רופא משפחתי
הוא רופא משפחה וכמו משפחה, אומרים המטופלים של ד"ר ויקטור פריוואה, שעזב מרפאה משגשגת בדמשק וקשרים טובים עם בכירי השילטון רק כדי להתחיל הכל מחדש בלב הקהילה הסורית של ברוקלין
ראשל באדה מגיעה עם בתה ליליאן למרפאתו של ד"ר ויקטור פריוואה בברוקלין לבדיקה שגרתית. ראשל, בשנות השבעים המאוחרות שלה, מכירה את ד"ר פריוואה יותר מארבעים שנה. "הוא היה הרופא של כל משפחתי בדמשק. הוא רופא מעולה, טוב לב ומבין. גם הילדים שלי באים אליו וככה גם הנכדים. הוא רופא משפחה וכמו משפחה. תשאלי אותו על הקובה ועלי הגפן שאני מביאה לו לפעמים. הוא מאוד אוהב את הבישולים שלי".
ד"ר ויקטור פריוואה מתגאה בסיפור חיים שנשמע כמו לקוח מאגדות ערב. הרופא היהודי נולד בדמשק להורים שעסקו במסחר. הוא הגיע לגדולות בעיר הולדתו, בה צבר ותק של 25 שנים כרופאם של גדולי המימשל, ביניהם ראש עירית דמשק ומשפחת אסד עצמה. למרפאה שלו בלב דמשק הגיעו נסיכים סעודיים, דיפלומטים מלבנון וירדן וכן אזרחים מקומיים. חברי הקהילה היהודית בסוריה היו מגיעים למרפאה מחלב ודרעה. כולם בטחו ברופא היהודי, שאהבת הזולת ואיכפתיות היו סוד הקסם האישי שלו.
מדמשק לברוקלין
בשנת 1969 פתח ד"ר פריוואה את הקליניקה שלו במרכז המסחרי של דמשק. זו הייתה הקליניקה הפרטית הראשונה במקום. הוא סיים בהצטיינות את בית הספר לרפואה באוניברסיטת דמשק, עבר השתלמויות בז'נבה ואף היה מגיע להשתלמויות נוספות כאן בארה"ב, ללא משפחתו, שכן הרשיות חששו שהוא יעזוב את המדינה. כאשר היה מגיע הדוקטור לארה"ב היו מצטרפים אליו מעט מקרוביו לביקור והשאר היו נשארים כערבון שהוא אכן חוזר לסוריה. בשל מקצועו המכובד וקירבתו לאנשי ממשל בסוריה נהנה ד"ר פריוואה מהטבות רבות, כמו רשיון נהיגה שאסור היה ליהודים להחזיק בדמשק. בשנת 1992, הגיע ד"ר פריוואה לארה"ב עם אשתו וחמשת ילדיו, באישורו של ראש עיריית דמשק, חודשים ספורים לפני פתיחת השערים בפני שאר יהודי סוריה, שהורשו לעזוב את המדינה באותה השנה. פריוואה עזב אחריו מרפאה משגשגת בדמשק ושני בתים מפוארים. חלק קטן מהרכוש הוא הצליח להביא עימו לארה"ב.
כאן מצא את עצמו הדוקטור חוזר לנקודת ההתחלה. הוא שימש כחמש שנים כמתמחה בבתי חולים ציבוריים, עד שפתח מרפאה פרטית באווניו U בברוקלין, מעוזם של יהודי סוריה. עם פתיחת המרפאה החלו רבים מלקוחותיו של הדוקטור, שפקדו את מרפאתו עוד בדמשק, לחזור אל הרופא האהוב.
כיום, ד"ר פריוואה, הנמצא בראשית שנות השבעים לחייו, מקדיש ללקוחותיו כ-10 שעות מידי יום, שישה ימים בשבוע. בימי הקיץ הוא מקבל לקוחות עד לשעות הערב בברוקלין, ולאחר מכן מגיע נהגו האישי ומסיע אותו לעיירה דיל בניו-ג'רזי, שם ממוקמת מרפאתו השנייה ובה הוא עובד כמעט עד חצות. בנוסף עורך הרופא ביקורי בית ומבקר את לקוחותיו בבתי החולים "מיימונידס" ו"בית ישראל" בברוקלין. רבנים מהקהילה המטפלים בארגוני סיוע לחולים מגיעים אליו להתייעצויות, חוות דעת רפואית והמלצות לטיפול.
