שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החינוך גרוע? האקדמיה אשמה, לא המורים
    הרצון לדעת הכל מיד, מסתכם בידיעת כלום כל הזמן. לקראת שנת הלימודים, ד"ר גבי אביטל, לשעבר המדען הראשי של משרד החינוך, מאשים את האקדמיה בכך שסיבכה לחינם את שיטת הלימוד בבתי הספר ומציע לחזור לשינון ולפשטות
    השנה, כמו בכל שנה, בתחילתה, באמצעה, ובסופה, יעמדו מורי ישראל על עמוד הקלון, שרים ומנכ"לים יקראו לבמות התקשורת, וכמו שאמרו הגששים החיוורים במערכון על 'העולה המיליון': הם ישאלו אותן שאלות ואלה ישיבו אותן תשובות: מדוע מושקעים כל כך הרבה כספים ותוצאות אין.

     

    האמת הנעדרת, זו שמרקידה את מערכת החינוך, מעצבת את דמותה ואת תבניתה, נמצאת באקדמיה הישראלית, וליתר דיוק במחלקות האחראיות על תוכניות הלימודים בבתי הספר. אלה מעולם לא יישאלו מה חלקם בדבר ולכן מעולם לא יתנו דין וחשבון. אבל את החשבון המלא הם ידרשו במזומן.

     

    בשלושה מרכיבים עיקריים נבחנים תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים: חשבון, מדעים, שפה. בשלושתם, ההישגים לא מרשימים. ואולם לפני שנסביר מדוע, יש להדגיש שמדינת ישראל מילכדה את עצמה כאשר הסכימה לחתום על הסכם הצטרפות למידנות OECD. אין, ואף אסור, לבצע השוואות בינלאומיות בכל תחום שהוא מפני שניסיון האחדה של שאלונים לא עולה יפה. ולא רק במקצוע 'שפת אם' אלא גם במדעים ואפילו במתמטיקה.

     

    שלושה חטאים

    מדוע ההישגים בכל זאת נמוכים יחסית גם באותם נושאים 'אוניברסליים' לכאורה? התשובה נעוצה בתחילת שנות ה-90 במאה הקודמת, לפני 19 שנים, אז יצאו לאור שלוש תוכניות גדולות המשפיעות עד היום הזה על כל המערכת.

     

    הראשונה, שימוש בשיטת הבדידים ללימוד חשבון בכיתות הנמוכות, השנייה לימוד שפת אם בשיטת 'השפה כמכלול', והשלישית, תוכנית ללימודי מדע עד חטיבת הביניים שקראו לה 'מחר 98'.

     

    על שלושה חטאים אלה מבית מדרשה של האקדמיה, משלמים ריבית דריבית. נתמקד בראשונה. אמנם שיטת הבדידים חלפה לה לפני שנים אחדות, אולם ספיחיה, כמו ספיחי סופת הוריקן, מנשבים במערכת.

     

    איך צריך ללמד חשבון? (צילום: Index Open)
    איך צריך ללמד חשבון?(צילום: Index Open)
     

    הנה למשל המצב בכיתות א'-ב': חוץ מפעולות חשבון יסודיות: חיבור וחיסור, נדרשים הילדים ללמוד עשרות נושאים ותת-נושאים. הם כותבים בחוברות (חד-פעמיות) מילה או שתיים, מספר או סימן חיבור ומעבירים קו ביד חופשית (כלומר, אין סרגל בעולם).

     

    סכום הדפים בחוברות עשוי להגיע לכלל ספר עב-כרס בגודל של 700 עמודים, אולם אין לימוד בעל-פה שהוא יסוד היסודות בכל תחום (אני מודע ל'פרמיטיביות' שבצהרה זו) והכל במהירות.

     

    מה כל-כך מסובך? 

    הנחיות בשפה 'גבוהה' ושלל הוראות והנחיות מובילים לכך שמורה מצטיינת לא מסוגלת להסביר את החומר הפשוט בחשבון לתלמידים בני השש והשבע. מדוע? המחפשים תשובה יכולים לפנות אל המתמטיקאי פרופ' לינדרשטראוס שזכה בפרס יוקרתי לפני שנה.

