"חבית הקסמים" של ברנרד מלמוד
בֶּרנַרד מַלַמוּד נולד בברוקלין להורים מרוסיה ועיקר כתיבתו עוסקת בחיי המהגרים ובילדותו בניו יורק. בסיפור "בית הסוהר" סובֶּל, עוזרו של הסנדלר פֶלְד, מאוהב בבתו של הסנדלר, אבל מעסיקו אינו רואה במהגר העני שידוך הולם. בואו לקרוא

סובֶּל, עוזרו של הסנדלר פֶלְד, הוא מהגר יהודי המבקש מקלט בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מאוהב בבתו של הסנדלר, אבל מעסיקו אינו רואה במהגר העני שידוך הולם. בבניין דירות עתיק מתגורר קסלר הישיש, סוחר ביצים לשעבר שדירתו מדיפה צחנה נוראית. בעל הבית מחליט לפנות את היהודי הערירי מביתו, אבל הוא נאלץ להתמודד עם הקיום העלוב והנוגע ללב של מי שאין לו דבר בעולם והוא מעביר את שנותיו בדידות גדולה.

 

סביבה ענייה, מלוכלכת ומדכאת (עטיפת "חבית הקסמים") (עטיפת הספר)
סביבה ענייה, מלוכלכת ומדכאת (עטיפת "חבית הקסמים") 
 

 

אלו רק שניים מגלריית הטיפוסים המאכלסים את שלושה-עשר הסיפורים בקובץ חבית הקסמים. ברנרד מלמוד מעצב סיפורים רזים ומדויקים על חיי המהגרים היהודים בניו-יורק. חייהם של סוחרים, אמנים, גימלאים וצעירים, שזהותם כיהודים ומהגרים מעמידה אותם בקונפליקט תמידי כשהם נפגשים עם העולם המודרני.

 

הסיפורים של מלמוד מתרחשים בארצות הברית, לעיתים קרובות בניו יורק, בתוך גטו עירוני יהודי, בסביבה ענייה, מלוכלכת ומדכאת, כאשר במרכזם עומד החיפוש אחר תקווה ומשמעות בחיים של סבל.

 

בֶּרנַרד מַלַמוּד (1986-1914), מגדולי הסופרים האמריקאים של המאה העשרים, נולד בברוקלין להורים שהיגרו מרוסיה ועיקר כתיבתו הספרותית עוסקת בחיי המהגרים ובילדותו. נעוריו עברו עליו בזמן השפל הכלכלי הגדול. הוא פרסם שמונה רומנים ו-65 סיפורים קצרים. בין ספריו הידועים: "העוזר", "יום הדין", שאף זיכה אותו בפרס פוליצר, וקובצי הסיפורים "חלושי השכל תחילה" ו"כובעו של רמברנדט".

 

במלאות 25 שנה למותו של ברנרד מלמוד, יצא (בהוצאת כתר) תרגום חדש ל"חבית הקסמים" - אוסף הסיפורים אשר זיכה את מלמוד בפרס National Book Award היוקרתי עם הופעתו לראשונה ב-1959.

 

בית הסוהר

הוא השתדל לא לחשוב על כך, אבל בגיל עשרים ותשע היו חייו של טומי קַסטֶלי שיממון אחד גדול. לא רק בגלל רוזָה או בגלל החנות שתִפעלו, שרווחיה נספרו בסֶנטים, גם לא בגלל השעות החלשות במידה בלתי נסבלת והתִפלות האינסופית שמתלווה תמיד למכירת ממתקים, סיגריות וסודה; לא, זה היה בגלל ההרגשה הזאת - הקבס הזה בקיבה - שהוא לכוד בטעויות ישנות, שאת כמה מהן עשה עוד לפני שרוזה שינתה את 'טוני' ל'טומי'. כשהיה עדיין טוני, היה ילד מרובה חלומות ומזימות - במיוחד לעזוב את השכונה הזאת, המלאה בנייני דירות וקרקורי ילדים, שכונה של עוני מנוול - אלא שהכול השתבש וקם נגדו עוד לפני שהספיק.

