רותם קינן ודב נבון עושים את ונציה
רותם קינן ודב נבון מככבים בסרטו החדש של ערן קולירין "ההתחלפות" והגיעו בעקבותיו עד לפסטיבל ונציה היוקרתי. בדרך התחככו בווילם דפו, אך פיספסו את מדונה. לא נורא, החוויה תשאר איתם לעד - ובינתיים הם כותבים עליה ל-ynet
רותם קינן ודב נבון הגיעו לוונציה השבוע לרגל הקרנת הסרט "ההתחלפות" בהשתתפותם במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים האיטלקי. אמש (ד') הם צפו בהקרנת הבכורה של הסרט לצד הבמאי ערן קולירין, השחקנית שרון טל וחברי צוות ההפקה. מוקדם עדיין לדעת אם יחזרו הביתה עם פרס אריה הזהב שיוענק ביום שישי, אבל את החוויה הנוצצת הם ינצרו לעד והם חולקים אותה אתכם פה בטור אישי מיוחד מוונציה.
- ערן קולירין: "זה סרט אישי ואני דואג לו"
- פסטיבל ונציה: העיר שוקעת, גם מדונה
- פסטיבל ונציה: מי יוכתר למלך האריות
- הגלאם של פסטיבל ונציה: בלי נפילות, כמעט
"אנחנו לא מאמינים שזה קורה לו. החוויה כאן כל כך מוזרה ונהדרת, שקשה לכתוב עליה. המלון מוקף בתעלות ונציאניות מצד אחד, ובים הפתוח מהצד השני. פגשנו את ווילם דפו - זה הסלב העולמי הכי גדול שראיתי כאן - והיה גם חצי מפגש עם ברנרדו ברטולוצ'י, שיצא לנו להיות איתו באותה מסעדה. את ג'ורג' קלוני, מדונה ואל פאצ'ינו פספסנו, אבל למי אכפת עכשיו.
מישהו מבקש שנחתום לו על התוכניה של הסרט. זאת לא תהיה הפעם האחרונה.
אנחנו מוצאים את עצמנו חותמים באנגלית, כאילו מתורגלים בזה, אף אחד לא יודע שזאת בעצם הפעם הראשונה. אנחנו לא מספרים את זה כדי להשתחצן, ההפך - כדי לעכל. כדי לחלוק. כדי לנסות ולהבין מה קרה פה, איך נקלענו לחלום הבלתי נגמר הזה.
שטיח הקסמים
ועוד לא דיברנו על השטיח האדום - שהוא באמת אדום, אדום מבריק, כמו בסרטים, פרוש לאורך חמישים מטרים, עם צלמים בכל הכיוונים ומאות אנשים שעומדים ומצלמים ומביטים בסקרנות בכל מי שעובר על השטיח בדרך לאולם. מכונית מפוארת מובילה אותנו מהמלון לשטיח. שתבינו, זאת הליכה של פחות משתי דקות, אבל לאיטלקים כידוע יש שיק, הם לא יתנו לך ללכת ברגל עד לשטיח, הם יסיעו אותך לשם במכונית מפוארת. טוב, זה גם בגלל ענייני חסות וכאלה.
לא שאכפת לנו, העיקר להרגיש כמו מלך ליום אחד. אנחנו יוצאים מהאוטו, לבושים בחליפה שחורה ורשמית, מיישרים את העניבה, ומתחילים לצעוד על השטיח לכיוון הכניסה. אישה אחת מנומסת שאחראית על כללי הטקס מכוונת אותנו בעדינות ובצורה מרומזת לעצור אל מול עדר הצלמים שמבזיקים ומהבהבים עלינו מכל עבר. חיוך אוטומטי וחצי המום מרוח על הפנים מהרגע שהגענו לפה - חיוך מלא בהודיה והתרגשות.
