תחנה סופית

1. תופסת

"אולי יש לך כרטיס רכבת משומש?".

לא שמתי לב לבחור עם השיער הבלונדיני והאישונים המגולגלים כלפי מעלה עד שהוא הגיע ממש קרוב אלי. הפה כמעט נטול שיניים, הגרמנית שהוא מדבר נשמעת מרוסקת, מוזרה, אפילו לאוזן של זר כמוני. בשפה המקומית קוראים לאנשים כמוהו "קפוט מאנר", האנשים הגמורים.

מעלינו מרצד שלט שמבטיח את הגעתה של רכבת לתחנת הרמנשטראסה בכיוון צפון בעוד שבע דקות. הייתי רוצה שהרכבת תהיה כאן עכשיו.

"בשביל מה צריך כרטיס?", אני עונה לו, מנסה להבין מה רוצה ממני הנרקומן שבקושי מחזיק את עצמו בעמידה על הרציף.

"תביא כרטיס בתוקף, תעזור לי קצת".

(צילום: אייל טואג)

כרטיס רכבת בתוקף שווה כסף. במיוחד אם מקבלים אותו חינם ומוכרים אותו לנוסע רחמן או פראייר אחרי כמה שעות, כשהוא כבר לא שווה כלום.

עוד שש דקות לרכבת. אני מפשפש בכיס האחורי של המכנסיים, קצת מסתבך. אין לי. מה עכשיו?

ליד הבחור עומדת בחורה או נערה, קשה לומר. פצפונת ואנטון הם לא, כפי ששני הגברים בקצה השני של הרציף שמשקיפים עלי ועליהם רחוקים מלהיות הבלשים של אמיל; ברלין של מטה לא מתכתבת עם אריך קסטנר. האור עמום, השעה לא ברורה. יום או לילה, זה לא ממש חשוב. ברגע זה ובשעה הזאת, כמעט כמו תמיד בברלין, מחוץ לתחנה אפרורי ומעונן. השלט האלקטרוני מודיע על חמש דקות להגעת הרכבת.

שני הצעירים כפופים, רזים מדי, מזיעים. השיער של הצעירה לח והיא ללא ספק אבודה, לא יודעת איפה היא נמצאת. אבל היא בהחלט יודעת למה. כאן עובר קו U8, שחוצה את ברלין מצפון לדרום. הקו שמסומן בכחול במפה, כמו וריד. הוא מחבר את שכונת וודינג שממנה יוצאים המוכרים לשכונות קרויצברג ונויקלן שבהן קונים. מספר הקו, 8, מתאים בדיוק למה שמחפשים השניים: כאן אפשר לקנות "אכט", שמונה בגרמנית והאות השמינית באל"ף־בי"ת הגרמני, האות H. הרואין. 20־40 יורו עולה מנה שמשגרת אנשים כמו הנערה הזאת למקום בלי דאגה.

עוד ארבע דקות הרכבת כאן.

פתאום, בזווית העין, תנועה מהירה. משהו מוזר ולא טוב קורה על הרציף. שני ערסים בג'ינס משופשפים מדי, סניקרס מגניבות מדי וכובעי בייסבול לבנים מדי רצים לכיווננו. ליד אוטומט המשקאות, בדויק באמצע הדרך בין צמד הנרקומנים לצמד הערסים הרצים, עומד ילד. עכשיו גם הוא נע בזריזות לכיווננו. בעצם הוא בורח בריצה. הנער נראה מבועת. מישהו, כנראה הבוס שלו, צורח "יאללה יאללה, שנל שנל!". למרות השילוב המשונה בין היאללה לשנל המוכר מסצנות גרמניות אחרות לגמרי, ברור שמדובר במרדף.

(צילום: אייל טואג)

שני הערסים מתבררים כשוטרים סמויים. כולם רצים. השוטרים והילד, וגם הג'אנקי שביקש כרטיס משומש־אבל־בתוקף כבר נעלם. רק אני והנרקומנית נשארים קפואים במקום.

