רוצים לקרוא עוד כתבות על ספרים? היכנסו לכאן!

 

זהו אינו תרגום מחודש, שכן יחיל-וקס תרגמה את הספר בשנת 1990. תרגומה קולח, ניכרת בו הרגישות לשפה והשמירה על מאפיינים "דיקנסיים" ולא פחות חשוב: מדובר בתרגום של היצירה במלואה, ללא עיבודים וקיצורים.

 

דיקנס לכל גיל

גליה בנזימן, ד"ר לספרות אנגלית מן האוניברסיטה הפתוחה ומבקרת ספרות במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", היא מומחית ליצירתו של דיקנס. לטענתה, הגרסאות המקוצרות, שרווחות במיוחד בישראל, מזיקות לתדמיתו של אחד הסופרים הגדולים אי פעם. "העובדה שלמשך תקופה ארוכה הגלו את דיקנס אל מדפי הילדים והנוער מקוממת בעיני," היא מבארת, "ולא מפני שיש לי התנגדות לכך שילדים יקראו ספרות טובה, אלא מסיבות אחרות.

 

דחיסות עלילתית ודמויות סוחפות (מתוך הספר) (צילום: אמרי זרטל מתוך הספר)
דחיסות עלילתית ודמויות סוחפות (מתוך הספר) 
 

"הדבר הזה היה ואולי עדיין בעייתי משום שהקיצורים והעיבודים חסרי הרסן של הרומנים הנפלאים האלה השטיחו אותם לחלוטין והפכו את דיקנס לסופר מוסרני ולא כל כך מעניין, שיצירותיו סובלות מדחיסות עלילתית שקשה לעקוב אחריה".

 

מדוע זה קרה לדיקנס לפי דעתך?

 

"אולי משום שהעלילות שלו סוחפות ויש אצלו המון דמויות מצחיקות, לצד לא מעט ילדים סובלים עם הורים מרושעים או בלי הורים בכלל. ומדוע מלכתחילה הפכו אותו בארץ לסופר ילדים? אולי משום שפעם לא היתה מספיק ספרות ילדים איכותית בעברית, אז התחילו לתרגם ולעבד אותו. זה היה הרסני מבחינת הדימוי שלו כסופר.

 

"בארצות דוברות האנגלית ובעולם האקדמי יודעים שהוא גאון ולא מפסיקים להתעסק ביצירות שלו, אבל בקרב קהל הקוראים הרחב בארץ יש תחושה שהוא סופר לבני הנעורים. זו כמובן החמצה". צ'רלס דיקנס נולד ב-1812 ופרט להיותו סופר, היה גם עיתונאי ושחקן תיאטרון. בילדותו עבר בין ערים ונשלח לעבוד כפועל במפעל על מנת שיוכל לכלכל את משפחתו. לאחר שעבד כלבלר ועיתונאי, פרסם ב- 1836 את ספרו הראשון "מועדון הפיקוויקים". לאורך השנים, במיוחד בזמן נישואיו לקת'רין הוגארת' (לזוג נולדו עשרה ילדים והם נפרדו לאחר למעלה מעשרים שנה), פרסם דיקנס רומנים שהפכו לקלסיקות ולאבני יסוד בספרות האנגלית.

 

בין ספריו הנוספים שטרם הוזכרו: "דיוויד קופרפילד", "תקוות גדולות", "זמנים קשים", "בית ממכר עתיקות" ו"מזמור לחג המולד". יצירותיו עוסקות לרוב במאבקים של השכבות החלשות, בחוסר הצדק השורר באנגליה הוויקטוריאנית, בכוחו המסמא של הכסף ובטיבם ההפכפך של בני האדם. חלק ניכר מסיפוריו פורסמו בתחילה כסיפורים בהמשכים בעיתונים ושבועונים וזכו לפופולריות רבה. לצד הביקורת החברתית, היטיב דיקנס לכתוב סצנות מצחיקות ודיוקנאות עזים של אנשים מכל שכבות האוכלוסייה.