גם את הקהילה הישראלית כבש ד"ר פריוואה בקסמו. יש לו לקוחות ישראלים רבים. אלה שאין להם ביטוח רפואי מחויבים במחיר סמלי של 40 דולר לביקור, ומי שידו אינה משגת, זוכה לטיפול חינם ולסמפלים מארון התרופות במשרדו.
כ-11 אנשי צות עובדים במרפאה שלו: חמש אחיות מקצועיות, שני אנשי אולטרה סאונד וארבע מזכירות. כולם עובדים תחת הנחיותיו של ד"ר פריוואה בצורת סרט נע, שדואג שלקוחותיו יקבלו תחת קורת גג אחת בדיקות דם, צילומי רנטגן ושאר שירותים. ידיו מלאות עבודה ובתקופת הקיץ הוא רואה קרוב ל-200 לקוחות ביום. לא כולם יודעים כי הרופא המסור דובר חמש שפות – ערבית, עברית, איטלקית, צרפתית ואנגלית.
הוא ממעט לקחת חופשות, וביקר בישראל פעם אחת בלבד, לרגל בר המצווה של בנו הצעיר, למרות שהוא תורם לאירגונים שונים בישראל. אחיו הצעיר ממנו מתגורר בטבריה וכך גם בני משפחה אחרים, המגיעים לעיתים לביקורים בארה"ב.
אחרי תיאום מראש, בשל לוח זמנים עסוק, מקדיש לי ד"ר פריוואה שעה קלה לראיון קצר. יום שישי, כמה שעות לפני שבת, לפני שהנהג יגיע לקחת אותו שוב לעיירה דיל, שם מחכה לו משפחתו המורחבת לסעודת שבת. בין הטלפונים הרבים במשרדו הוא מפנה לי זמן ומספר על הימים בסוריה ועל העקרונות המנחים אותו בעבודתו כרופא.
"אני מרגיש שכל אחד מהלקוחות שלי הם כמו משפחה שלי. אני מזדהה עם הכאב והפחדים שלהם. קודם כל אני מרגיע אותם ונותן להם להבין שברפואה המודרנית כיום אפשר להאריך חיים ולפתור כמעט כל בעיה. אני מלמד את הלקוחות שלי איך לא להחמיר את מצבם ונותן להם גם טיפול מונע. אני מחבק אותם ומקבל את פניהם בסבר פנים יפות. אם הם זקוקים לאשפוז אני מבקר אותם בבית חולים ומעורב בכל שלב של הטיפולים. הקהילה הסורית פה מרגישה בטוב איתי כי אני מדבר את השפה שלה. אני מכיר את המנטליות שלהם. עבדתי איתם בדמשק ואני עובד איתם פה. אין כאן הבדל של גזע או מין, כולם בני אדם וכולם מתקבלים בברכה. הסורים והישראלים מרגישים פה בבית".
מכור לעבודה
"נולדתי בסוריה למשפחה של שמונה ילדים", חוזר ד"ר פריוואה למקורותיו. "במשפחה המורחבת שלי ישנם רופאים נוספים. אני רציתי להיות רופא עוד כשהייתי ילד קטן. אבא שלי היה איש עסקים והוא איפשר לי ללמוד רפואה. לאחר שסיימתי בית ספר לרפואה ולאחר התמחות בבית חולים גדול בדמשק, פתחתי מרפאה פרטית. הגיעו אלי פוליטיקאים רבים, שפשוט בטחו בי כרופא וכאדם. מדובר בתקופה שלא הייתה קלה ליהודים. ישבתי במרפאה עם כיפה והם כיבדו את זה. שמי הלך לפני והתחילו להגיע אלי לקוחות מכל ארצות ערב. ביניהם עשירים גדולים ואנשי מימשל. התעשרתי מאוד. היה לי נהג אישי ושתי וילות. כאשר ירד גשם היה לי מלווה שהיה מתעקש להחזיק לי את המטריה. החיים שלי שם היו טובים, אבל היהודים היו מוגבלים בעשיה. בי השלטונות לא נגעו. כל האיסורים על היהודים לא חלו עלי. אבל ידענו שצריך באיזה שלב לזוז משם.
"בינואר 92' קיבלתי אישור לצאת עם כל בני משפחתי. אמרתי שאני יוצא לטיול של 30 יום. ראש עיריית דמשק נתן אישור לכך. הוא ידע שאולי לא אחזור ואמר לי, 'אתה תמיד יכול לחזור'. הגעתי לארה"ב ועם כל הנסיון שלי של 25 שנות עבודה כרופא, הייתי צריך להתחיל מחדש. באפריל אותה שנה, ערב פסח, אישר הנשיא חפאז אל אסאד ליהודים לצאת לארה"ב ואירופה. מזל שכולם הצליחו לצאת. עם כל החיים הטובים שהיו לנו שם, השפע הכלכלי, ומזג האוויר הטוב, היהודים היו מוגבלים. כל חיכוך עם ישראל השפיעה על החיים שלנו. בדיעבד, היה לנו מזל גדול שהצלחנו לצאת משם בזמן. בשנת 94' קיבלתי אישור מיוחד להגיע לדמשק כדי לנסות למכור את הרכוש שלי. זה היה תקדים שלא ניתן אף פעם ליהודים אחרים, אבל לי הוא ניתן אך ורק בשל היותי רופא ובשל הקשרים שהיו לי עם בכירי המימשל. גם כאשר הגעתי לארה"ב עדיין שמרתי על קו פתוח עם נסיכים מקאטר בכירים בממשל הסורי, שהיו מתקשרים אלי מז'נבה, והם בעצם דאגו לאישורים להגיע חזרה לסוריה. הגעתי לשם ל-40 יום. בנמל התעופה של דמשק קיבלו אותי כמאה איש, ביניהם לקוחות מדמשק, חלקם נכבדים מאוד. הם ערכו לכבודי קבלת פנים לבבית עם תהלוכה מיוחדת ומוזיקה ושרו לי שיר בערבית: 'הדוקטור שלנו המבורך אהלן וסהלן'. זה היה מרגש מאוד. חזרתי למרפאה בדמשק ל-40 יום. ניקינו את האבק וחזרתי לקבל לקוחות. הצלחתי למכור חלק מהרכוש שהיה לי שם והיה לי נעים לחזור. חבל שהיום אני לא יכול לבקר שם. הייתי ברצון מבקר שם כדי לטפל בלקוחות שלי. אני מתגעגע אליהם. טיפלתי באנשי צבא בכירים והם מאוד האמינו בי ומעולם לא עירבו פולטיקה. ברובד האישי, כל אחד רוצה לחיות את חייו בשקט.
"הסורים אנשים חברמנים מאוד. החים שם היו טובים. לי אישית אפילו הרבה יותר טובים מפה. חיים חברתיים כמעט ואין לי פה. המשפחה שלי בקושי רואה אותי, למעט שבתות וחגים, ואשתי כבר התרגלה. הילדים שלי לא בחרו להיות רופאים, הם אנשי עסקים. הם ראו שלהיות רופא זה מקצוע תובעני. אבל לא כל אחד נוהג כמוני. אני פשוט מכור לעבודה הזאת. זה סיפוק גדול עבורי, לראות אדם שבא לביקור ולא מרגיש טוב ובביקור הבא ישנו שיפור במצבו והוא מודה לי. זה השכר שלי. כאשר אני עוזר לאדם עם כאבים לאבחן מהר את המקור לכאבים ולהקל עליו, זה פשוט נהדר. נכון שאני אולי מגזים לפעמים ומעמיס על עצמי יותר מדי, אבל אני לא מכיר שיטה אחרת. יש עבודה וצריכים אותי וזה מאלוהים. מכבדים אותי בכל מקום. הקהילה מכירה לי טובה ומחזירה לי הרבה אהבה.
"העבודה ממלאת אותי. יש לי גם צוות גדול שאני נעזר בו. לפעמים בשבתות מזעיקים אותי אל בית הכנסת לבוא לעזור, ואני, במקום ללכת לארוחת שבת עם בני משפחתי, הולך לעזור לחולים. את ארוחת הצהריים שלי אני אוכל במשרד. כשאני מרגיש ממש עייף אני לוקח חצי שעה מנוחה במשרד. אני לא מרגיש מקופח, ולא מרגיש שאני מפסיד את הנאות החיים. ברוך השם יש לי הכל".