הילד חולף. העיניים אדומות, השרירים מתוחים מאוד, כפות הידיים מאוגרפות; השוטרים חושבים שהן מחביאות כדורים קטנים כסופים ובתוכם הרואין, אחרת לא היו רודפים אחריו. על הטי־שרט שלו מודפס הכיתוב I’m Muslim, don't panic.

הילד נבלע במדרגות שמובילות החוצה. אריחי חרסינה חיוורים משקפים לעוד שנייה את הגב הבורח, מזכירים שעד לפני רגע עמדה להתרחש כאן עסקה. השוטרים מגיעים עד אלינו, זורקים בי מבט מהיר, כמעט מזלזל, ותופסים את הנרקומנית. שלל חסר ערך. הם עוצרים אותה, מעקלים בכוח זרועות וכפות ידיים, בעצבים, בתסכול. היא צועקת, בוכה, מקללת. מיואשת.

עוד שלוש דקות.

2. מחבואים

ה־U8 הכחול וה־U1 הירוק נחשבים לקווי המסיבות של ברלין: נתיבים שחוצים את העיר מצפון לדרום וממזרח למערב, משנעים אנשים שמחים ורועשים אל מתחמי הבילויים של דרום־מזרח העיר. "שפריציש", קוראים לזה בגרמנית. תוסס. אפילו מחזמר כתבו לכבוד האווירה המשוגעת ברכבת. אבל ברגע הזה, והוא לא כל כך נדיר, הפלטפורמה היא מוקד של ייאוש, זעם וגם סכנה. אני שואל את השוטרים מה קורה.

הם תוקעים בי מבט לא אוהד. "המצב מחורבן", זורק אלי אחד מהם. "אתה לא רואה?".

הם מתרחקים, גוררים איתם את הנערה השבורה ונעלמים במדרגות שמובילות החוצה לרחוב. הסוחרים חופשיים, הנרקומנית אזוקה, ידיהם של השוטרים כבולות. הם יודעים את זה. במובנים מסוימים הם מעדיפים שכל האקשן הזה יתרחש בתוך קו יחיד של רכבת תחתית ולא יציף את הרחובות. אלא שהבעיה היא שעיקר הסחר מבוצע כאן בידי ילדים, ממש כמו זה שברח מהם לפני רגע.

(צילום: אייל טואג)

עוד דקה עוברת. מכיוון גרם המדרגות השני מציץ שוב פרצופו של הילד הנמלט. השיער מתולתל, שחור, מלא ג'ל. יש לו עבודה לעשות. תפקידו בעולם הזה הוא למכור "אכט". לפעמים קוראים לחומר גם "אייץ'", "ביג הה", "זרעי שעועית", "דאון טאון", "פיקס", "רעל", "טי אן טי" או "אנטי פריז". כשמערבבים אותו עם קראק הוא נקרא "באק טו באק"; עם מתאמפטמין - "במבי"; עם גראס - "פצצת אטום". הרואין איכותי, בדרך כלל מטורקיה או מסין, נקרא "סקין ברנר" או "טריפל איי". מנה שקרית של אבקת חלב או מלח שמוכרים לפראיירים - "דאמי". את כל המושגים האלה מכיר בעל פה הילד, בן 13 או 14 לכל היותר. הוא סוחר מקצוען. אם תרצו לקנות ממנו כדור כסוף קטן ובתוכו מנה תוכלו לנסות לבקש "אבגווגן", כלומר "על המשקל" או "שקול". זה המונח למנה אחת שאפשר לקנות ברחוב תמורת 20 או 30 יורו.

"הכל בסדר?", אני מנסה אותו כשהוא מתקרב.

הוא מתעלם, ואז קצת צוחק ונועץ בי מבט שכולו משמעות אחת: אתה תייר שלא מבין כלום. ייתכן שאחרי שהות של שנה וחצי בעיר הזאת, אני עדיין כזה.

