לב אלקטרוני: עברי לידר וג'וני גולדשטיין ב-TYP

בשנת 2000, זמן קצר לאחר הצלחתה הגדולה של ריטה עם אלבומה "תפתח חלון" שזכה למעמד פלטינה כפולה בישראל, הוציאה אחת הכוכבות הגדולות של המוזיקה הישראלית את "Time for Peace", אלבום שיועד לשוק הבינלאומי. בניגוד לאלבומיה הקודמים, שזכו להצלחות אדירות בארץ, "Time for Peace" לא זכה לאותה הצלחה מסחררת ובכך הצטרף לנסיונה הבינלאומי הקודם, "Breaking Those Walls" משנת 1987, שלא סלל לה את הדרך החוצה מנתב"ג.

עכשיו ב-2011, אחד מחבריה הקרובים של אותה ריטה, עברי לידר, עושה צעד דומה. אחרי כמה אלבומים מוצלחים בשנים האחרונות (ומוצלחים יותר בשנים קודמות), לידר פונה לשוק הבינלאומי ומגייס למשימה את ג'וני גולדשטיין, סוג של נער פלא בתעשייה שעבד לא מכבר עם הדג נחש, דן תורן ובעיקר אמני מוזיקה שחורה-לייט ישראלים.

ביחד, "The Young Professionals", או אם תרצו TYP, מנסים לכבוש את העולם עם מייקאובר אלקטרוני לסגנון הרגיל שלהם בעזרת אלבום חדש בעל השם הלא הגיוני בעליל "Nine To Five, Five To Whenever". בעצם, קצת מצחיק לקרוא לדבר הזה אלבום. נכון, החומרים המשותפים שלהם ייצאו כדיסק, אבל הם הרבה יותר מכך - השירם מסתובבים בפייסבוק, נראים ונשמעים באתר הלהקה ומוצעים להורדה מהעמוד האחרון של "ידיעות אחרונות".

לא מתאים? אל תקשיבו

אין ספק שדרך ההפצה החדשנית הזו מתאימה כמו מחט לפטיפון בהקשר של לידר וגולדשטיין. הפורמטים הדיגיטליים שפועמים בעורקיהם באים לידי ביטוי גם במוזיקה של השניים. אחרי הצהרת הכוונות הקלילה (אולי קצת מדי) "D.I.S.C.O" - החידוש, הקליפ וההיסטריה, מגיע הרעש הגדול והמבורך של "Twenty Seconds", עוד סוג של הצהרת כוונות שמנסה לומר "באנו לעשות רעש, ואנחנו לא מתפשרים. לא מתאים? אל תקשיבו, אתם ממש לא חייבים". אבל עבור מי שכן יתחבר ויישאר עם לידר וגולדשטיין - ההנאה רק מתחילה.

אולי זו האנגלית, אולי המוזיקה האלקטרונית, יכול להיות שאלו המילים: לכאורה מאוד מתבקש להשוות בין המוזיקה של TYP למה שקורה היום בעולם. באופן מפתיע, משימה לא קלה. אולי אם תיקחו בלנדר טוב ותמקססו בתוכו את הקילרז עם רויקסופ, ליידיטרון ו-Freemasons. אולי, לא בטוח. כי שירים קודרים ומעולים כמו "Rumors" ו-"Fuck Off Berlin", לא תמצאו בדיוק אצל אף אחד מהם, אבל כאן הם לב העניין.

ובתוך הכאוס האולפני הזה, שנשמע טוב יותר כקבצי MP3 ברמקולים איכותיים מאשר על במה, יש גם רגש. המתכות של תוכנות העריכה לא הצליחו להשמיד את הנשמה ואת הקול של עברי לידר, אותו קול כל כך אהוב, עמוק, אפילו עצוב. זה בא לידי ביטוי בלא מעט שירים, בעיקר בקטעי אקפלה וכמעט-אקפלה שהשכילו השניים להכניס לכאן ולאזן את ההיסטריה. מה לעשות - אנחנו עדיין בני אדם, ומילים עדיין הופכות למסור חשמלי שמנסר את הלב. זה קורה ב-"Family Values" והרבה יותר מכך ב-"Deserve", ובשתי השורות הטובות והקשות כל כך שרצות לאורכו.

הנה הן, בתרגום חופשי: "אתה ראוי למישהו טוב ממני, מישהו שזוכר שהוא אוהב אותך כל כך / אתה ראוי למישהו חזק ממני, שלא זקוק למשקה כדי לומר שהוא רוצה". הדמעות לא יכולות לעצור את עצמן אחרי שורות שכאלה.

לא רוצים להיות משהו אחר

ובדיוק כאן צריך לומר גם מילה על האומץ של עברי לשיר באנגלית וגם על הצלחתו במשימה. בעבר זה לא הלך. לא בפסקול של "הבועה" ולא בכמה ניסיונות אחרים. הפעם, אם באמצעות שיעורי דיקציה באנגלית או סתם בשל הניסיון, זה נשמע טוב בהרבה.

ושוב נחזור להשוואות המתבקשות להרכבים אלקטרוניים בולטים: פה ושם, בכמה שירים, באופן טבעי אתה שומע משהו מוכר, למשל ב-"Wake Up", שם מתחת ללופ החופר במוח מסתתר כאילו איזה טראק של פיית'לס, אבל שוב, בסופו של דבר, כמו שאמרנו כבר קודם, אי אפשר ולא צריך לשים את האצבע על השפעה ישירה. 

וזו תהיה בדיוק הסיבה ש-TYP יצליחו בחו"ל: גם אם הם דומים, הם ממש לא שכפול או רצון להיות אף הרכב אירופאי אחר.

במילים אחרות, יש בהם מקוריות מתפרצת, שלא נסחפת אחרי האלקטרו הזול של אירופה או ההמנונים של דיוויד גואטה שמפיק טראקים בתדירות שוויל.איי.אם או כל אמן היפ הופ אחר עושה פיפי. "אני חושב שאנחנו צריכים לרקוד עד אור הבוקר", שרים עברי וג'וני ב-"With Me". תשמרו לי ריקוד, אני בא.