 

כשהיה בן שש-עשרה עזב את בית הספר המקצועי שבו הכשירו אותו להיות סנדלר, והתחיל להסתובב עם הנערים אפורי-הכובעים, עבי הסוליות, שהיו להם זמן פנוי והרבה מצלצלים ושהפגינו את זה בחפיסות תפוחות ונפלאות של שטרות במרתפי המועדונים לעיני כל מי שהיה מוכן להסתכל - וכולם הסתכלו, בעיניים קרועות לרווחה. הם אלה שקנו את המחם הכסוף של הקפה-אספרסו, ומאוחר יותר את מקלט הטלוויזיה, והם אלה שארגנו את מסיבות הפיצה והביאו אליהן את הבנות.

 

אבל ההסתבכות איתם ועם המכוניות שלהם, שהובילה לשוד של חנות משקאות חריפים, היא שהתחילה את כל הצרה הנוכחית. למזלו הכיר איש הפחמים והקרח, שהיה בעל-הבית שלהם, את מנהיג האזור, והעניינים סודרו כך שאף אחד לא הטריד אותו לאחר מעשה. אחר כך, לפני שידע מה קורה - כל התסבוכת הזאת הפחידה אותו עד מוות - התחיל אביו לרקוח עסקה עם אבא של רוזה אנג'לו, שטוני יתחתן איתה והחותן, מכספי החסכונות שלו, יפתח לו חנות ממתקים כדי שיתפרנס בכבוד. חנות ממתקים בכלל לא עניינה אותו, ורוזה הייתה בחורה פשוטה וחלשלושה מדי לטעמו, לכן ברח לטקסס ושוטט שם, במרחבים הגדולים מדי, וכשחזר אמרו כולם שחזר בשביל רוזה וחנות הממתקים, והכול סוכם מחדש והוא, בלי שהספיק להגיד כן או לא, כבר היה בתוך העסק.

 

כך קרה שהגיע לרחוב פּרינס בווילג', עבד מדי יום משמונה בבוקר עד כמעט חצות, למעט, מדי יום אחר-הצהריים, שעת מנוחה אחת שבה היה עולה לקומה העליונה לישון, וימי שלישי בשבוע, שבהם הייתה החנות סגורה והוא היה ישן עוד קצת ובערב הולך לבדו לקולנוע. עכשיו היה תמיד עייף מדי למזימות, אבל פעם אחת ניסה לעשות קצת מזומן מהצד והכניס לחנות כרטיסי הימורים שאיזה ארגון פשע הפיץ בשכונה. בתמורה קיבל אחוזים נאים מההכנסות, וכך חסך חמישים וחמישה דולר שרוזה לא ידעה עליהם. אבל אחר כך דיווח אחד העיתונים על הארגון הזה, והכרטיסים נעלמו כולם.

 

פעם אחרת, כשרוזה הייתה בבית אמה, הסתכן ונתן להם להכניס לחנות שלו מכונה של משחקי מזל, מכונה שיכלה להבטיח לו כמות יפה של מטבעות אם ישאיר אותה בחנות די זמן. הוא ידע כמובן שאינו יכול להסתיר את המכונה מרוזה, ולכן, כשחזרה ופרצה בצרחות למראה עיניה, הוא היה מוכן וסבלני: בפעם הזאת לא השיב על צעקותיה בצעקות משלו, ורק הסביר לה שכאן אין מדובר בהימורים, כי כל מי שמשחק במכונה הזאת מקבל גליל סוכריות מנתה בכל פעם שהוא מכניס לחריץ מטבע של חמישה סנט. המכונה גם תספק להם כמה דולרים נוספים במזומן, והם ינצלו את הכסף לקנות להם מקלט טלוויזיה, כדי שהוא יוכל לצפות בתחרויות האגרוף בלי ללכת לבר.

 

בכל זאת, רוזה לא הפסיקה לצרוח, וכעבור זמן הגיע אביה, צעק שטוני פושע, ובפטיש שרברבים ניפץ את המכונה לרסיסים. ביום המחרת הייתה פשיטה של שוטרים שחיפשו מכונות משחק ופיזרו צווי זימון לבית משפט בכל מקום שמצאו מכונה כזאת. החנות של טומי הייתה חנות הממתקים היחידה בשכונה שלא מצאו בה כלום, אבל הוא הצטער עוד ימים רבים על המכונה שנהרסה.