"אולי יש לך משהו?", אני שואל ומתכוון ל"משהו לספר", אבל מקווה שהוא לא יילחץ. הוא מביט טוב טוב עלי וגם לצדדים בעיניים מבוהלות וכועסות. מדליק סיגריה, לא מסוגל לעמוד במקום בשקט. הילד על משהו, אין ספק.

"יש לי יומולדת". 

"באמת? בן כמה אתה?".

"14".

"איך קוראים לך?".

"פרנץ־יוזף", הוא עונה במבטא ערבי.

"שם יפה. מה אתה עושה ביומולדת?".

"קורע אותך! פיק דיש! לך תזדיין!".

הוא נראה מרוצה לשנייה, ומסתלק החוצה. סביר להניח שיצא אל הרחוב, ניגש לקפה מקומי כדי למסור דיווח על הזר המשונה, להעביר כסף ולקבל הוראות מהבוסים שלו - נציגי משפחות הפשע, כורדים ולבנונים ברובם. אני נשאר על הרציף, די מבועת. 

(צילום: אייל טואג)

הרכבת מגיעה לתחנה. צפונה מכאן יש עוד תחנות כאלה, מוארות בקושי, מטונפות, נשלטות בידי ילדי הסמים של ברלין. כולם קורבנות של שיטה שרוצה להיטיב עם מהגרים ופליטים מארצות דפוקות ומאפשרת סחר בסמים, סחר בקטינים. אם ברלין היא הלונה פארק מספר אחת בעולם, זאת רכבת השדים שלה.

3. יויו

בקיץ שעבר, לפני עונת המלפפונים המורעלים ששיגעה את הצהובונים הגרמנים, תקפה היסטריה מסוג אחר את העיתונות הפופלרית המקומית: "קינדר דילרן". ילדים סוחרים. העיתונים הרציניים והצהובונים, המקומונים והארציים, כולם התעסקו בשאלה מי יעצור אותם. התשובה המקובלת היתה אף אחד. אי אפשר לעצור את הקינדר דילרן.

מי שהצית את התבערה בעיתונים היה חשוד שנעצר בזמן שהשגיח על עסקת הרואין. בפני השוטרים הצהיר "חסן" שגילו הוא 13, שנה פחות מגיל האחריות הפלילית. תעודות לא היו לו. בהוראת בית המשפט ערכו לו מומחים בדיקה פיזיולוגית וקבעו שהוא בן 21 ואחראי מאוד למעשיו. המשך החקירה הוביל למסקנה שהוא בעצם בן 17. הילד שהפך לבחור התגלגל לנער, והכל תוך כמה שבועות. הזחל הפך לפרפר, ואחר כך התברר כגולם.

העיתונים לא התרשמו מהפוטנציאל הקומי של הפרשה והזינו את קוראיהם, הכועסים ממילא על מה שנתפס כהצפה של גרמניה בזרים, בכותרות שכולן ביטאו טענה זהה: כל הסכרים נפרצו. ברלין שטופה בילדים זרים מוכרי סמים, והממשלה והעירייה לא עושות כלום.

כותרת מינואר האחרון מספרת על שני ילדים בני 12 שנתפסו כשהם קוברים בשלג 25 מנות סם. ילד אחר, גם הוא בן 12, נתפס בחשמלית סמוך לאלכסנדרפלאץ עם 20 כדורי הרואין בפה. אינספור דיווחים סיפרו על יבוא ילדים ממחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון לפי הזמנה, ועל הילדים ששולפים אצבע משולשת לשוטרים שעוצרים אותם וצוחקים מול שופטי הנוער. "הילד בן ה־11 נעצר ושוחרר 11 פעמים בשנה. המשטרה חסרת אונים", נכתב באחד העיתונים; באחר סופר על אותו מקרה שבמהלכו "הילד הפלסטיני הועבר למתקן לעבריינים קטינים ביום שלישי, ברח, נעצר ביום רביעי בשכונת קרויצברג וביום חמישי נעלם שוב".