     

    כך הוא אמר: "יש לי ילדה בכיתה ו', ילדה טובה, בית ספר טוב, ואני לא מסוגל להסביר לה את שיעורי הבית, במקום שהמתמטיקה תעסוק בפישוט דברים, היא מסבכת אותם". והוא התכוון בדיוק לוועדות המקצוע שהרצון לסבך ולסבך הוא מנת לחמם היומית.

     

    מהנדס ממוצע לא מסוגל להסביר לילדיו את שיטת הבדידים או תרגילים פשוטים. זה מעיד לא על המהנדס אלא על תוכנית הלימוד העקומה הזו.

     

    תשאלו מורים ותיקים וחדשים על המונח 'ספירלה'. זה לא סליל או מסלול של מטוס מסתחרר אל הקרקע, אלא זוהי השיטה בה יש ללמד המון תתי-נושאים, מעט מכל דבר, ולשוב אל אותם נושאים תקופת זמן אחר כך, בדרך כלל אחרי שנה.

     

    האם מישהו באקדמיה מצפה שילד יזכור מהו ציר המספרים או פתרון של חיבור "בשיטת המודול המצרפי"? הצחקתם אותם. ראוי לפנות אל דודו של פרופ' לינדרשטראוס, מבקר המדינה, עבודה לשנים רבות מחכה לו.

     

    לחזור לשיטות הישנות

    תאמרו, שיתאמצו הילדים המפונקים. ממש אין קשר. אי אפשר ללמד נושאים טרם זמנם ובטח כאשר הבסיס רעוע עד מאוד. ואז מגיעים לחטיבת ביניים. ובמה התלמידים מתקשים? בשברים ואחוזים. מהנושאים הקלים ביותר שיש בחשבון.

     

    הזלזול האקדמי בשינון, ובתרגילי הבית והכיתה, נותן את אותותיו. שני נושאים אלה נשענים על פעולות החשבון היסודיות אבל הן לא נלמדות כדרך העולם.

     

    אז מגיעה הדרישה לתגבור שעות ולמקצועיות של המורות (האם חשבון אינפיניטיסמלי מדרגה שמונה מסייע למישהו בגיל הזה?) והמערכת בלחץ, הילד מתוסכל, כולם בוכים, שר החינוך מוסיף 12 אלף שעות בשנה לכיבוי התבערה שמציתים מומחי תוכניות הלימוד. והאקדמיה סופרת את הכסף והכבוד.

     

    הכלל הוא ברור: הרצון לדעת הכל מיד, מסתכם בידיעת כלום כל הזמן. אז מה עושים? מודיעים לאקדמיה שאין לה שום חלק ונחלה בכתיבת תוכניות לימודים. זה לא מתפקידה. צוות של שלושה מורים מנוסים וותיקים יכולים בשלושה חודשים להכין תוכנית לימודים פשוטה, נעימה ולא מתסכלת, וגם ספר לימוד אחד לשנה בן 200 עמודים ולא יותר.

     

    שהתלמידים יתחילו לכתוב במחברות והמורות בלוח. המון כסף מגלגלת תעשיית החוברות החד-פעמיות. כאשר ילד כותב ופותר עוד תרגיל ועוד תרגיל לפי דרגת קושי ולא מדלג מנושא לנושא, ההצלחה תובטח לרובם המכריע של התלמידים.

     

    לסיכום, מערכת החינוך זקוקה לשינוי יסודי בתוכניות הלימודים. תוכניות אלה תיכתבנה על-ידי אנשים מתוך המערכת ולא מחוצה לה. ההישגים הנמוכים הם תוצאה של שילוב הרסני של החדרת שיטות אקדמיות. הנזק הכספי ניתן לתיקון, על שאר הנזקים ראוי לאקדמיה לחקור את מקורם באופן נטול פניות, אקדמי, כידוע.

     

    גבי אביטל, ד"ר להנדסת אווירונואוטיקה וחלל, לשעבר המדען הראשי במשרד החינוך.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "החינוך גרוע? האקדמיה אשמה, לא המורים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים