אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet

רק ההתחלה
דפני ליף . מסלול מכשולים נהדר צילום: ירון ברנר
דפני ליף . מסלול מכשולים נהדר צילום: ירון ברנר
 
 
 
 
 
מה לא אמרו עלינו, איך לא ניסו לפורר אותנו. הדבר הראשון שאמרו עלינו היה: מפונקים. סושי ונרגילות. מזה למדנו שבאופן אוטומטי נבחרי הציבור לא מתייחסים למעשים שלנו בכבוד"
 
 
 
 
 
 
ממשלות ישראל הפרידו בינינו כל השנים, וכשסופסוף התחברנו, כשהראינו שאנחנו לא מוכנים להמשיך ולשבת מול הטלוויזיה, הם אמרו לנו שאנחנו לא סולידריים"
 
 
 
 
 
החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה. החלפנו את המילה צדקה במילה צדק. החלפנו את המילה נדבה במילה רווחה. החלפנו את המילה צרכן במילה אזרח"
 
 
 


  צילום: ירון ברנר

 

דפני ליף בנאום: מצאנו את הבית

היינו סגורים כל אחד במעגל שלו, ופתאום התחלנו לדבר. נוצר שיח של חיים. זו ההתעוררות הכי חשובה שהיתה כאן. אנחנו לא כאן רק כדי לשרוד, אנחנו כאן כדי לחיות. הנאום המלא של דפני ליף

ynet
פורסם: 04.09.11, 02:33

דפני ליף: דבר עצום, דבר כביר, קרה בקיץ הזה. קיץ 2011 הוא הקיץ הגדול של התקווה הישראלית החדשה. התקווה הזו נולדה, כמו הרבה תקוות, מתחושה של ייאוש, של ניכור, של פערים שהפכו להיות בלתי אפשריים בשביל כולנו, פערים שהפכו כמעט בלתי ניתנים לגישור.

 

רגע השיא של המחאה החברתית - כל הכתבות:

 

החברה הישראלית שעומדת פה - וגם, חשוב להגיד, החברה הישראלית שבחרה להישאר הערב בבית - הגיעה לקו האדום שלה. ואז היא קמה ואמרה: די! לא עוד! אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. הקיץ הזה התעוררנו וסירבנו להמשיך לצעוד בעיניים עצומות אל עבר התהום. הקיץ הזה פקחנו את העיניים, והעיניים האלה לא ייסגרו יותר.

 

צילום: עוז מירון

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

נאומה של דפני ליף בכיכר המדינה

אנחנו בוחרים להיות. אנחנו לא בלתי נראים. אם הם מבינים רק מספרים, נזכיר להם היום שיש פה יותר משבעה מיליון בני אדם, וכל אחד מבני האדם האלה יש לב. היה שלט אחד ברוטשילד שאמר: כל לב הוא תא מהפכני. זה נכון. כל אחד מאיתנו הוא מטה מאבק של איש אחד.

 

הקיץ הזה היה מסלול מכשולים נהדר. איזה משוכות לא הציבו בפנינו, מה לא אמרו עלינו, איך לא ניסו לפורר אותנו. הדבר הראשון שאמרו עלינו היה: מפונקים. סושי ונרגילות. מזה למדנו שבאופן אוטומטי נבחרי הציבור לא מתייחסים למעשים שלנו בכבוד. האינטרס הראשון שלהם היה לומר - זה כלום, זה שום דבר, סתם חבורה של ילדים. בשלב הזה היה רק את המאהל הרוטשילד. הם קראו לנו סתומים והזויים. התוצאה: מאהלים התחילו לקום בכל הארץ. לא היתה להם ברירה אלא להבין שזה דבר גדול יותר, דבר של כולנו.

 

קרה פה נס 

הדור שלי גדל על התחושה שאנחנו לבד בעולם. זה אנחנו מול המסך. שהאחר הוא אויב שלנו, שהוא מתחרה שלנו, גדלנו בתחושה שאנחנו חיים במרוץ שאין לנו סיכוי לנצח בו, שאסור לנו לסמוך על אף אחד אחר. לימדו אותנו שזה או אתה או ההוא. זה הקפיטליזם - תחרות שלא נגמרת. העובדה שדווקא הדור הזה - הדור הכי בודד ומסוגר - קם ועשה מעשה היא לא פחות מנס. נס קיץ 2011. הנה, כל מה שחשבנו, כל מה שלימדו אותנו, לא נכון! מה שקרה כאן הוא בדיוק מה שצריך היה לקרות.

