הרחוב המצרי נגדנו: "זה דור שלא ידע מלחמה"
המהפכה שלא הביאה לרפורמה, והצורך בשעיר לעזאזל. הפלסטינים שנותרו הגורם הערבי המאחד. הצעירים שלא מבינים כמה סבל המלחמות עם ישראל הביאו להוריהם. המצרים מעולם לא אהבו אותנו, אבל למה פתאום הם מוכנים לשבור את הכלים?
במהלך 32 שנות השלום עם מצרים, ידעו היחסים בין ירושלים לקהיר עליות ומורדות. פעם קראו לזה "שלום קר", אבל ההסתערות של ההמונים בסוף השבוע על שגרירות ישראל בבירה המצרית העידה כנראה על שפל שכמותו לא נראה, על חום גבוה מדי. ישראל ומצרים הרשמיות הצליחו אמנם בסופו של דבר לסיים את המשבר בשגרירות יחסית בשלום, אבל ד"ר מוטי קידר, חוקר במרכז בגין-סאדאת, מסביר שככה זה כשעושים שלום בין ממשלות, ולא בין עמים.
הפריצה לשגרירות ישראל בקהיר - הכתבות האחרונות:
"השלום בין ישראל למצרים לא היה לגיטימי מבחינת האוכלוסייה המצרית מלכתחילה. זה היה הסכם עם הציונים, והעם המצרי ברובו הוא עם דתי, שלא רואה זכות קיום למדינת ישראל בהתאם לדת האסלאם", מזכיר ד"ר קידר, איש המחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן. "הנשיא אנואר סאדאת, שהיה דיקטטור, החליט לפעול נגד רצון העם כשחתם על הסכם השלום, ולכן גם נרצח. עכשיו, כשגם משטר מובארק חלף מן העולם, אפשר לפעול גם נגד השלום".
ד"ר קידר מסביר כי להקצנה בשנאה לישראל ברחוב המצרי תרמה גם הדמוניזציה שעשתה לה רשת "אל-ג'זירה" בשידוריה ב-15 השנים האחרונות. חשובה מכל אולי היא העובדה שהדחת מובארק עדיין לא הביאה למפנה הרצוי: כשהמצרים בוחנים את תוצאות המהפכה, הם מבינים שהיא לא השיגה את מטרותיה. מאז סילוקו של מובראק האבטלה במדינה הוכפלה ושורר תסכול וזעם אדיר בקרב הציבור, שמחפש שעיר לעזאזל".
כל עוד ייכנס כסף, יהיה שלום
"התיירות נפגעה קשות והכלכלה המצרית התרסקה. אנחנו עומדים בפני אנרכיה, ולכן הציבור המצרי נוטה להפנות את זעמו כלפי ישראל, אבל ייתכן שמהר מאוד הזעם יופנה כלפי הצבא, שלא מצליח לספק פתרונות חברתיים או כלכליים", טוען ד"ר קידר. "עם זאת, לצבא עדיין יש אינטרס לשמור על השלום עם ישראל כל עוד אינטרס השלום ישרת את האינטרסים של המדינה. כלומר, הם ימשיכו לקבל כספים מהאמריקנים או מהאירופים. בכל אופן, הן לצבא והן לאזרחים אין אהבה, לא לשלום ולא לישראל".
פרופסור יורם מיטל, מהמחלקה למזרח תיכון מאוניברסיטת בן-גוריון, מסכים כי "אין ספק שכבר מראשיתו ההסכם היה בין משטרים וממשלות, ולא היה פופולרי בקרב הציבור, שחש הזדהות רבה עם הסבל הפלסטיני והדבר בא לידי ביטוי בביקורת קשה כלפי ישראל".
עוד כתבות על ההתפתחויות בקהיר בסוף השבוע:
פרופסור אייל זיסר מהמחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת תל-אביב מסביר שגם חילופי הדורות במצרים גורמים להקצנה הניכרת. "השלום נחתם בשנות ה-70, כשמצרים התאוששה ממלחמת יום הכיפורים, שהייתה קשה לישראל אבל קשה הרבה יותר למצרים. באותן שנים חי במצרים דור של אנשים שידע את סבל המלחמות עוד ממלחמת השחרור, דרך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. לכן, הלך הרוח ביטא יותר תמיכה בשלום וקץ למלחמה".
מלחמה לא תהיה כאן: "הצבא המצרי עסוק"
אלא שמאז, מסביר פרופ' זיסר, נפערה תהום עמוקה. "היום יש דור חדש במצרים, שמקבל את המציאות המצרית, על יתרונותיה וחסרונותיה, כמובנת מאליה, ואת רוח השלום והפיוס של הדור הקודם מחליפה שנאה עזה כלפי ישראל. רוב העם המצרי תומך מאוד בעם הפלסטיני, וסבור שכחלק מהשלום עם מצרים ישראל חייבת לפתור גם את בעיותיה עם הפלסטינים. זה בא לידי ביטוי היטב בכך שכשיש התקדמות במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, יש רגיעה מול הציבור המצרי, אבל כשהוא מוקפא - המצרים יוצאים להפגין ולהתפרע".
אבל למה דווקא הפלסטינים הם שמטרידים את המצרים, בשעה שארצם שלהם עוברת ימים קשים כל-כך? "הסוגייה הפלסטינית היא היחידה שבמסגרתה הציבור המצרי יכול לבטא את הזהות הערבית. זה הנושא היחיד שעדיין יש לגביו
הסכמה בקרב מרבית המוסלמים, ולכן הם חשים קרבה גדולה מאוד לפלסטינים".
למרות השנאה היוקדת לישראל, זיסר אינו חושב שמעל האזור מרחף איום של עימות צבאי בינה לבין מצרים, גם אם הלחץ מהציבור המצרי על צבאו יהיה גדול מאוד. "אנחנו הולכים לעתיד של חוסר יציבות שם, עד שהצבא יצליח להתייצב ולהקים משטר. עם זאת, לא צפויה באופק מלחמה, שכן כדי לצאת למלחמה צריך צבא כשיר, מיומן ומוכן, ולא פחות חשוב - כזה שרוצה לצאת למלחמה. הצבא המצרי עסוק כרגע בהשלטת סדר, ואין לו זמן ונכונות להתארגן למלחמה".
לפנייה לכתב/ת 