(צילום: אייל טואג)

אי אפשר לעצור את הקינדר דילרן ליותר מכמה שעות לא רק משום שהם קטינים, אלא גם בגלל שהם נטולי תעודות ומסמכים. רובם ככולם מגיעים לגרמניה ללא ליווי של מבוגר בטיסות ממדינות ערב, ומוכרזים בכניסה למדינה כמבקשי מקלט, חסרי שם וחסרי זהות. רבים מהם מגויסים מראש בידי הבוסים של ארגוני הפשיעה, ומגיעים לברלין כדי להפוך לחיילים טריים בגדוד סוחרי הסמים. גרמנית אינם יודעים, אבל את מפת הרכבת התחתית הם מכירים בעל פה, בעיקר את האזור של שכונות המהגרים והתיירים קרויצברג ונויקלן. והכי חשוב: הילדים מבינים היטב מה יקרה להם אם לא יספקו את הסחורה בזמן ובמקום וייצרו הכנסה של מאות יורו ביום לעבריינים הכבדים.

לילדים יש הרבה יתרונות. הם זריזים ויכולים למכור במהירות ולהסתלק במהירות, לחמוק מבקבוקי בירה שבורים, מאגרופים וגם משוטרים. הם זולים להפעלה, עניין של כמה יורו לכל יום עבדות. וגם אם הבלשים מזהים אותם בקלות, אין להם מה לעשות. אחרי כמה שעות תשאול שבמהלכן הילדים שותקים, גם כי מותר להם ובעיקר בגלל הפחד מפני מה שיעשו להם ראשי הכנופיות אם ידברו, הם נמסרים לידי שירותי הרווחה. אחרי שהם מוחזקים במקלטים ובבתי מחסה פתוחים לתקופה של כמה שבועות בממוצע, העובדים הסוציאליים משחררים אותם מחוסר ברירה. לעיתים הם פשוט בורחים תוך כמה שעות, צועדים ברגל מרחקים עצומים כדי לצלול כמה שיותר מהר בחזרה לזירת הפעולה שלהם, אל מתחת לאדמה, לפני שהבוסים יספיקו לגלות שנעצרו.

מרגע הפרדה מהמערכת, הדרך למטה - בחזרה למנהרות, לרציפים ולקרונות - מהירה וקלה. אבל אחרי כמה מחזורים של סחר־מעצר־שחרור קורה לרוב משהו רע. ילד שאמור להיות בבית הספר או בקניון או בקייטנה הופך לעבריין אלים; מכור בקריז דוחף ילד־הרואין לתוך חלון ראווה; סוחר עצבני מכה נער עד אובדן הכרה; מריבה על שטחי מסחר הופכת לקטטה שהופכת לדקירה; שוטר מתוסכל שובר יד לעציר בן 12; גזען לבן מקלל, ילד־סמים עונה, אגרופים ובקבוקים עפים, ובעיתון המקומי כותבים על גל אלימות ש"שוטף את מנהרות הרכבת".

(צילום: אייל טואג)

בשיא הפניקה דיברו פוליטיקאים מצד אחד של המפה על הצורך לנקוט יד קשה. נגד זרים, סוחרים, קטינים עבריינים, משפחות הפשע הטורקיות, הלבנוניות, הכורדיות, ונגד כולם גם יחד. נציגים מהצד השני דיברו על חובתה של גרמניה לגלות חמלה כלפי פליטים, ובשם ההיסטוריה להפסיק עם ההיסטריה וההסתה נגד זרים, ובעיקר להציל את הילדים.

קריסטין הייסיג, שופטת נוער מנויקלן, עוררה סערה כשכתבה ספר בשם "כשהסבלנות נגמרת: אפס סובלנות כלפי עבריינות נוער". הייסיג תיארה איך ילדים מקבלים הוראה לאבד את הדרכון על המטוס לגרמניה, והופכים לנטולי אזרחות ולנטולי אחריות פלילית ברגע שהם מציגים עצמם בנמל התעופה כבני פחות מ־14. היא המליצה לחזק את הענישה, לייעל את המערכת, לזרז את הטיפול בתיקים, אפילו לבנות מחדש את סמכות האב בחברה הערבית. אם לא, היא הודיעה, תוך עשר שנים תהיה ברלין עיר מחוסלת, גמורה, ממש כמו הנרקומנים. חלק מהמבקרים מחאו לה כף, אחרים טענו שהיא גזענית ושונאת זרים. יום אחרי שמסרה למו"ל שלה את כתב היד וזמן קצר לפני פרסום הספר, השופטת נמצאה מתה ביער במערב העיר. סיבת המוות הרשמית: התאבדות.

4. עמודו

המציאות כפי שהיא משתקפת בססטיסטיקה לא קלה לעיכול: 2,000 מהגרים קטינים המוגדרים פליטים, רובם מאפגניסטן, מגיעים לגרמניה בכל שנה. 160 מהם הגיעו לברלין רק במרוצת 2009. בהיעדר תעודות הם מועברים לסמכות המדינה, שמעניקה להם הגנות וזכויות שונות על פי חוק. אחרי תקופה של טיפולים רפואיים ותמיכה רגשית הם נרשמים לבתי ספר. משלב זה הם אמורים להמשיך לקבל סיוע והשגחה, רק בפיקוח רופף יותר. פה הסוחרים הכבדים נכנסים לתמונה. יש להם יעד - לגייס חיילים־עבדים שישמשו בחזית הסחר וייצרו המון כסף - והם עומדים בו. לעיתים נשלחים כמה אחים ממשפחה מרובת ילדים לשמש בשר תותחים. בלדרות סמים כהתעללות בילדים.

מנתוני משטרת ברלין עולה שב־2008 נעצרו 28 ילדים בני 11־13 באשמת סחר בסמים, כולם ממוצא לבנוני־פלסטיני או טורקי־כורדי. 20 גרו עם ההורים והחזיקו אזרחות גרמנית; שמונה היו שוהים בלתי חוקיים. בשנת 2009 טיפס המספר ל־35 עצורים ילדים, וב־2010 נעצרו 31. לפי ההערכות, מספר המעצרים מהווה חלק קטן ממספר העסקאות. סביר להניח שעשרות רבות של ילדים, אולי אפילו מאות, נמצאים במעגל הסחר.

אני קורא את הנתונים היבשים שקיבלתי ממשרד הפנים הברלינאי ומתקשה להבין אותם: איך ייתכן שחלק חשוב מהסחר בסמים קשים בברלין מתנהל בידי ילדים שרוב בני גילם הישראלים עסוקים בהכנות לבר־מצווה? או במעקב חרד אחר סימנים ראשונים לשפם? או בתחרות על מספר הלייקים בפרופיל הפייסבוק שלהם? לפחות בדבר אחד יש דמיון בין הקינדר דילרן לילדים אחרים בשאר העולם: הם מכורים. לא לסמים, אלא לגאדג'טים ולסמארטפונים. רק שהסוחרים הקטינים לא מקבלים את המכשירים מההורים אלא מהמעסיקים, כלומר מסוחר כבד שמצייד אותם בטכנלוגיה מתקדמת כדי שיוכלו לדווח בקלות על מארבים של המשטרה.

(צילום: אייל טואג)

על פי המשטרה, רוב הסחר בעיר מנוהל בידי 30 משפחות בולטות, שש הגדולות שבהן מכורדיסטן הטורקית. הילדים הדילרים מגיעים כאמור בעיקר ממחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון, רובם מאזור צור וצידון. הנה עוד מחלה שהוליד הסכסוך. בינתיים הילדים הם חיל החלוץ של צבא ענק של סוחרי הרואין, החפ"שים במלחמה שבה התמכרויות וכסף ענק מנצחים מערכת ביורוקרטית מבולבלת ועייפה. הם נושאים על גופם מנות שנותנים להם להפצה הגנרלים שיושבים במטה, בדרך כלל בצורת בתי נרגילה בצפון ובדרום העיר. הילדים מבצעים את העסקה עם הלקוחות הנרקומנים, מקבלים שטר מקופל מתוך כף יד מיוזעת ומוסרים תמורתו כדור קטן עטוף בנייר אלומיניום.

לא מעט גורמים בעיר סבורים שעדיף להכיל את בעיית הסמים במקום לנהל נגדה מלחמה חסרת סיכוי. ארגון הצדקה הנוצרי "קאריטס" מפעיל קפה שמוקדש לנוער במצוקה ברובע מיטה שבמרכז העיר. מגיעים אליו בעיקר נרקומנים בני עשרה כדי לקבל מידע וסיוע מעובדים סוציאליים וממתנדבים, ובעיקר כדי לא לשכב ברחוב בימים קפואים. יש קפה ויש מרק ויש מי שמוכן להאזין לצרות של הילדים הצרכנים. אלא שהסוחרים לא מגיעים למקום הזה.

 גם לא למבנה בית הספר שעבר הסבה לתחנת הזרקה רשמית בשם "פיקסרסטיוב" בשכונת קרויצברג, בחסות עמותה מקומית. כאן אפשר להזריק בפיקוח רפואי, לדעת שמנת יתר תיגמר כנראה בבית חולים ולא בחדר מתים. ברחבי ברלין פזורים גם אוטומטים, כולל באתרים מרכזיים כמו אלכסנדרפלאץ, שמוקדשים לצורכי המכורים המזריקים. לוחצים על כפתור, וכעבור חצי יורו וכמה שניות נפלטת קופסה שמכילה שתי מחטים, שני מזרקים ואלכוהול לחיטוי.

אבל גם היוזמה הזאת רלוונטית רק לילדים הצרכנים, שרובם גרמנים ילידי ברלין, ולא לילדים הסוחרים שרובם זרים. מי חוץ משירותי הרווחה העמוסים והמקוצצים דואג להם, מי מתעניין בשלומם, ומי יכול אם בכלל לשקם אותם?

ראש העיר קלאוס וובריט יוזם כעת הקמת מקלטים לעשרות עבריינים זרים נטולי תעודות בני פחות מ־14, במיוחד לאלה שנעצרים 10 או 15 פעמים: לא עוד בתים פתוחים שהסוחרים הצעירים מסתלקים מהם בלי שום בעיה, אלא מקלטים סגורים. לא ברור אם הם יהיו יותר בתי מעצר מאשר מחנות קיץ, או יותר מתקני שיקום מתחנות מעבר. מה שידוע כבר עכשיו הוא שעלות ההפעלה של המקלט הראשון עומדת על 600 אלף יורו לשנה. תפוסה מקסימלית: ארבעה ילדים.

את האווירה הכללית מסכם בינתיים שוטר מקוף שעולה ויורד במדרגות המטונפות של קוטבוסר טור בשכונת קרויצברג. הוא עוצר ילדים, ורואה אותם יום־יומיים אחר כך. הם מסתובבים על הרציף עם אייפון, חבילה של שטרות מגולגלים וכמה כדורים כסופים שהם מקבלים מיד מבוגרת יותר, חזקה יותר, שמגיחה מתוך רכבת חונה או מאחורי מכונת כרטיסים. "אני מגן על עיר בלי סמכות", אומר השוטר. "עובד בשביל שלטונות שלא שולטים".