מצטלמים בתמונה קבוצתית, ואז בתמונות אישיות של כל אחד, ואז שוב בקבוצתית. האישה המנומסת מסמנת לנו שצריך להמשיך להתקדם, הסרט עומד להתחיל. אנחנו הולכים לאט, מנסים למשוך עוד רגע קטן על השטיח. מי יודע אם יצא לנו שוב רגע שכזה. אבל בסופו של דבר השטיח מסתיים בכניסה המפוארת לאולם הקולנוע.
הכל בענק
הבניין שבו נמצא האולם הוא עצום מימדים, גבוה ומפואר, אלף מקומות, רובם היו מלאים באנשים שעמדו ומחאו לנו כפיים כשנכנסו לאולם. אנחנו נזכרים בתחושה של להיכנס לאולם קולנוע בפעם הראשונה. כמו ילדים, שיושבים בחושך, מוקפים במאות אנשים, נרגשים לקראת הסרט שעומד להתחיל, כולם מביטים במסך העצום. לפתע נשמע קול שמכריז על שמותינו באיטלקית. פנס בוהק מכוון אלינו. הקהל מוחא לנו כפיים. אנחנו קמים ומנופפים לקהל, רגע ארוך של מחיאות כפיים, ואז יורד חושך על האולם, וזה מתחיל. הסצנה הראשונה.
אנחנו מזיעים בכל הגוף. אנחנו צמאים. אנחנו רעבים. בא לנו לצרוח. בא לנו לרקוד. אנחנו מביטים בראשים הצפופים שמקיפים אותנו, מנסים לאבחן האם הם נהנים. האם הם מבינים. פתאום יש צחוק. צחוק זה טוב. זה מראה על חיבור רגשי. איזה כיף. אחר כך יש עוד אחד, ואנחנו יכולים להתרווח במושב. זה עובד. זה קורה. מתחילים ליהנות מהסרט. שוכחים מהקהל, שוכחים מהשטיח, מהחליפה. צופים בסרט כמו בפעם הראשונה.
מהר מאוד, מהר מדי, הסרט מסתיים. חושך באולם. מופיעות הכתוביות, ויחד איתם עולה גל של מחיאות כפיים. אור בוהק מכוון אלינו, יושבים בשורה הראשונה ביציע, מסונוורים ונרגשים, דמעות בעיניים. האישה המנומסת מהשטיח שבחוץ רומזת לנו לעמוד. אנחנו עומדים. גם הקהל עומד. הם מוחאים כפיים. אנחנו מוחאים כפיים. הם מוחים דמעה. אנחנו מוחים דמעה. הכפיים נמשכו בערך עשר דקות.
לא נתנו לנו ללכת. וזה היה בסדר כי לא רצינו ללכת לשום מקום. רצינו להישאר שם, להקפיא את הרגע הזה, לספוג כמה שיותר ממנו, שימלא את כל פינות הזיכרון שלנו,
שניקח איתנו הלאה כשנחזור להיות אנשים רגילים בעולם רגיל. ללא שטיחים אדומים ומכוניות מפוארות ובתי מלון ומצלמות וחתימות ובקבוקי מים שעולים שמונה יורו.
בבוקר שאחרי התעוררנו במלון היוקרתי, הלומי שינה והלומי אלכוהול ששתינו במסיבה שארגנו לכבודנו אחרי הקרנת הבכורה. היינו מלכים ליום אחד. כמו בסרטים, כמו באגדות. התמזל מזלנו להיות חלק קטן מהחוויה המדהימה והמופלאה הזאת. תחושות מעורבות של חלום ומציאות מתערבבות ביחד, מתפצלות כמו תעלות ונציה, ונשפכות לתוך הים שמקיף אותנו.
בקרוב נחזור הביתה, למשפחה, לתל אביב, לבית הצנוע. אבל קולות וזיכרונות ונציה עוד יהדהדו לנו בראש הרבה אחרי שהפסטיבל יסתיים, הרבה אחרי שיגלגלו את השטיח האדום בחזרה למחסן, עד השנה הבאה".
לפנייה לכתב/ת 