 

צילום: עוז מרון

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

צפו בנאומו של איציק שמולי

היינו סגורים כל אחד במעגל שלו, מעגל של חוסר סיפוק, של תחושת אבסורד. ופתאום התחלנו לדבר, ויותר חשוב מזה: התחלנו להקשיב.

 

אז אמרו לנו שאנחנו שמאל קיצוני. ניסו להגדיר אותנו. מאיפה הם יודעים מי אני? מאיפה הם יודעים מי אתם? מאיפה החוצפה הזו בכלל? התשובה הכי טובה לטענה הזו לא באה ממני ומהחברים שלי. היא באה מהמאהלים שקמו בשכונת התקווה, בג'סי כהן, בקריית גת, בקריית שמונה, במודיעין, ברהט, בקלאנסווה, בירושלים, בחיפה, בבית שאן ובירוחם ובעוד עשרות מקומות. כולנו, בכל הארץ, הבנו שאין ימין ושמאל, כולנו משרתים.

 

אמרו לנו לכו לפריפריה. איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו. מה זה "לכו לפריפריה"? זו טענה שכאילו אומרת ששם אין אנשים, ששם שממה, דממה. ואתם יודעים מה, איזה מזל ששלחו אותנו לפריפריה. כי גילינו את מה שידענו - שהמדינה כולה מלאה בלבבות פועמים. אני הלכתי לשם ומצאתי שם חברות וחברים לכל החיים.

 

"אנחנו לא סולידריים?". דפני ליף (צילום: ירון ברנר)
"אנחנו לא סולידריים?". דפני ליף (צילום: ירון ברנר)

 

ובכלל, מה זה "לכו לפריפריה"? מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה. בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בדיור, ברווחה, בתרבות - להגיד "לכו לפריפריה" זו צביעות שאין כדוגמתה. להגיד פריפריה זה להמשיך בשיח הישן שמדיר בני אדם, שאומר להם: אתם בצד. אתם רחוקים. הצרכים שלכם חשובים פחות הדרישות שלכם שוות פחות. הקיץ הזה הוכחנו לכולם שאין דבר כזה פריפריה - כולנו במרכז! כל אחת ואחד מאיתנו! צמצמנו את המרחק הפיזי בינינו וגילינו שטוב ככה, שאנחנו רוצים להישאר קרובים. שיותר לא יצליחו להרחיק אותנו ולפלג בינינו.

 

ואז הגיעה ההסלמה הביטחונית. אבל גם הטילים שנפלו לא הרסו את המחאה הזאת. להיפך - הם הראו כמה היא חזקה וכמה היא אמיתית. העובדה שלא התקפלנו היתה, כבר אמרתי את זה, הדבר הכי מרגש במחאה הזו. הגיע הזמן שהמושג "מצב ביטחוני" יפסיק להיות ערך ויחזור להיות מה שהוא - מצב. ומצב שצריך לשנות.

 

נפלו טילים ואנחנו שתקנו לכמה ימים, צעדנו בשקט. ואז מה הם אמרו: הם אמרו שהמחאה דועכת. במקום להכיר בעובדה שכאב לנו על מיליון ישראלים שחיים תחת איום טילים, שכאב לנו על האנשים שנפגעו, שנהרגו, שביתם נהרס. אבל במקום להבין שאנחנו איתם, במקום לראות שהשקט הזה בא מתוך אהבה, הם אמרו "המחאה דועכת". את הסולידריות שלנו הם ניסו להפוך להתקפלות.

