לאסוף מאטיס

התערוכה "לאסוף מאטיס ומאסטרים מודרנים: האחיות קון מבולטימור", המוצגת עד 25 בספטמבר במוזיאון היהודי בניו-יורק, מגוללת את קורותיהן של שתי האחיות-אספניות ואת סיפורו של האוסף שאצרו, שהגיע ל-3,000 פרטים, כיום בבעלות המוזיאון לאמנות בבולטימור, ושהביא לאמריקה בזמן אמת את המילה האחרונה באמנות מפריז שבמחצית הראשונה של המאה העשרים.

יש שתי סיבות, או שתי דרכים, לבקר בתערוכה, וכל אחת מהן טובה בפני עצמה. הסיבה הראשונה היא הסיפור של האחיות אטה (1870-1949) וקלריבל (1864-1929) קון, שנולדו למשפחת מהגרים יהודים שצברה הון בעסקי מסחר וטקסטיל. האחיות היו משכילות (קלריבל היתה רופאה) ועצמאיות ולא התחתנו מעולם. אקט האיסוף הראשון היה של אטה בשנת 1898 כאשר היא קיבלה מאחיה כסף לתחזוקת ושיפוץ בית המשפחה, אך בו השתמשה לקניית תמונות של צייר אמריקאי בשם תאודור רובינסון (התמונה שלו פותחת את התערוכה). האיסוף עבר לשלב הבא כאשר האחיות התחילו לבקר בתערוכות ובסדנאות של אמנים במסעותיהן לפריז ולבירות אירופיות אחרות. את מאטיס הן פגשו לראשונה, ואת עבודותיו התחילו לקנות לאחר ביקורן ב-1905 בסלון הסתיו בפריז. הקשר עם מאטיס הפך לאישי ויימשך לאורך השנים. מאטיס צייר דיוקנאות של האחיות התלויים בתערוכה.

היתה להן גישה מעולה לאמנים גם בזכות גרטרוד שטיין ואחיה ליאו והרשת החברתית המסועפת שלהם בסצינת התרבות בפריז. את גרטרוד, סופרת ואמנית בזכות עצמה וקובעת דעה בסצינה הפריזאית השוקקת הן הכירו עוד לפני כן באירועים חברתיים בבולטימור, אך כעת בפריז האח והאחות שטיין פתחו את הדלת בפני האחיות קון, למשל הציגו לפניהן את פיקאסו. העזרה שלהן היתה כפולה גם בגישה אישית בלתי-אמצעית לאמנים עצמם וגם בסיוע להבין את תמונת המצב העדכנית של החידושים בעולם האמנות. הקשר היה לא רק חברי-מקצועי: בתערוכה נטען שלאטה וגרטרוד היה קשר רומנטי. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת לאחר מותה של קלריבל, האוסף המשיך להתרחב אך ביתר עקביות, כאשר הדגש עבר מרכישה של החידושים מהאמנים החצופים הנאבקים על ההכרה, להשלמת פערים ולגיבוש האוסף לפי הטעם האישי המגובש כבר של האחיות ומתוך המחויבות שלהן למלאכת האיסוף השיטתית, שבאה לידי ביטוי גם בהחלטה לתרום אותו למוזיאון לאמנות בבולטימור. כך הן רכשו כמה תמונות של אמנים מהדור הקודם של המחצית השניה של המאה ה-19 ואף לפני כן (למשל דלקרואה), וגם מהאמנים, פיקאסו ובעיקר מאטיס, שכעת התבגרו יחד איתן והפכו לבבת העין של הממסד.

"גישה אל הבוידעם של אלה שיש להם מה לשתף". מתוך אוסף האחיות קון (צילום: אתר המוזיאון היהודי)

הסיבה השניה לבקר בתערוכה היא העבודות עצמן, שגם בלי הקונטקסט האספני שהביא אותן לכדי מקבץ אחד, מהוות טעימה איכותית בת כחמישים פריטים וכוללת תמונות מהמעלה הראשונה של כמה מהמאסטרים שפעלו בזירת האמנות הצרפתית עד למלחמת העולם השנייה. בין השמות שתמצאו כאן גוגן, ואן גוך, סזאן, דגה, פיסארו, קורבה, דלקרואה, ובעיקר פיקאסו וכמובן הכוכב המובהק של האוסף, מאטיס (האוסף בבולטימור כולל כ-500 עבודות של מאטיס ונחשב לגדול בעולם). הגם שחלק מהעבודות של השמות המוכרים הללו הן ברמה שלא היתה מביישת את המוזיאונים הגדולים של ניו-יורק, הערך המבדל האמנותי הוא במקבץ העבודות של מאטיס שכאן, שמהווה מעין פרספקטיבה על אחד מהאמנים המובילים של המודרניזם. העושר המרוכז הזה מאפשר לקבל מושג על הגיוון הנושאי והצורני שבקריירה הארוכה של מאטיס, תוך עמידה על האלמנטים שבכל זאת נשמרים ומתפתחים ברציפות.

