הר חברון: סיור ב"קו המשווה" של ארץ ישראל
בין הארץ לישימון, בין היער הירוק למדבר הצהוב, שוכן לו הר חברון - חבל ארץ שבו הכל מכל: התיישבות עברית לצד ערבית, היסטוריה בכמויות ונופים בגבהים שאתם לא מדמיינים
"מחפש אותך אל תוך הלילה
על הרי חברון את לא לבד
אלוני ממרא שם אחכה לך
לחפש מזל בכף היד"
(מתוך "חברון", מילים: זאב נחמה, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי)
סיורנו הפעם ייקח אותנו דרומה, אבל גם דרומא. כן כן, דרומא עם א' כשהכוונה היא לאזור דרום הר חברון והשפלה בימי המשנה והתלמוד. חבל ארץ זה משתרע עד לנגב, כשממזרח למערב ישנן 4 רצועות גיאוגרפיות באזור יהודה: מישור יהודה, שפלת יהודה, הרי יהודה ומדבר יהודה. את כולן חוצה רצועה צולבת בשם נגב יהודה המוכרת יותר כבקעת באר שבע-ערד ההיסטורית.
סיורים נוספים במדור "מסביב לישראל ב-80 יום":
מכביש 31 פונים צפונה לכביש 316 ונפרדים משפלת יהודה ומטפסים לדרום הר חברון על קמר ענים, על שם הישוב ענים, לכיוון יער יתיר - היער הנטוע הגדול בישראל (כ-5 מיליון עצים), שבו כ-90 אחוז עצי אורן וחיות מיוחדות, ביניהן דורבנים ועכבישים יפים.
בסמוך ליער יתיר נמצא הר עמשא (859 מ'), על שם עמשא בן יתר שהיה שר צבא של דוד המלך, ובו חורבת רוגֵם - מצודה רומית שצפתה על דרך מסחר שעברה מירושלים לאילת. פסגתו של ההר משקיפה 360 מעלות לבקעת באר שבע, הישוב הבדואי חורה, הישוב שני (ליבנה), בית יתיר (מצדות יהודה) ושאר ישובים וכפרים באזור חברון. התצפית שתגלה לעיניכם - שווה את ההתנשפות הקלה בעלייה.
"והנה כפר של יהודים"
חורבת ענים היא עוד ישוב עתיק שבתחום יער יתיר (ליד הישוב שני). במקום שרידים של ישוב יהודי שמוזכר כבר בתנ"ך, כמו מצודה מהמאה ה-8 לפנה"ס כחלק מהתיישבות מקראית של שבט יהודה. ההתיישבות במקום נמשכה בימי בית שני ולאחר מכן גם בתקופה הביזנטית.
המצודה מוקפת גדרות אבנים ששימשו כגדרות לתיחום הצאן, בעוד האנשים גרו במערות, ובמהלך בחורף הוכנס הצאן למערות שנחצבו כדי שהחיות לא ימותו מקור. הכפר נהרס עם חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס) ויוּשב שוב, כאמור, באחרית תקופת בית שני. בספרו "האונומסטיקון", כתב אוזביוס, בישוף קיסריה במאה ה-4 לספירה, על ענים: "והנה כפר של יהודים, שלוש פרסות מהעיר חברון". היו באזור שני כפרים בשם "ענים", אחד של יהודים ואחד של נוצרים.
אחד הממצאים המסקרנים במקום הוא בית הכנסת שנבנה בתקופה הביזנטית, שנבנה במאה ה-4 לספירה אך שופץ במאה ה-6 והורחב עקב ריבוי התושבים במקום. באותה תקופה היתה פריחה של בתי כנסת בארץ, אולם בית הכנסת כאן שונה במבנהו מאלו שנבנו בגליל, היות וכאן קירוי התקרה נעשה על ידי קשתות אבן עקב מחסור בעץ בשטח המדברי של אותם הימים. כיוון בנייתו של בית הכנסת הוא צפון-דרום, כשהכניסה ממזרח, ולא כפי שהיה נהוג בבתי כנסת אחרים שכיוון התפילה הוא מזרח (לעבר ירושלים).
חקלאות מקדמת דנא
סיור ברחבי השטח של הישוב ענים, חושף מתקנים חקלאיים רבים ששימשו את התושבים בתקופת פריחתו של הישוב - תקופת התלמוד - באזור שהוא אזור ספר ומפגש בין הארץ לישימון. מתקנים כמו גתות, מפרכות, בורות מים, גדרות צאן ועוד תמצאו בכל האזור, אולם למַפְרֵכָה שביער הסמוך היה שימוש מיוחד.