 

"ההתעוררות הכי חשובה שהייתה כאן". מבט מלמעלה (צילום: באדיבות היחידה האווירית, משטרת ישראל)
"ההתעוררות הכי חשובה שהייתה כאן". מבט מלמעלה (צילום: באדיבות היחידה האווירית, משטרת ישראל)

 

האמת, זה היה עצוב. איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול. היא, שהפקירה את תושביה; היא, שהפקירה את הזקנים שלה, את החולים שלה, את העולים שלה, את החלשים שלה. איך היא מסוגלת לבוא אלינו עם הטענה הזו? ממשלות ישראל הפרידו בינינו כל השנים, וכשסופסוף התחברנו, כשהראינו שאנחנו לא מוכנים להמשיך ולשבת מול הטלוויזיה, הם אמרו לנו שאנחנו לא סולידריים. אנחנו לא סולידריים? תראו מה הולך פה???

 

כשמדברים על ביטחון באים לשמור על החיים של בני האדם - איך זה מסתדר עם מדיניות ההפקרות של ממשלות ישראל?

 

אני בת 25, מה הזיכרונות הכי גדולים שלי מהמדינה זו: מלחמת לבנון השנייה, תקופת הפיגועים, חברים שנהרגו אז, רצח רבין, גלעד שליט. שלא לדבר על זה שאני דור שלישי לשואה. זו היתה התודעה שלי - רגעים וזיכרונות שכולם רצופים במוות, בשכול, בכאב, בפחד, בתחושה שהכול זמני.

 

גאה להיות ישראלית

בעצרת בעפולה ראיתי שלט: "אני גאה להיות ישראלי כבר 31 יום". אני עומדת מולכם ואני גאה להיות ישראלית כבר שבעה שבועות. אני מרגישה שאנחנו בונים פה ביחד את ההערכה העצמית שלנו כחברה. להגיד מגיע לי זה להגיד שגם לאחר מגיע, שמגיע לנו. לכולנו. הקיץ הזה הביא איתו המון רגעים וזכרונות טובים - של תקווה, של שינוי, של אחווה, של הקשבה.

 

נוצר שיח של חיים. זו ההתעוררות הכי חשובה שהיתה כאן. אנחנו לא כאן רק כדי לשרוד, אנחנו כאן כדי לחיות. אנחנו לא כאן רק בגלל שאין לנו מקום אחר. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים להיות כאן. אנחנו בוחרים להיות כאן, אנחנו בוחרים להיות במקום טוב, בחברה צודקת, אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה - לא כאוסף של בודדים שיושבים כל אחד מול קופסה אחת, הטלוויזיה, ופעם בארבע שנים שמים פתק בקופסה אחרת, הקלפי.

 

ההפגנה בת"א. "יצרנו פה שיח חדש" (צילום: EPA)
ההפגנה בת"א. "יצרנו פה שיח חדש" (צילום: EPA)

 

אנחנו כאן, לא כי אין לנו ארץ אחרת. אנחנו כאן כי זו הארץ שאנחנו רוצים. בלי ששמנו לב אנשים התחילו לחזור מחו"ל, פתאום נהייתה תחושה שקורה פה משהו שאי אפשר לפספס.

 

יצרנו פה שיח חדש. זה השיח החדש - החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה. החלפנו את המילה צדקה במילה צדק. החלפנו את המילה נדבה במילה רווחה. החלפנו את המילה צרכן במילה אזרח. החלפנו את המילה לחכות במילה לשנות. החלפנו את המילה לבד במילה ביחד. זה הדבר הכי הגדול שעשינו פה הקיץ הזה. לא יודעת מה אתכם, חברות וחברים, אבל זה כבר בלתי הפיך. מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה! אנחנו צועדים קדימה, לעתיד טוב יותר, למדינה צודקת יותר. צדק חברתי!

 

כולנו כלואים באיזשהו מובן במעמד החברתי שלנו, במקום בו אנו גרים, בדת שלנו, במין. ואז הבנתי שזה לא שאנחנו כלואים - זה שכולאים אותנו. כולם במינוס, אבל המינוס שלנו הוא האינטרס של הבנקים, הוא האינטרס של כל המערכת הכלכלית במדינה. רוצים לשמור אותנו תמיד ברמה מסוימת של מצוקה. כי איפה שיש מצוקה אין תקווה ואיפה שאין תקווה אין סיכוי לשנות ואיפה שאין סיכוי לשנות אין בשביל מה לחיות. אבל בקיץ הזה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, יצאנו לרחובות והבהרנו לא רק לממשלה, גם לעצמנו, שיש בשביל מה לחיות! וברגע שהבנו את זה, ברגע שהתחלנו לחשוב על המחר ביחד, יצאנו כולנו לחופשי!