 

מזגזג בין לונדון ופריס

קריאה ב"בין שתי ערים", שראה אור לראשונה ב-1859, מדגימה את כוחו של דיקנס גם לאחר שנים כה רבות. הרומן מתרחש במאה השמונה-עשרה, טרום המהפכה הצרפתית ובתוצאותיה, ומזגזג בין לונדון ופריס. זהו סיפור על משולש אהבה בלתי אפשרי, שבמרכזו לוסי מאנט היפה וטובת הלב, בה מאוהבים צ'רלס דרניי, אריסטוקרט צרפתי ורודף צדק, שהיגר לאנגליה בשל סלידתו מהשחיתות של האצולה וסידני קרטון, פרקליט אנגלי, ציניקן ומגלומן.

 

השניים דומים מאוד זה לזה, אך שונים לחלוטין באופיים. אולם, ככל שהרומן מתפתח (ומסתעף, יש לומר), לצד העיסוק בפוליטיקה, בחברה המושחתת, באי הצדק ובהתקוממות המדוכאים על השלטון, נחשפים פנים שונים בדמותו של קרטון והתהפוכות הלאומיות אינן מבטלות לרגע את תהפוכות הלב והנפש.

 

"בין שתי ערים" רואה אור בתקופה סוערת בישראל, ונדמה כי התזמון מדויק מאין כמוהו. בעת של מחאות המוניות והתקוממות של העם כלפי המשטר, ניתן לראות בספרו של דיקנס תמונת מראה למצב האקטואלי. הרומן מעלה על פני השטח לא רק את האצולה והמשטר הסרוחים, אלא גם את המאבק הכוחני של העם הזועק לצדק.

 

הרצינות בה כתב דיקנס את הסצנות המרגשות, הכואבות וגם את המשעשעות שבספר, תוך שהוא מלהטט ביד אמן אמיתית בסגנון המשתפך לעתים והחד תמיד; הופכים את הקריאה ברומן היפה והחשוב הזה לחוויה אמיתית. שורות הפתיחה והסיום של הרומן הפכו מזה כבר למפורסמות שבספרות האנגלית והיצירה, לאחת מפסגות הספרות הוויקטוריאנית. 

 

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים, היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות, היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקות, היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים, היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של יאוש. הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי".

 

בניגוד לאמירה די שגורה, הגורסת כי נקודת החולשה של דיקנס היא האריכות והפתלתלות של עלילותיו, טוענת ד"ר בנזימן כי זוהי דווקא גדולתו. "עלילותיו ארוכות ומורכבות אך לעולם אינן ארכניות או מייגעות," היא מסבירה. "החסרונות היחידים שלו הם, לעתים, התפרצויות של גודש סנטימנטלי ודמויות 'טובות' שהן באמת משעממות וחסרות כל ייחוד. אבל לצד זה, יש לו אוסף מדהים של דמויות חד פעמיות ובלתי נשכחות.

 

"זה, וגם הברק הקומי החד פעמי שלו, השפה והסגנון שאין כמותם ושקשה מאוד לתרגם אותם, ההומור הפנטסטי, הסאטירה הארסית - כל אלה גורמים לכך שבעולם קורא האנגלית הוא תמיד היה, ועדיין נשאר, אחד הסופרים האהובים והמשפיעים ביותר על הקוראים, וגם על סופרים אחרים".

 

מה מקומו של הרומן "בין שתי ערים" במכלול יצירתו של דיקנס ובספרות האנגלית בכלל?

 

"'בין שתי ערים' הוא ללא ספק אחד הרומנים הקודרים, המאיימים ורוויי הדם ביותר של דיקנס, ואחד הפחות מצחיקים שבהם - למרות שאפילו בו יש כמה וכמה סצנות קומיות בלתי נשכחות. הוא נכתב בשלב מאוחר יחסית בקריירה של דיקנס, שונה ממרבית יצירותיו האחרות לא רק באווירה אלא גם במבנה שלו.