5. קלאס

בשבריר השנייה שהעזתי להרים את המצלמה בכיוונם, הילדים קפאו במקום. היינו רק הם ואני בתוך קרון תחתית צהוב בדרום ברלין. הקרון היה חשוך ומיטלטל מדי לשעה שתיים בצהריים, כשגלש בעצבנות לכיוון תחנת קוטבוסר טור. מיד כשהסתיים חלקיק השנייה וחלף ההלם, הם התחילו לצעוק, לקלל ולאיים. אף אחד לא מצלם את ילדי הסמים של ברלין בלי רשות. זה חוק ברזל.

התחושה הרגעית של גילוי, ההבנה השקרית שקלטתי את הקוד של עיר הילדים־הסוחרים התת־קרקעית, התחלפו בתובנה פשוטה בהרבה: הם ארבעה, אני אחד. הם בכובעי בייסבול לבנים, מצוידים בסמארטפונים ובסניקרס של מותגים מזויפים, ובעיקר הם מספיק חזקים וכועסים כדי לבעוט באידיוט התורן שינסה להפריע למלאכת יומם. שברתי את קוד ההתנהגות של העיר שבה אני חי, ועמדתי לשלם על זה.

הילדים קיללו ולא נרגעו עד שחזרתי והבטחתי שלא הספקתי לצלם, ושאין שום תיעוד של מה שעשו. ואכן לא היה שום רישום במצלמה. רק העיניים שלי הספיקו לתעד רושם חולף של גלילים כסופים, מרשרשים, שעברו במהירות עצומה מכיס של ג'ינס אחד לתוך כף יד, ומשם ליד השנייה ולכיס של הילד השני. וזהו. עוד רגע בשרשרת בלי התחלה וסוף.

כעבור כמה שבועות, באחת בצהריים בתחנה הסופית של קו U8, אני כבר לא לבד. הפעם אייל הצלם איתי. הרכבת מתרוקנת, אבל הרציף נשאר מלא פעילות. העיניים הכבויות, העמומות, של הנרקומנים, הברק העצבני בעיניים של שני נערים שאחראים לאספקה, ושוב נצנוץ נייר הכסף שמחליף ידיים בין שני הצדדים. האווירה כעוסה, לחוצה, רוויית ייאוש. ניסיון להתקרב לזירה מייצר תחושה שמוכרת לכל מי שניסה לתפוס דגיגים בכף יד פתוחה: הם נשארים קרוב, אבל תמיד חומקים בזריזות, נשארים מספיק רחוק שלא תוכל לגעת בהם. אייל מסתכן ומצליח לצלוף כמה תמונות בגבו של אחד הקינדר דילרן; הוא נראה כמו מישהו שהיה צריך להיות עכשיו בכיתה ח' או ט'.

(צילום: אייל טואג)

למחרת בערב אנחנו בתחנת הרמנפלאץ. על הרציף נרקומנים שהם גם אלכוהוליסטים, ולהפך. העיניים שלהם לא כבויות: הן ערניות, כועסות. המשטרה נוכחת היום בכניסה לתחנות ועל הרציפים, הסוחרים מתחבאים, והעורק הכחול יבש. אין מספיק סמים על הרציף, יש זעם. אייל מציץ בהם דרך המצלמה, המכורים שמים לב, מתקרבים, מסבירים במבטא רוסי כבד שלא כדאי להרגיז אותם. אחד מהם מתייצב מולנו, מנהל מלחמת עיניים שכולה הבטחה לאלימות, ונסוג.

עוד כמה ימים חולפים ואני חוזר אל הקו הכחול. מחבורת דוברי הרוסית נותרו בדיוק שניים על אותו ספסל, באותה תחנה, כמעט באותה תנוחה.

"סליחה", אני מנסה שוב, "ראיתם פה את הילדים?".

"אנחנו לא מתעסקים איתם", פולט אחד מהם. "אנחנו לא חזירים. זה גועל נפש הסיפור הזה שמשתמשים בהם". הוא מסתובב, עוצם עיניים. נרקומן עם קוד אתי.