 

כי דברים חייבים להשתנות 

מה יהיה מחר, כולם שואלים מה יהיה מחר. מה יהיה עם האוהלים, מה קורה עם המחאה, לאן הולכים ומה עושים ומה הלאה וכל זה. כל התביעה הזו ליום הגורלי, לתמונת הניצחון, לרגע המכריע - אין דבר כזה, חברות וחברים. האם היה יום גורלי אחד בו הפערים בחברה שלנו הפכו לבלתי נסבלים? האם לקפיטליזם החזירי יש איזה רגע ניצחון? האם אנחנו יכולים לשים את האצבע על הפרטה אחת יותר מדי? לא היה רגע כזה. היה תהליך. גם עכשיו אין רגע - יש תהליך. התהליך הזה שלנו רק מתחיל עכשיו. יש לנו דרישות מהממשלה ומהעומד בראשה כי הדברים חייבים להשתנות.

 

צילום: עוז מרון

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

"לא פראיירים". צפו בהופעה של הדג נחש בכיכר המדינה

אם את תושבת ירוחם - הדברים חייבים להשתנות.

אם אתה ילד שלהורים שלו אין כסף בשביל הטיול השנתי - הדברים חייבים להשתנות.

אם את גמלאית או ניצולת שואה - הדברים מוכרחים להשתנות.

אם אתה ממפוני גוש קטיף - הדברים חייבים להשתנות.

אם את בדואית - הם חייבים להשתנות.

 

ארבעים אחוזים מאיתנו מוגדרים "שבירים פיננסית". זה אומר שארבעים אחוזים מאיתנו לא יכולים לעמוד בהוצאה בלתי צפויה: טיפול שיניים לילד, צנרת שמתפוצצת, פציעה. כולנו חיים על הקצה, על הקשקש, נדחפים לקחת עוד הלוואות, לצרוך יותר, לחסוך פחות. החיים שלנו הפכו למלחמת הישרדות כלכלית, בעוד המדינה הפקירה את הפנסיות שלנו למשחקים בבורסה, והפריטה עוד ועוד שירותי יסוד.

 

אתם יודעים מה הביטוי הכי נורא: האזרח הקטן. יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים, ואותנו העליבו מספיק בשנים האחרונות, דחפו אותנו לעוני, שיחקו בנו, שיסו אותנו אחד בשני. השרים שאמורים לדון בשיפור המצב שלנו הם בדיוק השרים שאחראים, בין השאר, על הרעת המצב שלנו! לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי.

 

ייסדנו שיח אחר

האזרח הוא לא קטן! האזרח הוא הכי גדול! להיות אזרח, אזרח גדול, ולהבין את זה, זה האתגר הכי גדול שעומד בפנינו. הדרישות של המחאה הזו הם בדיוק ההבנה שאנחנו לא מוכנים יותר להיות אזרחים קטנים, צרכנים, אנחנו לא מוכנים יותר להיות רק קהל יעד, רק סקטור, רק עשירון. אנחנו לא נתבצר יותר בבונקרים הקטנים שלנו ונילחם את מלחמת הקיום שלנו לבד. העידן הזה נגמר. מעכשיו משהו חדש: מעכשיו אנחנו יחד. אנחנו דורשים שינוי ואנחנו דורשים להיות חלק מהשינוי הזה.

 

"נבחרי העם, תקשיבו לעם" (צילום: אמיר לוי)
"נבחרי העם, תקשיבו לעם" (צילום: אמיר לוי)

 

ייסדנו שיח אחר, שיח של תקווה, של שיתוף, של סולידריות ואחריות. אני רוצה לשאול את ראש הממשלה, את כל הפוליטיקאים: תסתכלו על מה שקרה פה, על מה שקורה פה, האם זה הדבר שאתם רוצים לנצח? האם זה דבר שאתם יכולים לנצח? אתם נבחרי העם. תקשיבו לעם. המחאה הזו, שנתנה כל כך הרבה תקווה לכל כך הרבה אנשים - את התקווה הזו אתם רוצים לשבור? זה מה שאתם רוצים - למסמס את התקווה? בחיים לא תצליחו!