וכך, למרות הגיוון, כדי להשיג בכל תמונה את העומק הרעיוני והויזואלי שמאטיס מבקש, רב האמן הזה של קו וצבע יודע כיצד והיכן לחסוך בגרפיקה ובצבע, למשל, על ידי חזרה עליהם ליצירת אפקט של צבע עז ומובחן ומרקם אחיד למשטחים גדולים. אפשר לראות זאת בשתיים מהתמונות הבולטות שבתערוכה, שכל אחת מייצגת תקופה ונושא אחר שבעבודתו של האמן. "Interior, Flowers and Parakeets" משנת 1924 מציגה את חלל דירתו של מאטיס בניס שבריביירה הצרפתית תוך השגת הפרספקטיבה והעניין באמצעות משחק של צבע וצורה בין משטחי צבע עזים הרקומים בדוגמאות ופיתוחים גאומטריים חוזרים ונשנים; כעשר שנים לאחר מכן הוא צייר את "Large Reclining nude" האבסטרקטית יותר, המציגה דמות אישה שבממדיה ותנוחתה בקושי מצליחה להכיל עצמה בתוך מסגרת התמונה. מאטיס מתמקד באישה על ידי שרטוטה בקווי מתאר חסכניים המגדירים את התנועה המתפשטת בחלל, ועל ידי שרטוט הפנים, להבהרת האישיות. צבוע גוף אחיד ממלא את המשטח הגדול של הדמות כאילו רק נועד לצאת לידי חובה כדי לכסות את הרצף הפשוט של המשבצות שברקע. כך, באופן הרבה יותר רך וקל לעיכול מאבסטרקטיות של אמנים וזרמים אחרים, הגבול האבסטרקטי של מאטיס, ולמעשה של התערוכה כולה, פירושו חסכנות ויעילות בצבע וצורה, אך מבלי להתפשר על האידיאל הפיגורטיבי, מבלי לוותר על הרצון להציג תמונה של העולם באמצעים הנתונים לאמן.

אולי המיקוד באוסף עצמו הוא סיבה שלישית, נבחנת, לביקור. מהאוסף עצמו ואבני הדרך שלו עד היום, עד לתערוכה כאן, אפשר ללמוד על התבנית של הפילנטרופיה בארצות הברית, לרבות זאת היהודית, המודל בו עוצבו האוספים של המוזיאונים הגדולים באמריקה ומוסדות תרבות אחרים. התרבות וההשכלה הגבוהה באמריקה הן במידה רבה תוצאה של מחויבות חברתית וקהילתית של הטייקונים, בעלי האמצעים והקשרים, האמנים או סתם בעלי המזל שצברו רכוש משמעותי בכסף או בדברי ערך לקהילה כמו יצירות אמנות. מן הסתם, ההחלטה על התרומה באה בשלב מאוחר יותר, לאחר שכבר נצבר אוסף או רכוש, וכך לעתים האוסף משקף במידה רבה טעם אישי ונסיבות אישיות, ללא קוהרנטיות "אובייקטיבית". העיקר שבסוף הציבור מקבל גישה אל הבוידעם של אלה שיש להם מה לשתף. כך, עשירי אמריקה ושליחיהם יצאו לצוד אמנות באירופה, לעתים מהאצולה שפשטה את הרגל ומכרה את תמונות המופת שלה לכל המרבה במחיר, ולעתים בזירת האמנות המודרנית עצמה, מהאמנים עצמם או דור לאחר מכן. גם אם לא תמיד קנו מתוך שיטה והגיון אלא מכל הבא ליד, מכוון שקנו הרבה, ארצות הברית מלאה במוזיאונים ותרומות של טייקונים, למשל הפריק קולקשיין על השדרה החמישית.

באירופה, המוזיאונים הגדולים נבנו על יסוד אוספים מקומיים של המלוכה והאצולה ובשלב הבא המדינה ויונקו בראש ובראשונה מהתרבות המקומית ומגדוליה. בארצות הברית, לעומת זאת, חלק הארי של המוזיאונים הגדולים והמפורסמים התפתחו בתקופה שבין המחצית השניה של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם השניה כמוסדות פרטיים (אם כי לא למטרת רווח) ושהתבססו על הנהגה מקומית ותרומות של עשירי הקהילה המקומית, והמחויבות הניכרת של עשירי הקהילה היהודית תפסה כמובן מקום של כבוד. למרות השינויים של הזמן, המסורת של האחיות קון והתרומה לקהילה לא נחלשה, כפי שאפשר להיווכח כמה בלוקים מדרום למוזיאון היהודי, על השדרה החמישית, היכן שה-Neue Galerie מציג את אוספו הפרטי המרהיב של רונלד לאודר, נשיא הקונגרס היהודי.

Jewish Museum, Fifth Ave. at 92nd St., New York , N.Y.

212-423-3200, www.thejewishmuseum.org/index.php