במפרכה פרכו את הזיתים על ידי אבן ציר שביקעה את הזית ויצרו כתית - שמן שנכתת - כלומר, יצא מהזית אחרי תהליך הפריכה, אך לא נסחט. שמן כתית שימש למאור במנורות בית המקדש, והיות ולא נמצאו כאן בתי בד, ניתן להסיק שהשמן לא שימש למאכל אלא לצורכי בית המקדש שהיה במרחק לא רב מהישוב.
סוסיה: כפר יהודי על "דרך האבות"
מחורבת ענים נוסעים צפונה ומתחברים לכביש 3178 - חוצים את הקו הירוק ובכביש 317 פונים ימינה לכיוון הישוב סוסיה. לא רחוק ממנו נמצאת חורבת סוסיה, שהיה כפר עברי קדום שישב על "דרך האבות".
הכפר ששוכן בקער (סינקלינה) בין שני קמרים (אנטיקלינות), קמר עירא וקמר ענים, התבסס על מקורות מים, צמחייה וקרקע שנוח לחצוב בה (סלע קרטון הרך). את הדרך הרומית שעוברת על תווי דרך האבות, הקים הקיסר דיוקליטיאנוס בסוף המאה ה-3 לספירה, ובכך סיפק עבודה לאלפי נתיניו.
הבנייה העברית כאן היתה צמודת קרקע, בית נושק לבית, וכך הוקמה לה מעין חומת מגן כלפי התקפות מדרום, והלוחמים עמדו על הגגות ונלחמו - "עיר שגגותיה חומתה" - כפי שנכתב במשנה. בפתחי הבתים ישנו מקום למזוזה - מה שהעיד על יהדותו של המקום. כמו כן, נמצאו 33 מקוואות בעיר של 80 דונם - כלומר הרבה מאוד מקוואות לצרכי טהרה עבור האוכלוסייה ששמרה על טהרה אדוקה עוד מימי המקדש.
בית כנסת: מחזירים עטרה ליושנה
אבל הממצא המעניין בסוסיה הוא בית הכנסת העתיק. מדובר על מבנה שהוקם ברומה של עיר, כפי שקובעת ההלכה. בית הכנסת מוקף ארקדה של קשתות מאבן שיוצרות סטואה (מעבר ביוונית). במקום שלוש כתובות פסיפס ואבן גולל גדולה שחסמה את הכניסה בפתח הקדמי מפני אוייבים. אל בית הכנסת מובילה מחילת מסתור, ובשעת צרה, עת עבדו הגברים בשדות, הם יכלו להיכנס אליה ולהגיע למקום המקלט בבית הכנסת.
בתי כנסת הם פאר היצירה של הישובים היהודיים בארץ, וכך גם בסוסיה. קודם כל התקיימו בהם אירועים, שמחות, מפגשי לימוד וכמובן המבנה שימש גם כמקום הגנה של הישוב. רק במאה ה-4 לספירה לערך החלו בתי הכנסת לשמש כמקום תפילה. בסוסיה בית הכנסת הוא מהמאה ה-5, שופץ במאה ה-6 ולאחר מכן במאה ה-8. אחת מכתובות הפסיפס במקום היא של רבי איסי הכהן, אחד מהתורמים לשיפוץ שזכה להנצחת שמו במקום, ממש כפי שעושים היום. עד היום מתקיימות במקום חתונות ואירועים שונים של תושבי הישובים הסמוכים - מחזירים עטרה ליושנה.
שריד מאותו שיפוץ של המאה ה-8, הוא הפסיפס המרהיב על רצפת בית הכנסת, הכולל מנורות בית מקדש וביניהן ארון הקודש, כמו גם מחטה, שופר ולולב שהם סמלים של בית הקדש בפסיפסים רבים בבתי כנסת עתיקים. ציורי "צלב הקרס" שבפסיפס הם "סוואסטיקה" - סמל הודי עתיק שפירושו שפע ומזל טוב. ואם ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ביקר כאן ב-1984 עם פתיחת האתר - גם אתם יכולים.
- בפעם הבאה: דרום רמת הגולן
- לכל הסיורים במדור מסביב לישראל ב-80 יום
לפנייה לכתב/ת 