 

ואחרי שעברנו את כל המשוכות אלה וכל הספינים לא הצליחו, מה נשאר להם? להיכנס בי. הדבר הזה התחיל מאדם שעשה מעשה. את האוהל שלי בשדרות רוטשילד הקמתי מתוך תחושה אישית של להיות או לחדול. איש מאוד יקר ללבי, אלכס, שם קץ לחייו. הוא היה משורר, הוא כתב שגם אם יש לך לב זהב, לא תצליח לשנות את העולם. חודשיים לפני שכל העניין הזה התחיל הוא לא יכל להיות פה יותר, הוא בחר לחדול.

 

לכולנו יש מקום

איך יכול להיות שאדם כזה, אדם חולמני ואידיאליסט הרגיש שאין לו יותר מקום בעולם הזה? אם אין לו מקום בעולם הזה, גם לי כנראה אין מקום. והלב שלי כאב. הלב שלי היה שבור. איזה מין עולם זה עולם שאין בו מקום לחולמים, לאידיאליסטים, למשוררים. איזה מין עולם מדיר אותם? זה עולם של עוני. כי כולנו חולמים ולכולנו הזכות לחלום. להיות עני זה לא רק לא להצליח לסגור את החודש או להיות בלי קורת גג. להיות עני זה להיות טרוד בדברים האלה, בבסיס, עד כדי כך שאין לך יכולת לחלום, לחשוב, ללמוד, לחבק את הילדים שלך.

 

"חובה לחלום". המפגינים בכיכר המדינה (צילום: בן קלמר)
"חובה לחלום". המפגינים בכיכר המדינה (צילום: בן קלמר)

 

אז התחלתי את הדבר הזה. אבל זה שהתחלתי את זה, לא הופך את הדבר הזה לרק שלי. זה לא רק הסיפור שלי, זה סיפור של המוני בני אדם שקמו והתחילו ללכת, קמו והתחילו לעשות מעשה. כולנו בחרנו להיות. בחרנו להיות כאן. הנה אנחנו.

 

בקיץ הזה למדנו שלכולנו יש מקום. שהמחר יהיה מה שנעשה ממנו. אנחנו לא צריכים שיגדירו אותנו, אנחנו יודעים טוב מאוד מי אנחנו. ואחרי הקיץ הזה אנחנו יודעים שמותר לחלום. יותר מזה, הבנו שחובה לחלום! לחלום זה להיות!

 

לפני שבעה שבועות הייתי בחורה בת 25 שנאבקת לבדה על החלומות הפרטיים שלה - לעשות סרטים. בשבוע האחרון תקפו אותי מכל כיוון, וכמעט הצליחו לגרום לי לחזור להרגיש לבד. לא יודעת מה אתכם, אני את המחאה שלי רק התחלתי.

 

אני אהיה כאן כמה שצריך. אני רוצה להראות לאלכס שכן, שאפשר לשנות את העולם, שכל אחד יכול. רק צריך להאמין, לקום ולעשות. האחריות היא על כל אחד מאיתנו, לקום ולצאת וללכת ולדבר ולעשות ולא לוותר. בזה שכולנו יצאנו לרחוב, מצאנו את הבית!

 

דפני ליף, מראשי המחאה החברתית

 

שתף ב-שתף ב-שתף ב-

בהכנת הידיעה השתתף בועז פיילר

 

תגיות: דפני ליף | מחאת האוהלים

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    שמירהשמירה   לפורוםלפורום


נקלעתם לאירוע חדשותי מעניין? שלחו ל - 5335 ישירות מהסלולרי שלכם.

 



 
פעילויות גולשים
החברים שלי
חדשות
דעות
ספורט
כלכלה
צרכנות
תרבות ובידור
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
רכילות
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
אינדקס
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
לאתר הסלולרי
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetart
כלכליסט
בלייזר
Go
מנטה
משחקים
mynet
מפות
מוסכים
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
רכב חדש
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית.evrit
דירות חדשות

CISCOYIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותRealCommerce - ניהול תוכןTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"י
as31-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©