זה אולי מעט לא הוגן, לקוות שהופעתו של מארק רונסון אמש (ה') בישראל תוכל להתעלות על הופעותיו הקודמות עם להקתו בישראל,
לפני שלוש שנים. רונסון עצמו היה מודע לכך והתייחס לחוויה האלכימית ההיא בין הסופרלטיבים הרבים שהעניק לישראל ולקהל המקומי במהלך ההופעה בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב.
עכשיו, כשהוא מצליח יותר, לא היה סיכוי שכל הקהל הרב (כ-5,000 איש, הקהל הרב ביותר מולו הופיע בסיבוב הזה) ייכנס למועדון הזאפה, גם אם יופיע כמה ערבים רצופים. חמוש בלהקה שונה ברובה, הוא שב אלינו למופע הנועל סיבוב הופעות בן שנה, בעקבות האלבום "Record Collection".
_wa.jpg "מארק רונסון. אייטיז אלקטרוני במקום סיקסטיז (צילומים: ירון ברנר)")
מארק רונסון. אייטיז אלקטרוני במקום סיקסטיז (צילומים: ירון ברנר)
אם ב-2008 הוא הגיע עם חטיבת כלי נשיפה סיקסטיזית, סרט נע של זמרים ותחושת מוטאון חמימה ומאושרת, הפעם היה ההרכב שלו על טהרת הצד האלקטרוני והמנוכר של האייטיז, שעתם היפה של הסינתיסייזרים והתופים האלקטרונים המתומנים.
בין אותה סדרת הופעות לבין המופע של אמש חצץ די-ג'יי סט שהעניק רונסון לפני מספר חודשים במועדון ה-TLV. מי שנכח אז בערב, יכול היה לראות שבין ההברקות רבות יש לרונסון כמה שטיקים שחוזרים על עצמם כמו החיבה לדפש מוד או לחילופין, הקטע האינסטרומנטלי "אפצ'י" של ה-Shadows מהסיקסטיז. במובן הזה, היה המופע בגני התערוכה, עם להקת The Business Int'l, במקום טוב באמצע: בין החום והלהט של ההופעה ההיא, לבין קור הרוח המחושב של הדי-ג'יי סט.
_wa.jpg "שותפים ותיקים-חדשים")
שותפים ותיקים-חדשים
בהרכב המהודק, הנגנים הם גם סולנים בהינתן האפשרות: רוז אלינור דוגל, מעין תואמת סופי אליס בקסטור מיוחסת ויפה; אמנדה וורנר, המכונה MNDR הפסאודו-פרובוקטיבית; אלכס גרינוולד, הזכור לטובה מהביקור הקודם (וכמה חבל שהפעם לא התאפשר לו לעשות קראוד סרפינג במהלך הביצוע ל-"Just" של רדיוהד); קייל פלקונר, הסוליסט של "The Bike Song" והראפר פלסטיק ליטל, עוד מזכרת מהביקור ההוא, שמילא את מקומם של קיו-טיפ וגוסטפייס קילא. וכן, גם רונסון עצמו, ששר (לא רע) ב-"Once Again".
אחרי גירסה נהדרת של "The Night Last Night" מהאלבום, נותר רונסון לבד על הבמה. כשהוא מבקש להעניק לנו "תחושה של מועדון היפ הופ סביב השנה 1995", הוא מעניק מיני די-ג'יי סט שמתקבל בהתלהבות אבל גם מעט מפר את זרם האנרגיה של הערב.
_wa.jpg "פחות אינטימי, אבל לא מאכזב")
פחות אינטימי, אבל לא מאכזב
רגעי השיא של הערב המסונתז הזה היו, מן הסתם, הרגעים בעלי הרגש: מאחר שמדובר במופע האחרון בסיבוב הופעות בן שנה, זכינו לראות התפרצויות ספונטניות כמו כשאלכס גרינוולד הניף באוויר את רוז דוגל או כשאמנדה גחנה לנשק את רונסון.
מרגש במיוחד היה החלק בהופעה שהוקדש לאיימי וויינהאוס,
ידידתו ומי שהזניקה אותו לתהילה: באופן מאופק ומרגש ביקש רונסון "תשמיעו קול אם גם אתם אוהבים את המוזיקה של איימי וויינהאוס. החיים מחורבנים לפעמים", הוסיף וסיפר כי הוא מאמין שאחיה של וויינהאוס, אלכס, נמצא בקהל במסגרת ביקור פרטי בישראל.
_gd.jpg "מחוות מרגשות, וחברה אחת שחסרה")
מחוות מרגשות, וחברה אחת שחסרה
הוא הזמין לבמה את צ'ארלי וואלר מלהקת ה-"Rumble Strips", כדי שיבצע את החידוש שלו ל-"Back To Black", ביצוע שוויינהאוס האמינה שמתעלה על המקור. לאחר מכן חזר קייל פאלקונר כדי לשיר את "Valerie", השיר של הזוטונס שוויינהאוס עשתה בו כבתוך שלה.
מרגש במיוחד היה האורח של הערב, בוי ג'ורג', שהצליח להעניק בעשר דקות מספיק חום להאיר את רמת גן בביצוע ללהיט "Somebody To Love Me"
ובעיבוד ידידותי למקשיש של "Do You Really Want To Hurt Me".
קל להאמין לרונסון כשהוא מבטיח שעוד יחזור: בעידן שבו חברי כנסת הולכים אחרי מטורפים כמו גלן בק
מהטעם הפשוט ש"הם ידידי אמת של ישראל", יש גאווה גדולה בכך שאמן שנמצא בשיאו כמו רונסון מתרגש עד דמעות מהאינטראקציה עם הקהל הישראלי, חוגג איתנו את סיום הסיבוב ומשכנע את חבריו לבוא להופיע כאן. במקרה של וויינהאוס זה לא התממש, למרבה הצער, אבל סמכו על רונסון שעוד יפתיע בשיתופי פעולה מעניינים אחרים. בקרוב שוב אצלנו.
_a.jpg "מארק רונסון. בקרוב שוב אצלנו צילום: ירון ברנר")