 

הבקרים היו החלק הטוב ביותר שלו ביום, מפני שרוזה נשארה למעלה לנקות ומפני שרק אנשים מעטים נכנסו לחנות עד הצהריים, והוא היה יכול לשבת לו לבדו, קיסם נעוץ בין שיניו, ולעבור גם על ה"ניוז" וגם על ה"מירור" שהיו מונחים על הדלפק, או אולי לקשקש עם אחד החברים ממועדון-המרתף הישן, מישהו שנכנס לקנות חפיסת סיגריות למשל, על סוס שרץ באותו יום או על התשואה של ההימורים בזמן האחרון. או סתם לשבת לו שם, לשתות קפה ולחשוב לְמה יספיקו לו החמישים וחמישה שהחביא במרתף. בדרך כלל עבר הבוקר כך, אבל אחרי שנופצה מכונת המזל, כל היום הסריח, וכך גם הוא עצמו. הזמן נרקב בתוכו והדבר היחיד שהוא היה מסוגל לחשוב עליו כל הבוקר היה השינה של אחר הצהריים.

 

ממנה היה מתעורר בתוך זיכרון חמצמץ של הלילה הארוך שהוא עומד לבלות בחנות, כשכל שאר העולם עושה כל מה שמתחשק לו. הוא קילל את חנות הממתקים ואת רוזה, וקילל - מראשיתם - את חייו האומללים.

 

באחד מאותם בקרים גרועים נכנסה לחנות ילדה בת עשר שגרה מעבר לפינה וביקשה שני גלילים

של ממחטות נייר צבעוניות, אחד אדום ואחד צהוב. הוא רצה להגיד לה שתלך לעזאזל ותפסיק להטריד אותו, אך תחת זאת נכנס באי-רצון לחלקה האחורי של החנות, שם בחרה רוזה - זה היה הרעיון שלה, להחזיק במלאי את הדברים האלה - לאחסן את הסחורה המבוקשת. והוא עשה את זה בכוח ההרגל, כי מאז הקיץ הילדה באה מדי יום שני לקנות אותו דבר, מפני שאמה, אישה בעלת פני סלע שנראית כאילו ארגנה את אלמנותה במו ידיה, מטפלת בכמה ילדים קטנים אחרי בית הספר ונותנת להם את הנייר הצבעוני, לגזור ממנו בובות ודברים כאלה.

 

הילדה, שאת שמה לא ידע, דמתה לאמה, למעט תווי פניה שלא היו כה חדים ולמעט הצבעים: עורה היה בהיר מאוד ועיניה כהות. אבל היא הייתה ילדה המונית למראה, ונדמה שבגיל עשרים תהיה המונית אף יותר. הוא הבחין, כשנכנס להביא את הנייר, שהנערה נרתעת תמיד, כאילו היא פוחדת ללכת למקומות חשוכים, אף על פי שהוא החזיק שם גם את העיתונים המצוירים, ורוב הילדים האחרים נצמדו אליהם עד שהיה צריך לסטור להם כדי להרחיקם. הוא שם לב גם שכשהוא מביא לה את נייר הממחטות, נדמה שעורה מלבין עוד יותר ועיניה נוצצות. היא הייתה מושיטה לו תמיד שני מטבעות חמים של עשרה סנט, ויוצאת מהחנות מבלי להעיף אפילו מבט לאחור.

 

רוזה, שלא בטחה באיש, תלתה רק זמן קצר קודם לכן ראי על החלון האחורי, וכך קרה שבבוקר יום השני ההוא, כשטומי הרגיש רע כל כך ופתח את המגירה לקחת משם את הנייר שהילדה ביקשה, הוא הרים את עיניו וראה בראי משהו שגרם לו לחשוב שהוא חולם. הילדה נעלמה, אבל הוא ראה כף יד לבנה מושטת אל קופסת הממתקים, שולפת ממנה חפיסת שוקולד ואחריה עוד אחת. אחר כך הופיעה הילדה מאחורי הדלפק, ושם עמדה וחיכתה לו בתמימות גמורה.

 

חלק מתוך הסיפור "בית הסוהר" מהספר "חבית הקסמים", מאת ברנרד מלמוד. תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: עדה פלדור. הוצאת כתר. 219 עמ'.

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חבית הקסמים" של ברנרד מלמוד
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרק מספר
    צילום: Gettyimages
    ניו יורק בשנות ההגירה הגדולות. ימי כתיבתו של מלמוד
    צילום: Gettyimages
    7 לילות
    ynet ספיישל