 

"העלילה מהודקת, ואין בו ריבוי ועושר של סיפורי משנה ואינספור דמויות. יחד עם זאת, העלילה המרכזית עצמה מתוחכמת ומבריקה, וגם דרמטית ומותחת מאוד. מבחינה סגנונית, יש כאן קטעים גאוניים ונוקבים לצד פסקאות סנטימנטליות, והדמויות הרעות או הבעייתיות מוצלחות הרבה יותר מן ה'טובות', שהן די משעממות, כמקובל אצל דיקנס".

 

ואכן, דיקנס, שהעניק לנו דמויות בלתי נשכחות, מישיר מבט לחוליי החברה, והסטירה שלו חריפה

עד מאוד. הפערים בין העיצוב של הדמויות הרעות לטובות, כפי שציינה בנזימן, מורגשים בטקסט, אך ייתכן וניתן לראות בכך גם אמירה שבין השורות בנוגע לטיבו של האדם. ב"בין שתי ערים", דיקנס - בשונה מהוגו, למשל - אינו מציג את הרעים מול הטובים בדיכוטומיה רומנטית, אלא מציג פרובלמטיקה מורכבת ואמביוולנטיות ביחס לאופן העיצוב של ההמון המתקומם למען הצדק.

 

דיקנס מבקש להצביע, בסיפור האהבה כמו גם בסיפור החברתי, על איזה גרעין אלים ומסוכן, הנמצא בכל אחד מאיתנו וכאשר השעה יפה לכך, הוא מתפרץ בכל העוצמה. בנזימן מזהה את העיצוב הבעייתי דווקא ביצירות שניתן לכנותן "רומן היסטורי": "למרות שכל הרומנים של דיקנס נטועים במציאות החברתית של אנגליה הוויקטוריאנית, או מעט לפני התקופה הוויקטוריאנית, בתוך רקע ריאליסטי ברור שמוצג בדרך כלל באופן סאטירי וביקורתי, לעתים גרוטסקי, רובם אינם משתייכים לז'אנר הרומן ההיסטורי.

 

"למעשה, חוץ מ'בין שתי ערים', חיבר דיקנס רק עוד רומן היסטורי מובהק אחד, אחת היצירות הפחות ידועות שלו, 'ברנבי ראדג'' (1841), הנטוע בימי המהומות האנטי-קתוליות האלימות שאירעו באנגליה בשנות השמונים של המאה ה-18, ה-Gordon Riots. מעניין שבשני הרומנים ההיסטוריים שלו, למרות רגשותיו הדמוקרטיים ושאיפתו לצדק ולשוויון חברתי, מתאר דיקנס את ההמון - האספסוף - ככוח מאיים ומזוויע, טיפש ואכזרי. כלומר, ההמון הנדכא, כמו המעמדות הנמוכים האומללים של ימי טרום המהפכה הצרפתית, הופך לסכנה קיומית ברגע שמאבדים את השליטה עליו".

 

בקריאה עכשווית של הרומן, האיום (אולי לכאורה) של דיקנס מההמון מעצים את אופן ההתייחסות לטקסט. איננו קוראים את דיקנס מתוך יראת כבוד, אלא בדיאלוג מתמיד, בהתנגדות והעברת ביקורת מחד ובאימוץ וקבלה של הערכים מאידך. אנו מתפעמים מהסגנון המליצי אך החד, ובד בבד בוחנים את השפעתו עלינו. לקרוא את דיקנס זהו מהלך מעורר השראה היום, כמו לפני שנים רבות ולפיכך, כל מפגש מחודש עם יצירתו מעורר ומלהיב את החושים.

 

"בין שתי ערים", מאת צ'רלס דיקנס. מאנגלית: מרים יחיל-וקס. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 383 עמ'.

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה הקאמבק של דיקנס: "בין שתי ערים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביקורת
    דיקנס. מתוחכם, מבריק ודרמטי
    צילום: אמרי זרטל
    7 לילות
    ynet ספיישל